זה מרגיש כמו פרה-היסטוריה: "סיפורה של שפחה", סדרת הדרמה של הולו על פי ספר הפולחן של מרגרט אטווד, עלתה לאוויר בשנת 2017. דונלד טראמפ בדיוק נכנס לבית הלבן ונתניהו היה כמובן בבלפור, ובכל זאת זה נדמה כמו עולם שונה לגמרי, וכמעט תמים.
מול עליית הפופוליזם השמרני, הבקלאש האנטי-פמיניסטי ואנטי-להט"בי, ויציאתן של קבוצות קיצוניות משולי החברה אל קרבת השלטון, גילעד הפשיסטית נראתה כמו תמרור אזהרה חריף, ואליזבת מוס הייתה נביאת תנועת ההתנגדות.
התחזית שלה לא התבדתה לגמרי.
שמונה שנים עברו מאז התחילה הסדרה ועד שהסתיימה השבוע בתום שש עונות, ונדמה שהכול רק גרוע יותר. ממשל טראמפ אולי עוד יציל איכשהו את ישראל מעצמה, אבל כלפי פנים הוא מוביל לריסוק מהיר וחסר תקדים של כל מוסד אופוזיציוני. מלחמת התרבות בארצות הברית מחזירה שנים אחורה זכויות נשים וטרנסים. טראמפ עצמו מדבר בגילוי לב על כהונות נוספות ללא הגבלה ומזלזל בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה. הוא כמובן לא לבד בזה, וברחבי המערב צומחות תנועות אחרות, גרועות יותר, וצוברות עוד ועוד כוח. הליברליזם במשבר שלא היה כמותו מאז אמצע המאה שעברה. המוסדות הבינלאומיים קרסו. גילעד עוד לא קמה במציאות, אבל היא כבר לא אפשרות שמופרך מדי לדמיין מתרחשת במציאות.
בשנים האיומות האלה, "סיפורה של שפחה" הצליחה מה שכמעט סדרות הצליחו לעשות במציאות - לעודד אקטיביזם לשינוי. גם אם ממש קצת. האסתטיקה העוצמתית שלה הוכיחה את עצמה: המוני נשים בכל העולם יצאו במדי שפחות להפגין נגד פגיעה בזכויותיהן, בלבוש שהפך לסמל גלובלי של מחאה ובסיסמאות שהצטרפו לאוצר המילים של תרבות הווק. במובן מסוים, היא הוכיחה כמה דימוי אמנותי יכול להדהד חזק בעולם. מנגד, מול הידרדרות העולם לתוהו ובוהו ברברי, היא גם המחישה כמה חלשה האמנות מול כוחות דורסניים בהרבה. תמונה אחת של אשה בברדס אדום אולי שווה אלף מילים, אבל מה זה לעומת הכאוס הפופוליסטי שבו למילים אין ממילא כמעט משמעות.
בתחילת דרכה של הסדרה, האסתטיקה הפשיסטית הבוטה של גילעד היממה את העולם בתערובת של צבעים עזים ואכזריות חסרת רחמים, ציטוטים מאמנות נוצרית ומיליון קלוז אפים על פניה המיוסרים של ג'ון אוסבורן, הלא היא שלפרד, הלא היא אליזבת מוס. היא בנתה עולם סדיסטי וקיצוני ששולל מנשים כל ריבונות על חייהן, ואוסר עליהן אפילו לקרוא ולכתוב. באמצעות חלוקה מעמדית שההיגיון מאחוריה למעשה אף פעם לא לגמרי התברר, נבנה משטר של פחד מצמית שכל חריגה מעקרונותיו עלולה להסתיים באונס או רצח.
אבל מה שאמור היה להסתיים במהירות יחסית הפך לסאגה אפית, שמטפלת - לא תמיד בהצלחה רבה או בעומק - לא רק באלימות מדינתית אלא גם במה שנגזר ממנה: פוסט טראומה, פליטות, מיהו קורבן ולבסוף - גם בשאלת האחריות. אם גילעד היא מכונה, מי מהברגים צריך לתת את הדין? המפקדים האנסים שמנהלים את ההצגה, הרעיות שמשתפות פעולה, ה"דודות" שמחנכות את השפחות לעתיד, ואולי כולם גם יחד - כל תושב גילעד שלוקח חלק במערכת החולנית הזאת, גם הוא חוטא.
העונה האחרונה של הסדרה התכנסה בעיקר לשאלה הזאת (ספוילרים מכאן ואילך). לגבי המפקדים אין שאלה: כולם שילמו בחייהם. פרד ווטרפורד נרצח בלינץ' כבר לפני כמה עונות. אבל גם לורנס וניק, שכל אחד מהם שיתף פעולה עם ג'ון והמחתרת יותר מפעם אחת, נהרגים בפיצוץ המטוס לנגד עיניה של הגיבורה. בעיני הסדרה, הכפרה היחידה שלהם על פשעיהם היא במוות, ואין באמת מחילה.
לגבי הנשים זה סיפור אחר: הדודה לידיה, סמל הדיכוי של גילעד שפתאום נופל לה האסימון, עוזרת בסוף לשפחות (ובעיקר לג'נין), ניצלת ברגע האחרון מהוצאה להורג על ידי המשטר ונשארת בחיים. סרינה ג'וי אמנם מאבדת את כל מעמדה (ואפילו נדרשת לסייע בחיסול בעלה הטרי), אבל זוכה אפילו למחילה מהשפחה שלה לשעבר ולאפשרות להתחיל מחדש. בעיני הסדרה, גם הן קורבנות של גילעד.
גם ג'ון משלמת מחיר בסופה של הסדרה, ולא רק בכך שהיא רואה את אהובה לשעבר ניק מתפוצץ מול עיניה. המשפחה שלה מתפרקת, היא שוב עוזבת את אמה והבת שלה בשביל להילחם, וכמובן, האנה, הבת הבכורה שלה, עדיין בשבי. פרק הסיום השליו, שרווי במפגשים, פרידות וסגירות מעגל עם דמויות מהעבר, טבול למעשה בתחושת אסון וכישלון. כן, גילעד מתמוטטת, אבל האם זה הסוף הטוב שג'ון קיוותה לו?
הפרק האחרון מוביל את ג'ון אל הריסות בית ווטרפורד, הכלא שעיצב אותה מחדש. היא מתפייסת עם החורבן של חייה ובוחרת במרד האולטימטיבי, במה שנאסר עליה במשך כל כך הרבה זמן: לספר את הסיפור שלה. כשהיא לבדה, היא מתיישבת בחדרון ומקליטה לרשמקול את המילים הראשונות בספר שכתבה אטווד. תם ולא נשלם.
במבט על, אפשר להביט על "סיפורה של שפחה" כעל שיר הלל למאבק הבלתי נלאה בכוחות הרשע ובשקר והניצול שנגזרים מהפטריארכיה. זו לא בדיוק פרוגרמה פוליטית, אלא יותר דרישה עקשנית לצדק. הרגשות הדתיים שנקשרו בה מטבע הדברים העצימו את כל זה עוד יותר, כמו גם העיצוב האמנותי המבריק שלה. קל להימשך לתקווה העקשנית שיש בכל זה.
אבל ככל שהאסתטיקה שלה הייתה חזקה, "סיפורה של שפחה" נפלה שוב ושוב למלכודות שאליהן נוטות להיכנס סדרות ארוכות שמחפשות דרך חדשה אחרי שנגמר להן חומר המקור (ולא סתם עלתה כאן העונה האחרונה של "משחקי הכס" לזיכרון): כתיבה חלשה של דמויות שבאו והלכו או שינו את הטון שלהן שוב ושוב (כך במקרה של סרינה ג'וי וג'נין, שתי דמויות שלפרקים הן טובלות בהזיות ולעתים מפוכחות לחלוטין), ההתמסרות לטלנובלות צד לא מענייניות, הימרחות אין קץ, שפע של קלישאות מלאות בפאתוס, וכמובן - מיליארד הקלוז-אפים הארוכים, המעיקים והשותקים שבטח מתחברים יחד לאחוז ניכר ומייגע מהסדרה.
אבל חולשתה הגדולה ביותר הייתה ונשארה הפרדוקס של גילעד, שהסדרה תיעבה והתענגה על האלימות שבה בו בזמן לכל אורך הדרך. כדי למתוח עוד ועוד את סיפורה של ג'ון היה צריך לקיים את הרשעות הפרברטית והדקדנטית של גילעד, ומשמעות הדבר היא המשך ההתעללות בדמויות ובעולמן.
ההתעללות הזו לא הסתיימה עם הישגי הניצחון החלקי. גילעד עוד קיימת, בריוניה עוד מצליחים לתת לג'נין מכה אחת אחרונה, האנה עדיין בידיהם של הזוג מקנזי, וגרוע מכל: הספין-אוף בדרך, יבורך הפרי המחורבן. העבודה נמשכת במרץ על סדרת ההמשך שהוזמנה, על בסיס הספר "העדויות" שכתבה אטווד והדודה לידיה היא אחת הדמויות המרכזיות בו. השחקנית אן דאוד צפויה לשוב ולגלם אותה. כמו שלורנס הבין מצוין, כל עוד גילעד תכניס כסף, היא תוכל להמשיך ולשגשג על חשבון כל קורבנותיה. הרוע כנראה כאן כדי להישאר.
כל פרקי "סיפורה של שפחה" זמינים בהוט ויאודי ונקסט טי-וי.