זה נשמע הזוי, אבל זו המציאות: התקופה הנוכחית היא תור זהב של שיתופי פעולה קולנועיים בין ישראלים לאיראנים. כמה שבועות לפני תחילת המלחמה עלה אצלנו באולמות סרט אחד כזה, "לקרוא את לוליטה בטהרן", והוא זכה להצלחה מסחרית עד שבתי הקולנוע נסגרו. בארצות הברית הם עדיין פתוחים, ובסוף השבוע עלה בהם שת"פ ישראלי-פרסי אחר: "טאטמי", אותו יצרו יחד גיא נתיב, יליד הארץ הפועל בארצות הברית, וזאר אמיר אברהימי, קולנוענית אירנית שברחה מארצה בשל אימת המשטר ב-2008, ומאז פועלת בעיקר באירופה. לפני שלוש שנים זכתה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על הופעתה ב"עכביש קדוש", ואז גם נוצר הקשר בינה לקולנוען הישראלי, שזכה באוסקר לפני כשבע שנים על סרטו הקצר "סקין".
"טאטאמי", נזכיר, הוקרן אצלנו בפסטיבל ירושלים כבר בקיץ הקודם, ואז עלה כאן בהפצה מסחרית. כרגע הוא זמין ב-VOD. בארצות הברית, העניקו לו סיקור תקשורתי נרחב ומפרגן עוד לפני שפרצה המלחמה, שהפכה אותו מן הסתם לאייטם לוהט במיוחד, וגם מקרינים אותו במקומות יוקרתיים - ה-IFC סנטר, מבתי הקולנוע הכי איכותיים בניו יורק, מציג אותו כמה פעמים ביום.
הסרט מתרחש בעולם הג'ודו, ומתבסס על תקרית שהתרחשה באליפות העולם ב-2019: אלוף העולם האיראני סעיד מולאי נאלץ לזייף פציעה רק כדי שלא יצטרך להתמודד מול שגיא מוקי שלנו. בסופו של דבר, מוקי זכה בתואר, ומולאי גלה מארצו. "טאטאמי", ברוח הימים, משאיר את סיפור המסגרת על כנו אבל הופך את המגדר. הוא עוסק בג'ודוקוא איראנית, שרק דבר אחד עומד בפני חלומה לזכות במדליית זהב באליפות העולם בגיאורגיה: היא שובצה להתמודד מול מתחרה ישראלית, והמשטר לוחץ עליה לפרוש. כעת עליה לבחור: להיכנע לדרישה ולצאת מהזירה, או להמשיך עד הסוף בסיכון חייה וחיי משפחתה, ואז למצוא את הדרך למצוא מקלט במדינה אחרת.
אריאן מנדי, שחקנית אמריקנית שאביה איראני, מגלמת את הג'ודוקא. אמיר, שכתבה את התסריט יחד עם נתיב וגם ביימה יחד איתו, מגלמת את המאמנת שלה. מהדי באג'סטני, גולה איראני שכבר שיתף עמה פעולה ב"עכביש קדוש", מככב גם כן, כמו עוד כמה שחקנים איראנים, וגם כמה שחקניות מישראל - למשל ליר כץ. עוד מככבת ג'יימי ריי ניומן, יהודה אמריקאית, שהיא זוגתו בחיים של נתיב ושותפתו המקצועית הקבועה.
לרגל ההפצה, התקיימו בשבוע שעבר כמה הקרנות מיוחדות בהשתתפות נתיב ואמרי. האחרונה שבהן היתה בחמישי בערב, בדיוק כשהמלחמה יצאה לדרך. "באולם היה קהל מעורב של איראנים ויהודים", כותב נתיב לוואלה תרבות. "אני התקשרתי להורים שלי שהיו במקלט. זאר התקשרה להורים שלה שהיו שני בלוקים מהמתקפה, וכך ניסינו להבין מה נגיד לאורחים שרק הרגע התיישבו לצפות בסרט. בסופו של דבר, דיברנו על אחדות, ועל כך שהסרט שלנו רלוונטי מתמיד. סיפרנו על שיתוף הפעולה בינינו, ואמרנו כי אמנות גוברת על שנאה ופילוג. נכון - נשמע תמים והזוי, במיוחד בימים כאלה, אבל אנחנו נאחזים בזה".
את הדברים האלה מסר לי נתיב בהודעת ווטספ לאחר פריצת המלחמה. כעת, ברשותכם, אביא קטעים מריאיון שהתקיים קצת לפני כן: שיחה פנים אל פנים שקיימתי איתו ועם אמיר במלון הניו יורקי בו שהו, בין הקרנה להקרנה. השיחה התקיימה ביום שלישי שעבר, ולכן אין בה כמובן התייחסות למתקפה, שכזכור הצליחה להפתיע את כל העולם.
הבכורה הניו יורקית של הסרט התקיימה בלינקולן סנטר, מקום יוקרתי וגם רגוע למדי, אבל במקרה שלכם היו שם אינספור מאבטחים אימתניים. למה?
נתיב: "זאת היתה אשמתי. אני ביקשתי. לזאר לא אכפת. אחרי התקריות האחרונות בארצות הברית, למשל הירי בשני עובדי השגרירות הישראלית בוושינגטון, כבר אי אפשר לדעת. מספיק משוגע אחד עם אקדח כדי שיקרה משהו. לא רציתי לקחת סיכון".
איך היה לצפות בסרט שוב? איך הוא נראה לך היום?
נתיב: "הרבה השתנה. היום הכל יותר קיצוני. הייתי רוצה לראות יותר שיתופי פעולה כאלה. הם מביאים קצת שפיות לעולם. זו התחלה של איחוי. הייתי רוצה לראות סרט שעשו יחד אוקריאני ורוסי, צפון קוריאני ודרום קוריאני. כשזאר היתה ילדה בת שש בטהרן, וכשאני הייתי ילד בן שש בתל אביב, בחיים לא חשבנו שיבוא יום ונעבוד יחד עם הצד השני. הממשלות תמיד סיפרו לנו שכולם שונאים אותנו בצד הזה. והנה, היום זאר ואני משתפים פעולה ואגיד לך יותר מזה - אנחנו מרגישים כמו אח ואחות".
אתם תמיד חוזרים בראיונות על כך שאתם חברי נפש, אח ואחות, ויש ביניכם הסכמה עיוורת, אבל האם יש גם משהו שאתם חלוקים לגביו?
אמיר: "אני אוהבת לחגוג במסיבות עד 4 בבוקר. גיא הולך לישון בתשע".
נתיב: "העבודה עם זאר היא הכי פשוטה שהיתה לי. לביים ביחד זה מסוכן כי זה יכול ליצור כאוס, אבל בין זאר לביני יש הרבה כבוד. אני מרגיש שמצאתי בת משפחה אבודה. אולי זה נשמע קיטשי, אבל ככה הרגשתי".
אמיר: "אנחנו רוצים לעשות עוד סרט יחד, ואני חושבת שאנחנו יכולים. אנחנו יכולים לעשות הכל, זה לא חייב להיות סרט על ישראל ואיראן. אנחנו יכולים לעשות ביחד סרט יפני".
גיא הוא אחד הבמאים הישראלים הכי מצליחים אי פעם בניכר. הוא זכה באוסקר, ביים את "גולדה" עם שחקנים כמו הלן מירן, ובסרט החדש שלו יעבוד עם שחקניות כמו קארי קון, לילי ג'יימס ובלה רמזי. מנקודת המבט שלך, זאר, מה איפשר לו להגיע למקומות האלה?
אמיר: "הוא עכבר קולנוע, אבל זה לא אומר כלום. יש אנשים שיש להם ידע סינמטקי, אבל הם לא במאים טובים - ממש כמו מבקרים, שבקיאים בקולנוע אבל לא יודעים לעשות אותו. לגיא יש אינספור רפרנסים ומקורות השראה, אבל גם יש לו טאץ' אישי והוא מביא את האמת שלו ופרפסקטיבה משלו. אני גם אוהבת את זה שיש לו פלייליסט שהוא מנגן לנו בזמן הצילומים. אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה. שמעתי על יוצרים שכתבו את התסריט בזמן הקשבה למוזיקה, אבל כאלה שמנגנים אותה בצילומים?"
נתיב: "הלן מירן לא אהבה את זה כשצילמנו את 'גולדה'. היא ביקשה שאכבה את המוזיקה".
למה בחרתם לצלם בשחור לבן?
נתיב: "הוא מסמל דיכוטומיה. כל עוד שהג'ודוקא חיה לפי הכללים של המשטר, היא חיה בעולם של ניגודיות קיצונית - הכל שחור ולבן, בלי שטחים אפורים. השחור ולבן גם נותן לסרט איזה תחושה על זמנית. הסיפור הזה היה יכול להתרחש באייטיז ואולי הוא יתרחש עוד עשר שנים. לא ברור מתי זה קורה. נוסף לכך, הצבעים האלה גם חיברו אותי למורשת של המותחן האפל, שתמיד היו בהם פרנויה וקלסטרופוביה כמו שרציתי שיהיה פה. ברור שזו לא הבחירה האמנותית הכי מסחרית, אבל בגלל שעבדנו בתקציב נמוך יחסית, לא היינו צריכים להתפשר".
האמריקנים מבינים בכלל מה זה ג'ודו?
נתיב: "הם חושבים שזה היאבקות, או קראטה".
אמיר: "היה חשוב להשאיר את זה בעולם של הג'ודו, ולא להפוך את זה לסיפור על איגרוף למשל, גם אם זה ספורט הוליוודי יותר. בג'ודו, הפילוסופיה חשובה - כבוד הוא ערך מרכזי. את לא יכולה לפגוע ביריבה שלך. זה לא ספורט אלים".
נתיב: "בגלל שהוא לא אלים, זה מוריד את המוטיבציה של האיראנים להתחרות בישראלים. הרי גם אם ינצחו, לא יראו את היריב הישראלי מדמם אחרי שקיבל נוק-אאוט. בג'ודו גם משתווחים בפני היריב, ובאיראן לא רוצים את זה - הם לא רוצים לתת כבוד למישהו בישראל".
זאר, לא היית בטהרן כבר כמעט עשרים שנה, אבל הסתובבת הרבה בעולם. יש עיר שמזכירה לך את טהרן? קראתי שגיא אמר כי תל אביב הזכירה לך אותה.
זאר: "לא, אני לא חושבת. טהרן מיוחדת - יש לה אופי יוצא דופן. יש בה וויב נדיר, שלא מצאתי בשום מקור אחר. זו עיר שיש בה הכל - קפה, בתי קולנוע, מה שאתה רוצה, אבל היא גם מנותקת לחלוטין מן העולם. יש בה שמחת חיים, אבל היא אינטנסיבית מאוד. זו עיר של סתירות, והיא משאירה בך מועקה קשה. זו גם תרבות שמחייבת אותך לשקר כל הזמן. לכן האיראנים שחקנים כל כך טובים".
נתיב: "זה כל כך מעניין מה שהיא אומרת".
יש שאלה שנמאס לכם לשמוע?
אמיר: "על ה'גלות', אני לא מרגישה בגלות. תמיד מחפשים איזו תשובה פוליטית, אבל אני בסך הכל חיה את החיים שלי. נאלצתי לעזוב בגלל המשטר, אבל לקחתי את זה כמתנה. החוויה הזו עיצבה אותי כמו שחוויות מעצבות כל אחד. אני לא מתגעגעת הביתה. ברור שאחזור אם הממשל ישתנה, אבל אני לא אכולת געגועים או משהו".
נתיב: "ההבדל הוא שאני יכול לחזור למולדת שלי בלי לפחד....בינתיים".
את חושבת שהמשטר באיראן ייפול?
אמיר: "בעיקרון, אני מנסה להיות אופטימית - כי בלי תקווה, איך נשרוד? אבל אני לא חושבת שהמשטר ייפול. אם הם יחתמו על עסקה חדשה מול טראמפ, הם יישארו בשלטון לתמיד. העם לא מעוניין בעוד הפיכה. הם בטראומה מן הפעם הקודמת".
ובישראל, גיא?
נתיב: "אני חושב שהסיכויים גדולים יותר. נקעה נפשו של העם, וזה מורגש. אני מקווה ש-2026 תהיה שנת השינוי".
איך אתם מגדירים את עצמכם? איראנית? ישראלי?
אמיר: "מבחינתי, כל מקום יכול להיות הבית. אני לא קשורה לאיזשהו מקום. אני אשת העולם הגדול. לכן גיא ואני התחברנו ככה".
נתיב: "אני קודם כל יהודי. אני גאה מאוד ביהדות שלי. אני פחות ופחות מזדהה עם הממשלה של המדינה שאני בא ממנה, אבל גם ארצות הברית נהייתה עכשיו כל כך קיצונית וטוטליטרית. לאן נלך - קנדה? בסופו של דבר, אני נווד".