בפרק השמיני של העונה הרביעית של "הדוב" פונה אחת הדמויות לרעותה. כמעט כמו תמיד, נושא השיחה גם הפעם הוא הסיכוי לשרוד, להמשיך את המאבק להשאיר את אורות המסעדה דלוקים, ובאמצעותם את האור בנשמתם של מי שקשרו את גורלם בגורלה. אם תיכשל, היא תוכיח להם באופן סופי שכל השדים שרדפו אותם, כל הכישלונות והחרטות - כולם היו מוצדקים. "אנחנו יכולים להמשיך", היא אומרת בטון והבעה שמעבירים תחינה הרבה יותר מתקווה. "זה נכון", אומרת האחרת, "אבל זאת לא השאלה הנכונה". אחרי רגע של שקט היא מוסיפה: "השאלה הנכונה היא למה שתמשיכו?"
העונה הרביעית היא גם זו שבה לראשונה השאלה הזאת מקבלת משמעות גדולה הרבה יותר מהמסעדה שבלב הסדרה. היא יכולה באותה מידה להיות מופנית אל היוצר שלה, כריטסופר סטורר. אחרי שלוש עונות שבהן עסקה בזו אחר זו בהישרדות, בנייה מחדש ופחד מהצלחה, "הדוב" הייתה אמורה לקחת בעונה הנוכחית את הצעד האמיץ של הכרעה לכאן או לכאן. בעיקר כי מלכתחילה היא סדרה קטנה עם סיפור שלא נועד להיגרר, ושכבר הוכיחה נטיות מדאיגות לחרטוטים אמנותיים כדרך למלא דקות מסך.
"אמורה" היא מילה גדולה, כי זו הסדרה של סטורר ושל FX (רשת שכבר הוכיחה ב"מה שקורה בצללים" - ולא רק בה - שאין לה בעיה עם עלילות שמסתובבות סביב עצמן) וההחלטה שלהם איך להמשיך. ובעוד "הדוב" בהחלט יכולה לגולל שוב ושוב את יחסי האהבה-שנאה בין הדמויות שלה, רק כדי לגלות שהן זקוקות זו לזו כמשפחה לא מתפקדת אחת גדולה - יותר מאי פעם השאלה שמלווה את כל אלה היא "למה?"
(שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לכל העונה)
ההדים הראשונים לתחושה הזאת נראו כבר בעונה הקודמת, אז הבענו חשש לגבי ההחלטה של סטורר לצלם את עונות שלוש וארבע יחד. ההחלטה הזאת הובילה לתרעומת המוצדקת של הקליף-הנגר הגדול שעמו סיימנו אשתקד - תוצאות הביקורת הראשונה שקיבלה "הדוב" לאחר הפתיחה הרשמית. אף שמהתגובה הזועמת של כרמי (ג'רמי אלן ווייט) יכולנו בהחלט להעריך שהיא לא התוצאה שציפה לה, נדרשנו להמתין שנה שלמה כדי להבין את השלכותיה. היא מתבררת מהר מאוד ככזו שאמנם לא קוטלת את המסעדה, אבל בהחלט לא הופכת אותה להמלצה שהיא כל כך תלויה בה כדי לשרוד. אלא שהבעיה האמיתית מתבררת כהחלטה של סטורר לקחת אותנו כל הדרך להתחלה.
באחת הסצנות הראשונות של העונה מגיע אל המסעדה הבעלים הנרגן שלה, הדוד ג'ימי (אוליבר פלאט) ומציב לא פחות משעון דיגיטלי עם ספרות ענק במטבח, כך שכולם יוכלו לעקוב אחריו. השעון (שמלווה את העונה כולה) סופר לאחור את הימים, השעות והדקות עד שהכסף להחזיק את המסעדה יאזל סופית - או עד שתצליח להשיג כוכב מישלן, שמן הסתם יאפשר להגדיל את הכנסותיה. מעבר לשימוש התסריטאי הבוטה ב"קרב נגד השעון", הרי שזה בדיוק מה שהציגה העונה הראשונה של "הדוב": כרמי נאבק נגד הזמן (והדוד ג'ימי) כדי למנוע מהמזללה הכושלת של אחיו המנוח להיסגר.
בכלל, זמנים, שעונים, תזמונים הם הלב של "הדוב", שרדפה תמיד אחרי הסרוויס הבא, והשעון המעורר שמתחיל עוד יום של מלחמת קיום, וזה שסופר עד שהתנור יסיים את פעולתו כדי להוציא את המנה הבאה. באותו פרק ראשון צופה כרמי בסצנה מתוך "לקום אתמול בבוקר", כשדמותו של ביל מארי אומרת "מה היית עושה אם היית תקוע במקום אחד, וכל יום היה בדיוק אותו הדבר, ושום דבר ממה שעשית לא היה חשוב". סטורר ניסה להשתמש בסצנה הזו כדי לשקף את המתרחש בנפשו של הגיבור שלו, ששוקל לראשונה אם מה שחשב שהוא אהבתו הגדולה (בישול) היא אכן אהבה או קללה - אלא שבתוך כך הוא פספס את האירוניה של מה שעשה לסדרה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
ההתחבטות הזאת של כרמי ליוותה אותנו מתחילת הדרך. הוא השליך את עצמו לתוך הכאוס של המטבח כדי לברוח מהשדים בראש, מחוסר היכולת להתמודד עם מותו הטראגי של מייקי, מההתבגרות בבית עם אמא גבולית ואב מתעלל, מוויכוחים בלתי פוסקים וטראומות נפשיות. אלא שזה לא רק הוא. סיד (איו אדבירי) התלבטה עוד מהעונה הראשונה בין נאמנות להערצתה הגדולה לכרמי, לבין ההבנה שלעולם לא תוכל לפרוח לצדו. כבר אז היו הזדמנויות אחרות שציפו לה והטרידו את מנוחתה, בדיוק כמו זו שרודפת אותה העונה. טינה (ליזה קולון-זאיאס) בילתה את כל העונה הראשונה בניסיון להתאים את עצמה לסטנדרטים הגבוהים של בישול, והנה קו העלילה העיקרי שלה העונה היא ניסיון לבשל פסטה בזמן קצר. כך זה גם עם ריצ'י (אבון מוס-בכרך) שפירוק משפחתו במקביל לאובדן חברו הטוב, הובילו אותו לאובדן דרך ופקפוק עצמי בלתי פוסק, בדיוק כפי שקורה העונה.
זאת מעגליות שמקהה גם את האפקט של יתרונותיה הגדולים של "הדוב". מה שהרגיש מסעיר ואינטנסיבי, הופך לצפוי ומובן מאליו. הדיאלוגים המוכרים של צעקות בין דמויות משחזרים את אותם טיעונים ואותן עקיצות הדדיות. הדברים מגיעים לשיא בפרק הספיישל הארוך של העונה, "דובים" (הפרק השביעי, שאורכו כ-70 דקות), שם ברי לארסון מפציעה כעוד בת משפחה מורחבת, שכל מהותה הוא ריב עתיק יומין וטיפשי עם נטלי (אבי אליוט), ובכך תפקידה בעולם מסתכם בלצעוק חזק יותר מנטלי בכל פעם שהן זו בקרבת זו.
זה בוודאי הדין לגבי החלקים שאמורים להיות יותר קומיים בתוך הסדרה, והופכים יותר ויותר למופע של בני משפחת פק. ובעוד איכשהו מתגלים בכל פעם עוד ועוד נצרים מגושמים ומוגבלי אוצר מילים, טאקט והיגיינה, הם לא משפרים את הבדיחה החוזרת של "אהבלים עם לב זהב" שמיצתה את עצמה מזמן. יותר מכל נראה שהבעות הפנים של הדמויות מסמלות את הבעיה. שוב ושוב אנחנו רואים אותן אוחזות את ראשן בייאוש, מתוסכלות, מובסות, משדרות בכל מאודן את הצורך שמשהו בחייהן יזוז כבר לכיוון ברור.
ייאמר לזכותה של "הדוב" שהיא מנסה להביא לפתרון כלשהו את המבוי הסתום הזה, עם ההחלטה של כרמי להוציא את עצמו מהמשוואה ולהעביר את מושכות המסעדה לסיד וריצ'י. התובנה שסיד היא "הדוב" האמיתי והוא היה הבעיה כל הזמן, הייתה יכולה להיות הרבה יותר עוצמתית לו התקבלה בסיום העונה הקודמת. בפועל, העונה הרביעית מסתיימת בקליף-הנגר אחר עם התאפסותו של השעון המפורסם. המסעדה נותרה בין חיים למוות, ומתוקף כך גם גיבוריה לא יכולים עדיין להכריע לגבי המשך דרכם, ומנגד כבר לא נותר עם מה להעמיק כדי למשוך את העלילה.
מה שממשיך לשחק לטובתה של "הדוב" גם כעת הוא גיבוריה ראשיים, ורגעי החסד שהם מייצרים יחד. זה קורה ב"תולעים", הפרק הרביעי, כשסיד נדרשת לבלות זמן עם אחייניתה, ודרך בישול (שמתברר בעונה הזו שוב ושוב כתרפיה) מציגה בפניה את ההתלבטות שלה כהחלטה בין "שתי מסיבות פיג'מות". זה קורה גם בפרק השלישי, שבו מחווה יפהפייה של צוות המסעדה הופכת את הסרוויס לכזה שמעניק משמעות אמיתית ומרגשת לרצון להעניק לכל סועד חוויה של פעם בחיים. זה קורה בפרק התשיעי, בשיחה הטעונה והמזככת של כרמי ודידי (ג'יימי לי-קרטיס) על כל מה שלא אמרו זה לזו לאורך השנים, ובהחלט גם בפרק הסיום שבו כל הסאבטקסט שבין ריצ'י, כרמי וסיד הופך לפרץ עצום של רגשות עם חשיפת ההחלטה של כרמי. מעבר לסצנות עשויות היטב, זאת תצוגת תכלית של יכולות משחק, שהיו תמיד הנשק הסודי של הסדרה.
אם מוציאים מהמשוואה את הריב האינפנטילי בין נטלי לפרנסי, גם "הדובים" הוא פרק יפה, בזכות תמונת המראה שהוא מציג ל"דגים", פרק הארוחה המשפחתית הבלתי נשכח מהעונה השנייה. אם אז המפגש של המשפחה המורחבת שימש להתפרצות של כל הרע והמטרגר בה, המפגש של העונה הנוכחית הוא ההפך הגמור. כולם מגיעים אליו עם חששות מהרע ביותר ומתבדים, כולל סצנה מרגשת שבה כולם מאווררים יחד את הפחדים שלהם במשותף.
לצד אלה, סטורר נכשל גם העונה בניסיון ליצוק איכות בכוח על ההתרחשות: סצנות חלום הזויות של סיד, צפייה של דמויות ביצירות איכות, מטאפורות לא אמינות של ריצ'י בשיחות עם אחרים. משהו ב"הדוב" לא מרגיש שלם, דווקא עם מה שהביא אותה להצלחה הגדולה: האותנטיות הגולמית וחסרת הפשרות שלה. הניסיונות להכיל אותה בתוך מסגרת ארטיסטית, מזכירים את התקופות הקשות של אחותה לרשת, "אטלנטה", שחטאה גם היא בפלצנות יתר בשלבים מסוימים.
החדשות הטובות הן ש"הדוב" עוד יכולה להציל את הכל, אם תגלה אומץ להגיע לסיומה בעונה הבאה. עשרה פרקים שיסגרו את ההתחבטויות, השאלות והחלומות ויביאו אותן לכדי הכרעה. אם זה יקרה, ניתן יהיה להתייחס לאמצע כבטן לא הכרחית, אבל גם כזו שסדרות טובות אחרות סבלו ממנה. החשש האמיתי הוא שגם נורות האזהרה המהבהבות של העונה הרביעית לא יועילו, ו"הדוב" תמשיך לדשדש בתוך התסכול ואובדן הדרך של גיבוריה, עד שתאבד גם את הסקרנות של מי שאוהבים אותם.
כל פרקי "הדוב" זמינים בדיסני פלוס ישראל.