"אין לי בדיחה חדשה": הסטנד-אפ של חגית גינזבורג התחיל באזעקה ונגמר בדמעה

חגית גינזבורג שברה לי את הלב. הנה אני מודה בזה כבר על ההתחלה.

הערב שלי התחיל רע. רע מאוד אפילו. אחותי התקשרה וסיפרה על מכרה משותפת מהקיבוץ שעברה אירוע בריאותי חמור ויושבת עכשיו על כיסא גלגלים. אני עצמי סיימתי למלא את כל הטפסים לקראת ניתוח קטן שאני אמור לעבור. החיים נראו מדכדכים במיוחד ואז החלטתי לעלות על האוטובוס ולנסוע למועדון צוותא בתל אביב (בלילה חשוך וקצת מפחיד לרכוב על הקטנוע) לראות את ההופעה של העיתונאית והסטנדאפיסטית חגית גינזבורג.

גינזבורג (42) כבר עשר שנים על הבמות ולאט לאט הולכת וצוברת לה קהל. הנה, בהופעה הערב יש שלושה צעירים שהגיעו במיוחד מחיפה לראות אותה בפעם השלישית, למרות שעל ההתחלה היא פונה אליהם ואומרת: "תקשיבו אני לא חברה שלכם. לא פיתחתי שום דבר חדש מאז ההופעה האחרונה שראיתם. אני עייפה ומדוכדכת ואין לי כוח לפתח שום דבר חדש. בקושי לי יש חשק לצאת מהבית. מה שתראו פה זה מה שכבר ראיתם בפעם הקודמת. אין פה שום בדיחה חדשה". ככה על ההתחלה.

אבל היא טובה. ממש טובה. שנונה וחדה ומצחיקה ומהירה מאוד במחשבה, מה עוד שאת הערב פותחת אזעקה (צוותא נמצאת בקומת מרתף מתחת לאדמה ככה שאין צורך לרוץ לשום מרחב מוגן) - תראו לי עוד מקום בעולם שבו הופעת סטנד-אפ מתחילה באזעקה. מקום מטורלל כבר אמרנו?

הרוב אצלה הולך פנימה - משפחה. יחסים עם האבא. זוגיות. התבגרות. בגידת הגוף. הזדקנות (אפשר באמת לדבר על הזדקנות בגיל 42? חכי חכי, כמו שנאמר בשפת הרחוב). אני צוחק במהלך ההופעה אבל לאט לאט אני תופס: איכשהו היא מצליחה לנהל איזה דיאלוג סמוי עם החרדות הכי סמויות שלי.

הנה דוגמה מסוף ההופעה. ההורים של גינזבורג גרושים. כשהיא הייתה בת 18 הם נפרדו ואבא שלה התחתן אחר כך עם מישהי אחרת. למשפחה של האישה החדשה (לא חשוב מאיזו עדה) יש מנהג מעט משונה בזמן הלוויות: הם נצמדים לגופה. נוגעים ומחבקים ומלטפים.

כך היה גם באותה לוויה שעליה גינזבורג מספרת, עד ש - וכאן מגיע הפאנץ' - מישהו ניגש אל אנשי המשפחה ואומר להם שהייתה טעות והגופה שהם נוגעים בה ומלטפים אותה היא לא של קרובת המשפחה שלהם, אלה של מישהי אחרת.

אני מקווה שלא צריך להסביר כמובן למה זה רגע כל כך מצחיק. עבורי לפחות. רגע שעוקף את כל מנגנוני ההדחקה הרגילים והמוכרים, נוגע בחרדה הכי עמוקה ומשחרר משם צחוק גדול ומזכה אותך באיזה רגע של הפוגה בתוך הקרוסלה האין-סופית כמעט של החרדות שרצות בתוך הראש, לפחות לאדם בגילי המופלג יחסית. הרגע הזה נותן איזה מפתח לגבי טיב האמנות של גינזבורג (וכן - סטנד-אפ כאשר הוא טוב, הוא אמנות גדולה).

הנה עוד בדיחה שיכולה להסביר את הנקודה הזאת, הפעם של חברי הטוב הקומיקאי משה פרסטר: אמא שלי, הוא מספר, נותנת לי כסף מהשילומים שהיא מקבלת. חבל, הוא מוסיף, שאבא שלי רק חפר תעלות, אחרת הייתי היום בפלוס.

הבנתם את הפרנציפ - סטנדאפיסט טוב עובד רוב הזמן מהמקום הכי אפל ונמוך של הפחדים והחרדות. שלא לדבר על כך שעצם ההופעה של הסטנד-אפ היא כשלעצמה דבר מאוד קשה ולפעמים אפילו מפחיד - לעמוד לבד על הבמה, בלי שום תפאורה או פרטנרים שאפשר "לנוח" רגע על כתפיהם, לסמוך עליהם כשמשהו לא עובד כמו שצריך (יש גם רגעים כאלה) ולנסות להצחיק.

גינזבורג לא מהססת גם לגעת בצורה חשופה בגופניות. הנה כשהיא מספרת על נעוריה ועל הווסת הראשונה, היא מלווה את זה בהדגמה חיה של אמא שלה שכורעת על ברכיה, ועושה מאמצים אדירים לעזור לה להחדיר פנימה את הטמפון. בסוף במקום להכניס למקום הנכון היא מכניסה אותו לפי הטבעת.

אם אתם לא צוחקים גם מהמעמד הזה אתם כנראה לא במקום הנכון ומוטב שניפרד כידידים. זה הכיוון, ובעיניי הוא כאמור חכם ומצחיק מאוד. חתירה מתמדת (ובמקרה הזה חדירה מתמדת. טוב. לא יכולתי להתאפק) אל כל מה שכואב ומטריד - השם "חגית" שהיא מתבאסת ממנו תמיד. מימדי הגוף כשהייתה נערה צעירה וכו'.

פה ושם יש לגינזבורג נטייה לפנות לקהל - נטייה שמשותפת מן הסתם ללא מעט סטנדאפיסטים בארץ. ככה בערך זה הולך: יש פה בני שלושים בקהל? בני ארבעים? חמישים? (מזל שהיא לא הגיעה לגיל שלי, כי ברגעים האלה אני יושב מכווץ בכיסא מפחד שמישהו יפנה אלי). יש כאן מישהו מרעננה? וכו' וכו'. הבנתם את הפרינציפ.

פרסטר אומר שהסטנדאפיסטים מאוד אוהבים את הרגעים האלה (גם הקהל. אני מודה) ויש להם כבר בראש בדיחות מוכנות. לפעמים, הוא מוסיף, הרגעים האלה הם מבחינת "פילר" (מילוי) אם אין לך מספיק חומר שאיתו באת מוכן. אין ספק גם שגינזבורג טובה גם ברגעים האלה - מאלתרת במהירות ומביאה פאנצ'ים חדים וטובים. הרגעים האלה משווים לאירוע גוון חי ותוסס, אבל מבחינתי לפחות ההופעה קצת מתפזרת במהלכם.

ויש כמובן גם את העניין האישי - על הבמה הזאת בצוותא 2, העליתי לא מעט הצגות פרינג', ואין ספק שבשנים האחרונות, לפחות בצוותא, אנחנו כבר רואים הרבה פחות תיאטרון והרבה הרבה יותר מופעי סטנד-אפ, שמושכים מן הסתם הרבה יותר קהל.

יש ימים לא מעטים שהתופעה הזאת מעציבה אותי - כלומר, העובדה שיש אולי פחות מקומות לראות תיאטרון עצמאי, בטח בצוותא שהיה מהרבה בחינות ה"בית" שלי במשך שנים רבות. אבל כשאני מגיע להופעה כזאת כמו של גינזבורג אני מבין שאולי המהלך הזה בלתי נמנע. ובמקרה הזה, של מופע שלא בורח מהמציאות, בטח לא זאת האישית, אלא להפך - לא מהסס לגעת ואפילו "לחפור" (במשמעות הטובה של המילה, לא זאת הנוכחית) בעמוקים שבפחדים, זה מהלך מבורך ואולי אפילו הכרחי.

ירושלים 28.5
תל אביב 19.6
רמת השרון 3.7