1. "חיילי שמנת" (Going Dutch, יס)
לא משנה אם זיכרונות הצבא שלכם הם מבסיס צבאי בארה"ב או מהקריה - אחת הדרכים להתמודד עם הטראומה היא דרך צחוק. זה כמובן לא דבר חדש: מ"גבעת חלפון אינה עונה" אצלנו ועד "מ.א.ש" שמעבר לים, לצד ההערכה הרבה לגבורת החיילים, משהו בהיררכיה הצבאית תמיד נראה לנו, האזרחים, מגוחך. ובכל זאת, יש משהו באופן האינפנטילי שבו מוצגים הגנרלים בקומדיה החדשה של רשת פוקס שלא היה עובר אצלנו, בטח לא בעיצומה של הפוסט-טראומה הנוכחית.
ב"חיילי שמנת" - שעלתה במלואה אצלנו ביס וכבר חודשה בארה"ב לעונה שנייה - מגלם דניס לירי ("הצילו", "עידן הקרח") את קולונל פטריק קווין, איש צבא קשוח ורב הישגים שממתין לשיבוץ בתפקיד הבא בקריירה הצבאית המפוארת שלו. הבעיה? סרטון שבו הוא נשמע משתמש בקללה גזענית מתגלגל אל מפקדיו, וגורם לכך שהוא משובץ דווקא בתפקיד האחרון שציפה לו: לפקד על בסיס עורפי שמוגדר על ידי מפקדיו כ"בסיס הכי פחות חשוב של צבא ארה"ב בעולם".
הבסיס הזה ממוקם אי שם בהולנד, ומאוכלס בחיילים שרוכבים על אופניים, מייצרים גבינות, נהנים מקפיטריה עם כוכב מישלן, עושים מסיבות אוזניות ומשחקים באולינג. מה שנקרא - תפקיד שממנו אין שום דרך חזרה. ואם זה לא מספיק, המפקדת הנוכחית של הבסיס היא בתו המנוכרת של קווין, מגי (טיילור מיסיאק, "דייב"), שתמיד סבלה מאביה הפוץ ודווקא נהנית מאוד מהרוח המשוחררת של הבסיס בהובלתה.
לצידו של קווין נמצא גם העוזר שלו, מייג'ור אברהם שאה (דני פודי, "קומיוניטי", "מסע אגדי"), שקצת נהנה לראות את הבוס שלו מאבד את שפיותו, אבל במקביל מנסה לתווך לו את המציאות החדשה, ואולי, מי יודע, גם להציל את הקריירה שלו בדרך.
מתבקש להשוות את "חיילי שמנת", שנוצרה על ידי ג'ואל צ'רץ'-קופר (שכתב עבור סדרות כמו "מינקס" ו"פיוצ'ר מן"), לקלאסיקה האנטי-מלחמתית "מ.א.ש", שהצליחה לשים פרחים בקנה כבר לפני יובל. אבל לפני הכול, "חיילי שמנת" היא קומדיה מצחיקה על מקום עבודה - מקום העבודה הוא פשוט הצבא.
לירי, שאני מודה שלרוב אינני נמנה עם מעריציו, מגלם נהדר את דמות הבומר האנאלי שמסרב להתקדם עם רוח התקופה, ושואף להפוך את קבוצת החיילים העצלנים והמפונקים שקיבל ללוחמים עם רעל בעיניים. סביבו נבנה קאסט נהדר, שעושה עבודה מצוינת בבניית דמויות שמייצגות נאמנה את דור ה-Z - בין אם הם עסוקים בלדבר על הרגשות שלהם ובין אם הם מנותקים לגמרי מהעובדה שהם חיילים.
אמנם בפרקים הראשונים הסדרה בעיקר מעלה חיוך, אבל בהמשך העונה בת עשרת הפרקים "חיילי שמנת" הופכת לקומדיית פיל-גוד מצוינת, כזו שמצליחה לא פעם להעלות פרצי צחוק אמיתיים. מי יודע, אולי יום יבוא וגם אצלנו הצבא יחזור להיות נושא שאפשר לצחוק עליו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
2. "קו המים" (The Waterfront, נטפליקס)
רצה הגורל ושתי היצירות הכי מוכרות של קווין וויליאמסון, "דוסון קריק" וסדרת סרטי "הצעקה", פגשו אותי בדיוק בגיל שעיצב הרבה מהטעם שלי בסרטים ובסדרות. לא רק אותי - דור שלם של ילדי ניינטיז (אוקיי, גם אייטיז) גדל על דוסון לירי, הנער האובר-רגיש שמדקלם קלאסיקות קולנועיות ורוצה למצוא אהבה כמו בסרטים. ובקולנוע, "הצעקה" לא רק הגדירה מחדש את הסלאשרים - היא הפכה לאייקון משמעותי בתרבות הפופ.
אם כך, למרות שמעולם לא זכה באף פרס משמעותי או הכרה מהממסד, וויליאמסון הוכיח שהוא יודע לספר סיפורים שפונים להמונים, וכשאתה עומד מאחורי מחלקת הדרמה של נטפליקס, אין דבר שחשוב לך יותר.
בהתאם, הציפיות מ"קו המים" - דרמת-נעורים-סבוניה-סדרת-פשע החדשה שלו (והראשונה שנוצרה עבור נטפליקס) - היו גבוהות. איכות לא ציפיתי למצוא כאן, אבל בידור משובח? בטח ובטח. האכזבה הייתה בהתאם.
במרכז הסדרה נמצאת משפחת באקלי, המתגוררת בעיירת הדייגים הפיקטיבית הייבנפורט שבצפון קרוליינה (לא רחוק ממקום ההתרחשות של "דוסון קריק"). אבי המשפחה, הרלן (הולט מק'קלני, "מיינד האנטר"), מנהל ביד רמה את עסק הדגים המשפחתי שעובר מדור לדור ומנסה למנוע חיכוכים עם עבריינים מקומיים. לצידו - אשתו בל (מריה בלו, "חופשיות על הבר") ובנם קיין (ג'ק ווירי, בעל הדמיון המפתיע לג'ושוע ג'קסון, "שיקגו Fire") — שלוקח על עצמו תפקיד מרכזי יותר בניהול העסק לאחר שהאב חווה מספר התקפי לב, ומסבך את המשפחה עם אותם עסקי סמים שהאב ניסה להתרחק מהם.
ברקע נמצאת גם האחות הסוררת של הבאקלי'ז, ברי (מליסה בנויסט, "סופרגירל"), מכורה משוקמת שקיבלה צו הרחקה מבנה המתבגר אחרי שכמעט גרמה למותו. האם היא באמת דואגת לאינטרסים של המשפחה או בכלל פועלת נגדם? רק הזמן יגיד. באמצע העונה נכנס לתמונה גם הנמסיס של המשפחה: גראדי (טופר גרייס, "מופע שנות השבעים"), סוחר סמים שמתחיל לסחוט אותם כדי שיעבדו עבורו, ומוסיף עוד קצת טרלול לתוך בליל עמוס של רומנים אסורים, סודות מהעבר ויותר מדי מבטים מצועפים.
הניסיון של וויליאמסון כתסריטאי בולט, אין ספק. הפרקים בנויים כך שתגמרו את כל השמונה (שעה כל אחד) ביום אחד. הרבה בזכות טוויסטים שמגיעים תמיד בדיוק בזמן הנכון, ויכולת ברוכה לייצר דרמה גם מהסיטואציות הכי בנאליות. אבל הדיאלוגים נטולי החן ותועפות החשיבות העצמית של הדמויות הופכות את כל העסק למבאס במיוחד.
בראיונות לקראת יציאת הסדרה סיפר וויליאמסון שהיא מבוססת באופן כללי על סיפור משפחתי שקשור לאביו, שגם הוא הסתבך בעבר עם עסקי סמים. מבחינתו, מדובר בניסיון לבדוק "מה היה קורה אילו הגיבורים של 'דוסון' היו מסתבכים בעסקים מפוקפקים". אבל האמת היא ש"קו המים" מרגישה יותר כמו ניסיון לייצר "ילוסטון" לאנשים שלא אוהבים בוקרים, ובהשוואה הזאת היא יוצאת קירחת מכל הכיוונים: מצד אחד אין בה שמץ מהרגישות שהפכה את "דוסון קריק" לסדרת נעורים כל כך משובחת, ומהצד השני, אין בה אף דמות חד-פעמית כמו ג'ון דאטון של "ילוסטון".
3. "לקראת אפס" (Towards Zero, הוט)
עם כמות הסדרות והסרטים החדשים שמבוססים על כתביה של אגתה כריסטי, אפשר לחשוב שהיא עדיין חיה בינינו, יושבת לה באחוזה בריטית מפוארת ונהנית מהתמלוגים. העובדה שכריסטי, ככל הנראה הסופרת הבלשית הגדולה ביותר של המאה העשרים, הלכה לעולמה כבר ב-1976, רק מוכיחה את גדולתו של הסגנון שהביא לכדי שלמות, ואולי גם אומרת דבר או שניים על יכולותיהם של ממשיכי דרכה.
העיבוד האחרון לטלוויזיה של אחד מספריה הוא "לקראת אפס" - ספר מוערך, אך לא חלק מרשימת הגדולים ביותר שלה. לא תופתעו להיווכח שגם הוא כבר עובד למסך בעבר (בסרט צרפתי בעל אותו שם), אך הפעם מדובר במיני-סדרה חדשה בת שלושה פרקים מבית ה-BBC, שכבר הפכה לתו תקן בכל מה שקשור בעיבודים של כריסטי.
בניגוד לסיפורים בלשיים רבים, שנפתחים ברצח שמניע את העלילה, הפעם אנחנו מתחילים במונולוג - כזה שלא רק מניע את העלילה, אלא עשוי להיתפס כאמירה על הז'אנר כולו. לפי המונולוג, נקודת האפס של הסיפור מתחילה הרבה לפני הפשע, במערכות היחסים שהתקלקלו לאורך הדרך והובילו את הגיבורים לבצע את החטא.
מי שכבר קראו או צפו ביצירות קודמות של כריסטי לא יופתעו לגלות שגם כאן העלילה מתרחשת באחוזה מפוארת, השייכת לליידי אלמנה בשם טריסליאן (אנג'ליקה יוסטון בעוד תפקיד נפלא לאוסף), שמרותקת למיטתה ומשם משקיפה על הנעשה בסביבתה. כאישה במעמדה, אל ביתה נקראים אורחים שונים - ביניהם: האחיין שלה נוויל (אוליבר ג'קסון-כהן, "מי מתגורר בבית היל"), טניסאי מפורסם ומפונק שממתין לירושת ההון המשפחתי, שנמצא במשפט גירושים מתוקשר בעקבות רומן עם אישה צעירה יותר; קיי (מימי קין, "חינוך מיני"), האישה החדשה של נוויל; ואודרי (אלה לילי היילנד, "יונים שחורות"), הרעייה הנבגדת שלא בדיוק השלימה עם רוע הגזירה. לצד כולם נמצא גם מפקח המשטרה ליץ' (מת'יו ריס, "האמריקאים") שנקרא לחקור את הרצח (לא חשבתם שכזה לא יתרחש ממש בקרוב). ובהתאם לז'אנר, מצטרפים גם משרתות, עוזרים אישיים, ודמויות שוליות שאולי יהפכו לחשובות בהמשך.
כאמור, עיקר הייחוד של "לקראת אפס" (לפחות יחסית ליצירה קלאסית) הוא בניסיון לשנות את סדר האירועים המוכר, כך שחולפת חצי סדרה לפני שהרצח עצמו מתרחש. למרות שהיא לא תחדש דבר לצופים שכבר מכירים את כריסטי לעומק, "לקראת אפס" שווה צפייה ולו בזכות המשחק המשובח של הקאסט, ללא יוצא מן הכלל, הבימוי הקפדני של סם ייטס ("משחק השקר"), התלבושות הנהדרות, והנופים הבריטיים היפהפיים שיעבירו לכם את שלוש השעות האלה במהירות.