זה לא זמן קל לפתוח בו פסטיבל קולנוע דוקומנטרי ישראלי. מצד אחד איומי חרם מבחוץ וצנזורה מבפנים, מצד שני התפתחויות בינה מלאכותית שהופכות את הקהל ליותר סקפטי ובצדק ומצד שלישי, נו, אנחנו עדיין במלחמה ועדיין יש חטופים בעזה. ובכל זאת, פסטיבל דוקאביב הזניק בסוף השבוע שעבר את מהדורתו השנתית וגם הפעם הפך לאירוע קולנועי תוסס ועמוס, שממלא אולמות ומעורר עניין. תכלס, מרגש - בייחוד כשמדובר בפסטיבל שהוא הכול מלבד בריחה קלילה מהמציאות. מעין נווה מדבר של תרבות, סולידריות ואנושיות, בימים שבהם מתגלות מדי יום עוד דרכים להפריד ולפלג.
רגע לפני שבישראל מציינים 600 ימים לטבח 7 באוקטובר, נבחר השנה לפתוח את הפסטיבל הסרט "לאחוז בליאת", שצולם ברובו זמן קצר לאחר האסון. לאחר חטיפתם של ליאת ואביב אצילי מקיבוץ ניר עוז, הופכים בני משפחתה של ליאת לשגרירים בעל כורחם ונודדים לארצות הברית בניסיון לעודד עסקת חטופים והשבה של בני הזוג לישראל. המסע שמתחיל בהריסות קיבוץ ניר עוז, ממשיך במשרדיהם של סנטורים ואישי ציבור אמריקניים וחוזר למגורי מפונים בקיבוץ אילות מציף את כל הרגשות והקונפליקטים האפשריים על פני השטח. אביה של ליאת, יהודה ביינין, מרגיש מחויב לקדם פתרון מדיני ארוך טווח מהסוג שבו ליאת עצמה מאמינה בכל ליבה.
הבחירה הזו מוסיפה להתמודדות שלו מידה של בדידות וריחוק - היא לא רק יוצרת קונפליקט בינו לבין בתו טל ונכדו נטע, אלא גם מכעיסה גורמים מסוימים בישראל ובארצות הברית משני צידי המתרס. מימין יש מי שיעדיפו שיסתפק ב"עם ישראל חי" ויימנע מביקורת כלפי הממשלה, בעוד משמאל יש מי שתופסים אותו כלא רדיקלי מספיק, אולי אפילו פרו-ישראלי מדי. אותה נקודת מבט מורכבת תלווה גם את ליאת עצמה, שתבחר להמשיך ולהביא דעה שוחרת שלום גם לאחר שחרורה מהשבי.
עוד על פסטיבל דוקאביב 2025:
בגיל 96, על סף המוות, הכוכבת הישראלית יצאה להרפתקה אחת אחרונה
"לאחוז בליאת" זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין השנה, בו הוקרן גם "מכתב לדויד" שיצר תום שובל. סרטו של שובל הוא מעין מסה קולנועית אישית ורגשית מאוד, בו זמנית דיוקן מלא געגוע של דויד קוניו (שעודנו מוחזק בעזה לצד אחיו אריאל) והתמודדות של היוצר עצמו עם החטיפה של אדם שזכה להכיר מקרוב. "לאחוז בליאת" איננו כזה, על אף שצמד האחים שיצר אותו - הבמאי ברנדון קריימר ואחיו לאנס, שהפיק - הם קרובי משפחה רחוקים של ליאת. החיבור האישי בו מגיע מהגישה לתיעוד אינטימי, מתבונן, כן להפתיע, כזה שאולי לא הייתה מתאפשרת לזר מוחלט.
האינטימיות הזו הופכת את הסרט למרתק וייחודי, לא משנה עד כמה אתם קרובים בדעותיכם לאלה של יהודה ושל ליאת. הוא מביט בסיפור לא רק כאל חלק מהטרגדיה הגדולה שיצרה אותו, אלא גם, בהשאלה מהאמירה המכוערת של עירית לינור, כטרגדיה פרטית. הוא מציג את המשפחה, הקהילה והפרטים שמרכיבים אותה בדיוק ברגע המכריע של התמודדות עם גורל בלתי נתפס - את האינטראקציות הקטנות בין בני הזוג יהודה וחיה ביניין ואת שיחות שלהם עם נציגי הצבא והמדינה, שחרור קיטור של אב עם בתו לצד עימות על האסטרטגיה להמשך הדרך, שיחות בין חברי קיבוץ, חברים ומשפחה וגם את המפגש של המשפחה עם ליאת לאחר שובה ארצה ואת הלוויה הבלתי שגרתית שמקיימת המשפחה לאביב, שגופתו מוחזקת בעזה עד היום. זה תיעוד כה ישיר, יומיומי, נטול דיפלומטיות, שכמעט מפתיע שאפשר לחזות בו על מסך גדול, אבל גם כזה שלא מרגיש כל כך פרטי שהוא גולש לכדי מציצנות.
ובמעבר חד לזוועה אחרת, בזמן אחר. ידעתם שבין הנאשמים שהורשעו בפשעי מלחמה נאציים היה גם יהודי אחד? "הסתגלות לאפלה" של הבמאי שי פוגלמן חוזר לדמותו המשונה של ד"ר אדווין קצן-אלנבוגן, שהגיע למחנה הריכוז בוכנוולד כאסיר אך יצא ממנו כאדם בעל כוח, עד כדי שמצא את עצמו מסופח, משפטית והיסטורית, לצד המקרבן ולא כאחד הקורבנות. הסרט מגלה שהוא נולד למשפחה יהודית מגליציה והמיר את דתו לנצרות, ניסה לבנות לעצמו כרופא וחוקר אך בשלב מסוים גלש מהעיסוק החלוצי במדעי הפסיכאטריה לפסאודו-מדע של האאוגנטיקה ומשם לתאוריות רוחניות, להיפנוזה ולחיים של נוכלות סדרתית.
פוגלמן בוחר לספר את הסיפור ההיסטורי המוזר הזה לא כמו ביוגרפיה תיעודית סטנדרטית אלא כמעין מעשיית מוסר מבלבלת ומטרידה. לא רק סיפור על אדם אחד ומעשיו הבלתי נתפסים, אלא דוגמה לטיפוס שכמוהו אפשר למצוא בכל רגע של משבר וכאוס בהיסטוריה - חלקלק, ערמומי, נטול מוסר ועכבות, שיעשה הכול כדי לשרוד ואפילו לשגשג על אף הקשיים שמציבים לו החיים (או אופיו ותכונותיו שלו). המעשייה הזו נרקמת מעדויות של שורדי בוכנוולד, היסטוריונים, סוהר שפגש אותו בימי מאסרו ואפילו קרובת משפחה אחת, שלא הכירה אותו בעצמה אך זוכרת (לטובה) את הסיפורים עליו. הכול בערבוב של אישי והיסטורי, של מסמכים כתובים ועדויות שטוענות משהו שונה, של אימה מצמררת עם הפוגות יצירתיות וקומיות, נניח כשהחתול של אחת המרואיינות משתין על התיק של הבמאי-קריין, או כשהסוהר שלפני רגע קרא "אני האיש החי האחרון שהכיר את הבן זונה הזה?!" מתחיל לפרוט בהתלהבות על גיטרה. בקיצור, סיפור מטריד מעליית הנאצים ומלחמת העולם השנייה, אבל מקורקע לחיינו שלנו. לא מעשייה מפלנטה אחרת, גם לא סיוט שאפשר לפקוח עיניים כדי להתעורר ממנו.
זהו סרט קולח, מעניין ומלא הפתעות, אבל נראה שהרבה מהפעלולים שהוא נדרש לבצע נובעים במידת מה מהכרח. על אף התחקיר חוצה הגבולות שהוא כולל, הביוגרפיה שנחשפת בסרט היא של אדם שהשאלות עליו כנראה יוותרו לעד ללא תשובה. קשה לומר איזה מין אדם הוא היה, מה היו מניעיו או אפילו לאילו זוועות היה אחראי במחנה - ייתכן שרבים מהסיפורים שנקשרו בשמו באותם ימים הגיעו משמועות שלא היה ניתן להוכיח או להפריך. זה עדיין סרט מעניין וראוי לצפייה, לא בזכות "סיפור בלתי ייאמן" אלא בגלל הדרך של היוצרים להתמודד עם היעדרו.
ועכשיו, במעבר חד נוסף לסרט שונה לגמרי. כשהצטרף לניהול העסק של דודו מישל, בית קפה וחנות ספרים ביפו, נחשף טוני קופטי לקושי האבסורדי לייבא ספרים בערבית לישראל. הגילוי הזה הוביל קופטי, מפיק קולנוע במקצועו, ליצור יחד עם יניב ברמן את "המבריחים المهربون" - סרט תיעודי היורד לשורש הבעיה על שלל הסתעפויותיו. איך בכל זאת משיגים ספר בערבית, כקונה או כמוכר? כמה ספרים כאלה תמצאו בסניף נבחר של סטימצקי? איך מושפעת חברה מהיעדרן של חנויות ספרים או ספריות בשפתה? מה המצב בערים ערביות אחרות? ועד כמה שונה נראו הדברים ביפו של לפני 1948?
זה סרט עמוס ותזזיתי שמצליח לחבר בין נקודות רבות לכדי תמונה כוללת ברורה ולרגע לא מייגעת. הוא נודד ברחבי המדינה ומחוץ לה, גולש לרגעים קומיים ולאנימציה בהשראת ספרי קומיקס, נעזר במצלמות נסתרות במידת הצורך וגם משלב שירים של תאמר נאפר. יש בו לא מעט רגעים מכעיסים, אבל גם תקווה ורצון ברור ליצור עתיד שונה. יותר מכל, ניכרת בו האהבה לספרות ולעקשנים שממשיכים לקרוא, למכור וגם לכתוב בערבית גם בישראל, אפילו כשכל הנסיבות כמו מסתדרות נגדם.