יוני 1985, "אופטיקאי מדופלם" יוצא לרדיו, עולם המוזיקה הישראלי מתהפך. יוני 2025, יום חמישי, משינה חוגגת 40 שנה בהופעה באמפי קיסריה, ארבע שעות אחרי שהם יורדים מהבמה העולם מתהפך. "אני ממשיך לחיות סתם כך, והעולם תמיד נראה יפה כל כך!", כתב שלומי ברכה בסרקזם, והוסיף שורה, שלא ברור אם היא מתייחסת לחיים, לעולם, ליופי, או למועקה שמביע הסרקזם: "אז למה זה כדאי, מספיק עם זה ודי".
משינה של 85' ביטאה את המועקה של דור מלחמת לבנון הראשונה: "אני כל כך עצוב לי ושמש על העיר", "איפה המדינה ואיפה החזון", "מצביאים דגולים לרוב, הם יחליטו מה זה טוב". אצל משינה של 2025, בין עזה לאירן, הפגז כמעט חדר אל ההיכל והתנפץ לתוך הקיר, המוות מהיר, העתיד מזהיר. כבר ארבעים שנה שהתותחים מצלצלים פעמיים. השירים האלה נשארו רלוונטיים. עדיין בועטים.
הייתי בן תשע וחצי כשהם פרצו, בן תשעה עשרה וחצי כשהם התפרקו בפעם הראשונה. משינה הם להקת ילדותי, ונעוריי. מרבית התאים בגוף התחלפו מאז אינספור פעמים, אבל תאי העצב ושריר הלב נותרו כשהיו. מערכת העצבים מתוכנתת על משינה, הסינפסות במוח מגיבות לצלילי הגיטרה של שלומי ברכה, לשירה של יובל בנאי, לתופים של איגי דיין, לבס של מייקל בנסון, לאורגן, לפסנתר ולסקסופון של אבנר חודורוב, לנגינה המשותפת שנשמעת כבר שנים כמו מכונה משומנת, לסאונדים, לשירים, למילים.
וכשהם עולים על הבמה מול 3,500 איש וברכה מכסח את המיתרים בדרך ל"עתיד מתוק", הלב מתמלא דם, והקהל שר איתם במקהלה: "בקו חמש נוסע אל הים". ואז מגיע "להתראות נעורים, שלום אהבה", שכאילו נכתב השנה, או בזו שלפניה, או אתמול, אחרי ההופעה: "נהרגו עשרות אנשים, סיים קריין הטלוויזיה, נקווה שיהיה שקט, עכשיו הפרסומות", שר בנאי את האנומליה הישראלית, נצחית כמו השיר הזה.
מרץ 1985, שלום חנוך מהמם את המדינה עם "מחכים למשיח", השיר והאלבום. יוני 2025, שלום חנוך עולה בהפתעה בקיסריה יחד עם משה לוי הנצחי. "אם אנחנו כבר בקיסריה, תרשו לי להזמין קיסר, את הקיסר של הרוקנ'רול", מציג אותו בנאי בפני הקהל, שמגיב בשאגות ושריקות. בליווי משינה, חנוך נותן את "מחכים למשיח" עם "הולך למילואים, וסופר את הכסף שאין", אבל בלי גיטרת הקצב המפורסמת ברקע, את "בגלגול הזה" הרית'ם נ' בלוזי, שמאחל לקהל שיהיה להם טוב, ואת "קח לך אישה ובנה לה בית" הישר מתוך "שבלול" המיתולוגי.
ב"משיח" יובל בנאי לא מעז להתקרב למיקרופון. ב"בגלגול הזה" הוא מצטרף קצת לשירה של חנוך ושר בעיקר קולות רקע. את "קח לך" הוא פותח עם השריקה המפורסמת, שר בית ומצטרף בפזמון. בסוף השיר הוא משתחווה בפני חנוך, שעדיין לא מנגן בחשמלית, למרות שהיד, ששבר לפני כמה שבועות, כבר לא במנשא, כפי שהייתה במופע המחווה למאיר אריאל לפני יותר מחודש, ובאירוח אצל אביב גפן בנשף הרוק. הרגשתי כאילו האחים הגדולים שלי, שעליהם גדלתי, מארחים על הבמה את האבא של כולנו.
"הם אפילו לא יודעים מה זה להיות מעריץ, אתה יודע? לאהוב באמת קטע מוזיקה קטן וטיפשי, או להקה, כל כך חזק, שזה כואב", אומרת הגרופית ספייר ב"כמעט מפורסמים", סרט הרוקנ'רול, שבדיעבד גרם לי להבין שאני גם רוצה להיות עיתונאי מוזיקה וגם להישאר מעריץ של כמה אמנים, בודדים.
אני יכול לעמוד מולם בהאנגר או לשבת בקיסריה ולהתפעל מאיך ששלומי ברכה מדייק, גם ארבעים ושלושים שנה אחרי, את הסאונדים והאפקטים של הגיטרה שלו, כך שיישמעו כמו בשירים המקוריים שהקליט, ולהתענג על הסולואים שלו. אני יכול להתמכר מחדש לבס-תופים של בנסון ודיין, שהיה ונשאר, לטעמי, הכי טוב שהיה כאן. אני יכול לעוף על איך שחודורוב מחליף בין האורגן לסקסופון תוך כדי "היא התווכחה איתו שעות" ועל הסולואים שלו בשיר הזה וב"שלח לי מלאך", ולהכיר בעובדה שיובל בנאי הוא אחד מזמרי הרוק הכי מרגשים שנולדו פה, ושלא סתם, גם בגיל 63, בחורות מהקהל צועקות לו "תעשה לי ילד".
אבל כשזה מגיע למשינה, הכל נהיה מאוד אישי ואני חוזר להיות נערת רוק. אני מרגיש אותם ואת השירים שלהם זורמים לי בדם, הם חלק ממי שאני, ממי שהייתי, ואני אוהב אותם עד שזה כואב.
"אלה החברים הכי טובים שיש לי בעולם", אמר יובל בנאי על ארבעת השותפים שלו לדרך. זה קרה אחרי שקטע וידאו של אביו, יוסי בנאי, הופיע על המסך הענק בסיום של "משהו קטן וטוב", השיר שפתח את פרק ההדרנים, יובל ציין שהאבא שלו מסמל גם את ארבעת האבות של האחרים, שגם הם כבר לא בין החיים, ולפי דבריו, "כל אחד מהם היה טיפוס". "נשארנו אנחנו", הוא אמר.
והם אכן נשארו. משינה תמיד הייתה חבורת גברים שהתגבשה סביב הסגנונות ומנסה לשרוד, לעיתים מותקפת מבחוץ על ידי להקות אחרות ותקשורת שלא מרחמת. עם מנהיג, זכר אלפא, שמוביל אותה, ובקיסריה זכה מהקהל לקריאות קצובות אישיות של הערצה: "יו-בל ב-נאי! יו-בל ב-נאי!", צעקו לו במקהלה, הילדים מפסטיבלי ערד, שבינתיים גבהו ומצאו עבודה.
את "תחזור תחזור", הפעם בלי קולו של אבא יוסי, בנאי הקדיש לשוב החטופים, לחזרת הלוחמים משדות הקרב, לפצועים ולמפונים שטרם הוחזרו לבתיהם. המציאות הכאוטית, שהפכה לכאוטית הרבה יותר שעות ספורות אחרי שההופעה הסתיימה, נכחה באוויר, עם שני השירים בפתיחה, וכשב"בדרך אל הים", למשל, בנאי שר: "כולם חשבו מחר יבוא שלום, אבל עלינו כבר הקיץ הקץ".
אבל בנאי לא דיבר במופגן נגד המלחמה או הממשלה, ובדיעבד התברר שעל השיר הכי פוליטי שלהם, "אז למה לי פוליטיקה עכשיו", הם פשוט ויתרו. אפשר לייחס את הוויתור לאירוח של חנוך בשלושה שירים, או לביצוע של יותר שירים מהאלבום הראשון, שליציאתו חוגגים ארבעים: "רכבת לילה לקהיר", "אנה", "אופטיקאי מדופלם", "בלדה לסוכן כפול" ו"עתיד מתוק", כולם נוגנו, ועדיין, חסרונו של "פוליטיקה" בלט.
משינה באה לעולם אחרי שכוורת וחנוך כבר מילאו את הפארק ואחרי שתיסלם הייתה ללהקת האצטדיונים הראשונה בארץ, אבל משינה הוכיחה, בארבעה עשורים של התמדה, שמול קהלים גדולים במקומות גדולים, היא בטופ, הן מבחינת הנגינה, הצליל והשואו והן מבחינת החיבור עם הקהל.
כשהם ירו לחלל האמפי את "אין מקום אחר", הלהיט החותם, עם קטע הטראנס הארוך, שמשלב מחשב עם נגינה חיה, תזכורת לקיץ המטורף שעבר עליהם באיחוד של 2003, אז נולד הביצוע הזה ב-15 הופעות רצופות בקיסריה, הייתה בקהל תחושה של ריחוף, אופוריה. בני שישים, חמישים, ארבעים, שגדלו עם הלהקה והביאו איתם את הילדים, כדי לחיות שעתיים בבועה של רוקנ'רול, ברובה מנותקת מהמלחמה ומוראותיה, השתחררו, רקדו וחייכו. זה היה רגע אופטימי.
אלה היו שעתיים של כמעט בריחה, הנאה, התרגשות. ומשינה היו יכולים לתת בקלות עוד חצי שעה, יש להם מספיק להיטים ("אנחנו שניים", "את באה לבקר", "בן המלך", "שלג צח", "בנות הים", "התשובה") והקהל היה צמא לעוד, אבל ההמשך של אותו הלילה גרם לכל מי שהיה שם להעריך כל דקה מההופעה הזו, ולקוות לרגע שבו נוכל שוב ליהנות ממוזיקה, מהופעות, לייחל לעתיד מתוק.