כמה ימים אחרי סוף המלחמה עם איראן. הטלוויזיה מושתקת. על המסך מופיעות פניו של האלוף תמיר היימן, ראש אמ"ן לשעבר. קולו לא נשמע אבל אי אפשר להחמיץ את תנועות ידיו, בוטשות שוב ושוב ולשות את האוויר בתנועה נמרצת כלפי מטה, כאילו הוא מנסה באיזו דרך לעצב שפה חדשה שבאמצעותה ניתן יהיה לתאר או להבין יותר טוב ובאופן בהיר את המציאות.
ואולי אנחנו באמת זקוקים לשפה חדשה. בטח לא שפת האולפנים שבהם חוזרים שוב ושוב על אותן המילים וכמעט על אותם ההסברים, אבל העולם בעקבות זה לא נראה נהיר או מובן יותר. אולי להפך. שפה כזאת ומילים כאלה מצאתי עכשיו בספר הפרוזה הראשון, המרשים והסוחף מאוד "תארי לי את העיר" (הוצאת טנג'יר), של המחזאית מאיה ערד יסעור.
הסיפור מתרחש בשנת 1923 בעיר בנגאזי בלוב. אחת עשרה שנה קודם האיטלקים השתלטו על העיר אחרי סיום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לאיטליה, שהתרחשה בין השנים 1911-1912 והתנהלה ברובה בצפון אפריקה.
במרכז הסיפור אישה יהודייה צעירה בשם מריומה. בעלה מרדכי השאיר אותה ואת התינוק הקטן שמעון שזה לא מכבר נולד, והפליג לאלכסנדריה כדי למצוא קונים לסחורות הבדים שלו וכדי לדאוג לפרנסה לאשתו ולתינוק הקטן.
אבל זהו רק מעין תיאור חיצוני של מהלך הדברים, כי העיקר אצל ערד יסעור המוקד הוא השפה ומסכת הדימויים המסחררת שהיא אורגת במיומנות רבה, עם חותם מובהק של מקוריות. כך למשל היא מספרת על ההורים החרשים של בעלה מרדכי, ש"לא היו ביניהם ריבים כי כשאין שפה אין מילים קשות ואם אין מילים גם אין שתיקה".
כמו שתי זכוכיות שבורות המקיזות זו מזו זרזיפים של דם, כך מערכת היחסים בין מריומה לבת דודתה לולי שבנה התינוק מת מות עריסה. הדימוי (זכוכיות שבורות) מעצב את העולם. נותן לו נוכחות (דם) ואת האופי הפוצע.
והעולם הזה נע כל הזמן בין לטיפה ללפיתה. רוך וקרבה מתחלפים תדיר בתחושה של מחנק ואימה. כל הזמן מתרחשת איזו תזוזה. הכחול של הים עובר דרך העיניים של הסאלור (מלח) האנגלי ודרך החורים של הגולגולת - ממלא ומרוקן את המחשבה. העולם מתרחב ומתכווץ. מתמלא ונחסר. גל של שמחה והתרגשות - גם מינית, שוטף את המחשבה ואז הוא מפנה את מקומו לתחושה חריפה של סכנה.
הכל נמצא כל הזמן בתנועה. ארגז עץ הפוך על צדו שבו הגיבורה מריומה נתקלת כשהיא מטיילת על החוף עם אחיה, הופך לרגע לבית ואז שב ומתרוקן מהמהות ה"ביתית" שנאחזה בו לרגע. כלומר הדמיון (של המספרת. של הגיבורה) מפיק מהעצמים שהוא פוגש חום וקרבה, ואז שב ומפורר אותם בשנייה. אפילו המילה "פרוצה", ששבה ומופיעה כמה פעמים בתוך הסיפור, נהיית פרוצה לרוח. מוכנה לצאת לים הגדול והפרוע של האפשרויות. להיוולד מחדש מתוך עצמה.
ויש גם לא מעט אירוניה: באיזשהו מקום בהתחלה כתוב על איטליה, שכבשה את לוב מידי התורכים ומידי האסלאם, שהיא ארץ שפותחת "אפשרויות חדשות". עכשיו כולנו יודעים דבר או שניים על אותן "אפשרויות" חדשות - בטח אחרי שקראנו את "בנגאזי ברגן בלזן", הרומן הידוע של יוסי סוכרי המתאר את שואת יהודי לוב בזמן השלטון של איטליה הפאשיסטית.
אבל צריך לומר גם את זה: אצל ערד יסעור המהות המפלצתית שתבוא בערך 16 שנה אחרי הזמן שבו מתרחש הסיפור, לא קוברת לגמרי את המהות האיטלקית החדשה, אלא מוסיפה לה עוד ממד אחר. חמקמק.
ברגעים האלה שבו הסיפור מתרומם מעבר למעגל האישי והמשפחתי, ערד יסעור מיטיבה לתאר את המעבר הזה בין החיים תחת שלטון התורכים לחליפות האלגנטיות של האיטלקים, ואת אפשרות מגעו של הצלב הנוצרי, והיא סומכת על הדמיון והידע שלנו שיוסיף לכל ההתרחשות המתוארת את הצל המאיים של מה שיבוא כמה שנים אחר כך.
ויש כאמור גם את הסאלור האנגלי, שהאח של מריומה עושה איתו עסקים לא ממש כשרים. אותו סאלור הוא גם מעין סופר שכותב על קלף בדיו כחול כצבע הים מעין "ממואר" על קורותיו בכל הנמלים.
בשלב הזה ערד יסעור מנווטת בהצלחה את ספינת הכתיבה שלה לעבר ממד נוסף: אישה צעירה שבעלה עזב אותה, לפחות באופן זמני, והיא לכודה עכשיו בתוך שלושה מבטים גבריים שזוחלים לה על הגוף כמו תולעים על ענף ירוק ולח - האח ששון, הסאלור האנגלי יפה התואר ג'ימס האמפטון ומתורגמן מצרי בן ארבע עשרה.
"תארי לי את העיר" הוא מבקש, ומפשיט אותה במבטו. אותו מתורגמן צעיר טוען שהוא ראה לפני כמה ימים בנמל של אלכסנדריה את מרדכי בעלה, של מריומה. כך, בחוכמה רבה יש לומר, טווה ערד יסעור את החוטים השקופים של האיסור ושל חציית הגבולות ואפילו של גילוי העריות.
זה השלב שבו הולך ומחריף המאבק של הגיבורה והניסיון האמיץ שלה לעצב את זהותה בתקופה הלימינלית שאחרי הלידה. כשהפטמות סדוקות ומכאיבות, חלב מעורבב בדם זולג מהן כמעט ללא הפסקה, והראש רק הולך ומשתגע ממחשבות רעות ש"דוחפות עקב מחוספס בין הדלת לקיר… ופורשות בפניה את משנתן הרעה".
חלב מעורבב בדם. חלב שחור. ובראש עולות השורות הבלתי נשכחות של פאול צלאן:
"חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלָה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים..."
זה השלב שבו אולי ספינת הדימויים של ערד יסעור מעט נתקעת, ומשהו שם בעיניי גולש וגולש וקצת ממצה את עצמו. כל זה לא משנה את העובדה שמדובר בטקסט ספרותי חזק ומרשים מאוד. טקסט סוגסטיבי שאוחז בשורשי המחשבה שלך ולא מרפה מהם עד המילים האחרונות של הסיפור, כאילו גם אתה מבקש כל הזמן להיוושע מהשד שפולש לנפשה של הגיבורה, ולטעות ולחשוב שכל מה שעברנו כאן בתקופה האחרונה היה רק בגדר חלום רע.
"תארי לי את העיר" / מאיה ערד יסעור. הוצאת טנג'יר. 146 עמודים.