הלאה, האדמה רועדת - והמדינה רוקדת", מציע שיר ישן של נעמי שמר והגשש החיוור. ובאמת, בפער בין התחושה שהקרקע רועדת תחת רגלינו לריקודים בכיכרות טמונה לא רק המניה-דיפרסיה הלאומית של ישראל אלא גם פערי הדורות והאתוסים שמרכיבים אותה. שני סרטים שמוקרנים בפסטיבל דוקאביב במסגרת הצד "פנורמה" ממחישים זאת במיוחד: "נעמי פולני: מחול אחרון ופרידה" המינימליסטי של יואב ארזי, העוקב אחרי המאמץ הכוראוגרפי האחרון של אגדת דור תש"ח בגיל 96, ו"הורה" של אבי וייסבלאי (בעתיד בהוט8), שמציג את תולדות ריקודי העם בישראל בקולאז' מסעיר.
לכאורה, שני הסרטים האלה שונים לחלוטין זה מזה: יואב ארזי מציג סרט סמי-ביוגרפי כמעט סגפני על גיבורה אחת ויחידה, אמנית קשוחה ונשכחת שגם דור מעריציה הולך ונעלם מן העולם; וייסבלאי, מי שהציג בשנה שעברה בפסטיבל את "זיכרון של מסטיק" הפנטסטי על דליה פרידלנד, הוא אפוס צבעוני שכל שוט בו הוא תענוג לעיניים, שמשקיף על תופעה תרבותית בהיקף עצום שמשגשגת עד היום, וקשה להגיד שיש בו גיבור אחד בלבד (או דמויות בכלל). ובכל זאת, הם מספרים סיפור זהה על אותו דימוי: ריקוד כפנטזיה גופנית ציונית, שמכילה בתוכה חלומות על יצירת תרבות חדשה ומהפכנית - במסגרת אידיאולוגית שהתפוגגה כמעט לגמרי והוחלפה בידי אתוסים חדשים ואליטות חדשות. במילים אחרות: מדובר במשל על השאלה מה השתנה בהגדרת הישראליות, ועל הקרע בין העבר וההווה בישראל, הקושי ליישב ביניהם, ואולי בעצם על דרכו של עולם.
"נעמי פולני: מחול אחרון ופרידה" מפגיש אותנו עם אחת הנשים החשובות ביותר בתולדות הבידור הישראלי: נעמי פולני. כלת פרס ישראל, כוכבת להקת הצ'יזבטרון שפעלה בעיקר במלחמת העצמאות, שהפכה בעצמה לבמאית בלהקות הצבאיות של שנות ה-50 וה-60 וזכורה אולי יותר מכל כרוח החיה מאחורי להקת התרנגולים - הרכבים שהם הבסיס לבידור העברי מאז ועד היום. אלא שסביב סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 דעך כוכבה, האופנות השתנו בקצב מסחרר וכך גם המוזיקה ועולם הבמה כולו. פולני לא הייתה שייכת יותר לעולם הזה.
50 שנה קדימה, בגיל 96, פולני היא קשישה סיעודית שחיה לה במושבה כנרת. רבים מחבריה לדרך כבר אינם ואיש לא זוכר לה חסד נעורים. כלומר, כמעט: קבוצת המחול טטה זהה מעמק הירדן, המורכבת מקבוצה של נשים מבוגרות, מזמינה אותה לביים ריקוד אחד אחרון, כוריאוגרפיה לשיר "בעקבי הדרך" של להקת גייסות השריון - להקת שפולני הייתה במאית הגלגול הראשון שלה. אלא שהחסד הזה אינו רך: פולני הייתה ונותרה במאית פרפקציוניסטית, והיא גוערת שוב ושוב ברקדניות שלה כאילו היו תלמידות צעירות בתחילת דרכן ולא נשים בעשור השביעי והשמיני לחייהן. פולני הייתה אמנית כריזמטית, עקשנית וחדת לשון, שלא היססה לומר את אשר על ליבה - ובלי לפחד להעליב (באחת הסצנות החזקות בסרט היא מסבירה לבמאי כמה היא מתעבת שקרים ושקרנים), אך חוסר היכולת להתרצות, כפי שהוא מוצג בסרט, נתפס כמכמיר לב. לבסוף היא מוותרת, והכוראיוגרפיה חוזרת למנהלת הלהקה, ומוצגת אך ורק "על פי רעיון של נעמי פולני", מבפני שהבמאית הוותיקה מסרבת ששמה ייחתם על התוצר הלא-מושלם, כפי שהיא רואה אותה (האירוניה ההיסטורית היא שפולני פרצה בלהקות שזכו למחמאות דווקא בשל היותן "חובבניות ולא מקצועיות", אם כי זהו נושא שאינו נדון בסרט). הכול נחתם באופן מצמרר כשהלהקה מבצעת לבסוף את הריקוד מול מצבתה של פולני, שהלכה לעולמו בשנה שעברה.
"מחול אחרון ופרידה", ששמו לקוח מספרו של מילן קונדרה, הוא סרט כמעט נזירי באופי האמנותי והנראטיבי, וליבו נמצא מתחת לפני השטח. עיקרו שיחות על הספה בביתה של פולני, ומעט מאוד אנשים סביבה, ותיעוד הוראות הבימוי שלה לקבוצת הרוקדות. פולני כשלעצמה אינה מתמסרת לבמאי, ממעטת לדבר על העבר או להתוודות עליו. מי שמציג את הקווים העיקריים של הביוגרפיה זה לא היא, כי אם הביוגרף מוטי זעירא, שצפוי לפרסם בקרוב ספר מקיף על חייה. על חייה הפרטיים אנחנו למדים מתוך הדברים של בנה, שמתאר אותה כאם קרה. סיפור המסגרת הזה, אם כן, הוא מינימלי, ולמעשה כך גם הסיפור הפנימי: ארזי לא מקדיש המון נפח למחוללות עצמן, וחבל שכך - נקודת המבט שלהן הייתה יכולה להאיר את טיבו האנושי של המפגש הזה לא רק דרך עיניה של מאסטרית קפדנית-להדהים.
אבל גם אם מדובר בהצצה צנועה דרך חור המנעול, הרי זו הצצה מרגשת ומטלטלת אל החיפוש אחר זיק של קסם אמנותי בצל דעיכת הגוף, והמרדף אחר השלמות גם כשהוא חסר סיכוי. הריקוד הזה, הן של הבמאית והן של המחוללות, הוא גם מסע אל תהילת עבר המודע להיותו בלתי אפשרי, ולהיותו של העולם האמנותי הזה זר לחלוטין לישראל של המאה ה-21 כמעט מכל בחינה. קריסת הניסיון שקולה לקריסת הזיכרון התרבותי הקולקטיבי, ולשקיעתה של האמנית ממעמד של אגדה עד לבדידות מזהרת. ואולי זה לא מקרה שהחברות הלהקה לעולם אינן מתעמתות עם פולני, אלא רק מקבלות את הערותיה בהכלה: המיתוס כל כך חבוט, שאין אפילו טעם להתעמת איתו, רק לסחוט אותו עד תום - ולרקוד בפניו ריקוד אחרון.
שיחה ערה הרבה יותר מתרחשת ב"הורה" של וייסבלאי, אחד הדוקומנטריסטים המרתקים שפועלים היום בישראל, בראש ובראשונה מבחינה אסתטית: סרטיו התיעודיים הם כמו קרקס ויזואלי, מלאכת מחשבת של עריכה שרוקמת מסע קולנועי מרתק. סרטו על דליה פרידלנד שהוזכר לעיל מזכיר במשהו את הסרט על פולני: לא בדיוק ביוגרפיה מקיפה, אלא יותר מבט על הווה מורכב של אגדת עבר. ב"הורה" הוא מרחיב את נקודת ההסתכלות שלו לכדי ז'אנר שלם: ריקודי עם. התזמון מושלם: זה עתה זכה אחד המשתתפים בסרט, שלמה ממן, בפרס ישראל לתיאטרון ומחול (אגב, הזוכה הקודמת בפרס היא לא אחרת מאשר נעמי פולני). הזכייה הזו, לצד סדרת המערכונים של "ארץ נהדרת" על עולם ריקודי העם מהשנים האחרונות, החזירו מעט למרכז הבמה סוגה שבדרך כלל לא זוכה לתשומת לב - על אף שבשטח היא משגשגת באינספור חוגים, הרקדות ופסטיבלים, ולמעשה, ריקודי העם תפסו מקום מרכזי בתרבות הציונית מאז ומעולם.
חלקו הראשון של הסרט הוא היסטורי, כשבאמצעות צילומי ארכיון מוליך אותנו הבמאי, דרך דבריהם של מרואייניו, אל נקודות מפתח בתולדות מחול העם העברי, סביב דמויות פורצות דרך בתחום כמו ברוך אגדתי, שרה לוי תנאי, גורית קדמן ואחרים, דרך המפעל לתיעוד ריקודי עדות שביקש להנות מהעושר התרבותי הנרחב שהחברה הישראלית מציעה ועד להצלחה המסחררת של פסטיבל המחולות בדליה. אם זה נשמע לכם אפור, זה מפני שהתמונה אינה נמצאת לנגד עיניכם: על המסך נבנה קולאז' מהמם ביופיו, והסרט כולו "רוקד" ללא הפסקה. התמונה והסיפור מתחברים במיוחד בעניין הריקוד שהעניק לסרט את שמו: ההורה, אותו ריקוד רומני שהפך לריקוד ישראלי, ובו המונים רוקדים במעגל כשידיהם אוחזות בחבריהם - דימוי מושלם לתהליך בנייה של תרבות לאומית ושל חברה חדשה.
מה קרה ליחד שלנו?
אולם, חלקו השני של הסרט מגלה עידן חדש: ההמונים עדיין רוקדים, אולי יותר מאי פעם, אבל הריקוד הוא אחר וגם המנגינות. בעוד ותיקים מתעקשים על הסגנון הישן, בעולם החדש ההרקדה היא בילוי מודרני, מגוון, שבו המרקידים הם הרבה יותר ממרקידים. הפער בין השניים מעלה שאלות נוקבות על נוסטלגיה מול הצורך להתחדש, אבל גם על מהי העממיות שבבסיס ריקודי העם, ובכלל מה משקפת היום הז'אנר שהתחיל כיצירה לאומית לכל דבר. האם הוא עוד מסמן ישראליות? ואיזו ישראליות זו בכלל? מה נשאר מכל היחד שנמצא בבסיס ריקודי העם, ומה קרה ליחד שלנו? והאם הסצינה היום היא המשך של החלום ההוא, או מחיקה שלו?
וייסבלאי לא מקריין את הסרט, ולכן הוא לא מכוון מה לדעתו התשובות לשאלות האלה. בשלב הזה אופיו הקולאז'י של הסרט הופך לפעמים למעמסה, שכן רצף הדימויים מסחרר יתר על המידה במקום למקד את הדיון או לעשות סדר בסיטואציה. ועדיין, לקרוסלה הזאת יש המון כוח משל עצמה: התנופה היפהפהייה שלה מצדיקה את מטרת העל - להמחיש עד כמה העולם הזה חי ובועט.
ורוקד.