לפני עשרים שנה הלכה לעולמה הסופרת ומבקרת הספרות בתיה גור. יצירתה של גור מחייבת סקירה הרבה יותר רחבה ומקיפה, ואני מקווה שיום אחד אמצא זמן ואתפנה לעשות זאת, אבל כמה דברים בכל זאת ניתן לומר.
גור השכילה להשתמש בסוגה של ספר המתח או הרומן הבלשי, שהיא לכאורה סוגה (ז'אנר) "מיובאת" מתרבויות אחרות, כדי לומר דבר או שניים על מכאובי החברה הישראלית. כמעט כל ספר שלה עסק ב"ממסד" או ארגון כזה אחר בחברה: המכון הפסיכואנליטי בירושלים (בספר "רצח בשבת בבוקר" - רומן הביכורים שלה מ-1988) החוג לספרות באוניברסיטה בירושלים ("מוות בחוג לספרות") ובחברה הקיבוצית ("לינה משותפת").
כל הספרים האלה הם רק בגדר דוגמאות קטנות למסע הספרותי שאותו גור ניסתה לחולל. העובדה שכל אותן חברות סגורות או "ממסדים" ירדו מאז מאוד מגדולתם וממרכזיותם בהוויה הישראלית, לא משנה את העובדה שבכל המאמץ הספרותי שלה (וכתיבה ספרותית כרוכה כידוע במאמץ גדול ומאוד מאוד לא מתגמל - בטח ברמה הכלכלית) היא לא חרגה לרגע מאותו דפוס יסוד - רצון לערוך חקירה מעמיקה של אופיו של המין האנושי על גילוייו השונים, אבל כזה שלא ממוקם אי שם ב"עולם" אלא כאמור נטוע עמוק במציאות המקומית.
המחשבה הזאת על אופי הכתיבה של גור ליוותה אותי במהלך הקריאה של הרומן "דולדן" של הסופר והמחזאי ארז מירנץ. בעיקר, אני מודה, במחשבה על מה שאין בו ולא על מה שיש בו, בלי קשר ישיר לאיכות הכתיבה.ֿ
"דולדן" כפי שנכתב על גב הספר הוא "רומן היסטורי אלטרנטיבי המתרחש בפודראבה, מדינה דמיונית אך אפשרית באזור הבלקן של ימינו".ֿ
הגיבור דולדן הוא ילד רגיש ומהורהר ממדינה בלקנית ענייה, וכנראה גם מאוד מושחתת. בגיל שלוש עשרה הוא נזרק לשוק העבודה ומשמש כנער מזוודות במלון פאר (הרמזים לדמות הגיבור ב"אמריקה" של קפקא הם ברורים וגלויים, וגם חלק מהאווירה ה"קפקאית" שסובבת את הגיבור וכמעט חונקת וממיתה אותו מוחשית וחריפה מאוד).ֿ אחרי ארבע שנים דולדן משיב על עלבון שעלב בו המנהל שהשפיל אותו ליד תיירים מזדמנים, ובעקבות כך הוא מפוטר ממקום עבודתו.ֿֿ
מכאן יוצא הספר למסע ארוך ומפותל. הגיבור פוגש נערה בריטית ממוצא יהודי, ומשזו נאלצת לחזור לבקר את אמא שלה בלונדון, הוא יוצא למסע אחריה בניסיון לחלץ את עצמו מהמציאות העגומה שאליה הוטל, ומתוך רצון למצוא מזור וגאולה לנפשו הפצועה.ֿֿֿֿ
בין לבין עולים וצפים נושאים "כבדים" ורחבי יריעה כמו הבדלים בין מעמדות, שחיתות שלטונית, יכולתו של היחיד למצוא איזו שליטה או אחיזה בחייו, והיכולת של אותו יחיד לשמור באיזו דרך על אינטגריטי או טוהר מוסרי כלשהם, מול המעקשים והמכשולים שמציב בפניו מסלול החיים שאליו הוא מוסלל שלא מרצונו.ֿֿֿֿ
הגיבור של מירנץ בורח בשנייה האחרונה מזאגרב, בירת קרואטיה, ונוסע בטרמפים עד לונדון. בדרך הוא מגלה את ה "עולם החופשי" ואת אירופה. באנגליה הוא ינסה להילחם על האהבה וגם על הבריאות המתרופפת של אמו, בלי להיתפס על ידי הארגון שבו היה חבר במולדתו. הוא גם ישתדל לא לעמוד במצב שבו יצטרך להכריע בין הצלת כל היקרים לו, ובין מציאות שבה נפשו תאבד את המוסריות ואת העצמאות שלה.
במילים אחרות, נראה לי שמירנץ מנסה בין השאר לנסח איזה כתב אשמה מושחז, גם על מה שקורה היום בעולם המערבי בכלל - על כוחות השוק העצומים ששולטים בו (מהבחינה הזאת הביקור שערך הנשיא טראמפ במפרץ הפרסי לפני שבועיים, יכול לספק הוכחה ניצחת לטיעון הזה). כוחות שעלולים לרמוס תחתם בשנייה את היחיד, ומושגים כמו "רצון חופשי" ועצמאות מחשבתית.
במידה מסוימת הספר של מירנץ מזכיר ספרים אחרים, כמו "סרוטונין" של הסופר הצרפתי מישל וולבק, שביקר השבוע בארץ. שם, למי שזוכר, יש מהנדס אגרונומיה שהיה שותף פעיל בהרס העולם הישן, והוא בורח במכוניתו למרחבים הכפריים של צרפת, ובעיקר החקלאיים שהולכים ומתרוששים כתוצאה מהכלכלה הגלובלית החדשה, מצויד בניקוטין, אלכוהול ונוגד דיכאון מסוג חדש.ֿֿֿ
אין ספק שמירנץ לא פוחד ללכת בגדולות, כלומר לשאול את כל השאלות הגדולות שהספרות או האמנות אוהבות לפעמים לשאול, כאשר הן לא מסתגרות במרחב נרקיסיסטי צר כזה או אחר.
אבל עדיין נשאלת השאלה איך כל זה יכול להתחבר בצורה מוצלחת לנפש של קורא, במיוחד כזה שיושב כאן בארץ הקטנה והכאובה שלנו.
מהבחינה הזאת אני חוזר שוב לסופרת בתיה גור, אל היכולת הנהדרת שהייתה לה להשתמש בתמות כלליות שהספרות העולמית משתמשת בהן - הסיפור הבלשי, רומן מתח שמדבר על מציאות כאוטית שלאט לאט הולכת ומתפענחת - כדי לומר דבר או שניים על מה שקורה כאן ועכשיו אצלנו.
זה מן הסתם גם עניין של טעם ספרותי, אבל כל מה שיש למבקר זה רק זוג עיניים ואוזניים ולב, וכן, גם טעם אמנותי. לכן אני יכול להעריך ללא ספק את העבודה האמנותית של מירנץ ואת יכולתו הלא מבוטלת כמספר סיפורים. אבל אני מודה שלמרות החיבה הרבה שאני רוחש גם לסוג כזה של כתיבה (גילוי נאות - הייתה לי היכרות מסוימת עם החומר של מירנץ בשלבים מוקדמים יותר של הכתיבה), משהו כאן הותיר אותי מעט אדיש.
יתרה מזאת - העובדה שסופר עברי צעיר ומוכשר מקדיש מאמץ כזה גדול למשהו מעט מרוחק, ובמידה מסוימת הוא נָס כמעט בבהלה כמו הגיבור שלו מכל מה שקשור בעברו או בשורשיו, לכדה את תשומת לבי. במילים אחרות - דווקא ה"היעדר", כלומר מה שאין בספר, מה שנשמט אולי והודחק, עורר מאוד את מחשבתי.
כך או כך זהו ספר ראוי, גם בשל הדרך שבה הוא נכתב, וגם בגלל המחשבות שהוא מעורר על טיב המעשה הספרותי.
דולדן / ארז מירנץ. כתב הוצאה לאור. 248 עמודים.