עם האלבום החדש שלו, "רדיו שטח 3", פאר טסי הוא כיום האמן הכי אמיץ ומעניין בישראל. אמנים בדרך כלל מגבילים את עצמם, משלל סיבות. יכולות, ז'אנר, קהל, קולגות, תקשורת, כל אלה הם כלובים שלתוכם הם נכנסים במודע כשהם יוצרים מוזיקה. הם שואלים את עצמם מהן היכולות שלי, במה אני טוב, מה הז'אנר שבו אני פועל ומוכר והצלחתי בו, מה הקהל רגיל לקבל ממני, מה יגידו הקולגות, איך תגיב התקשורת. ירצו אותי, יאהבו אותי, יקנו אותי. יש מקרים נדירים בהם אמן אומר לעצמו: לעזאזל עם הכול, אני עושה מה שבא לי, ולא אכפת לי מה יגידו.
זה בדיוק מה שקרה עם פאר טסי ב"רדיו שטח 3", אלבום שהוא מעל ומעבר (ויש שיאמרו הפוך) מכל מה שאפשר היה לצפות. "רדיו שטח" הראשון, שכלל 14 שירים, היה הצלחה גדולה והזניק את פאר טסי ממעמד של "זמר של להיט אחד" (טוב, נו, שניים-שלושה) למעמד של אמן מצליח שמגיע לקיסריה. "רדיו שטח 2" יצא שנתיים אחריו, באביב הקודם, כלל 20 שירים, הוכתר כאן כ"אלבום השנה" ואף זכה בתואר הזה במצעד סיכום השנה שעברה. טסי לקח בו את הקרדיט הגדול שקיבל באלבום שקדם לו, הרחיב את גבולות היצירה וההבעה שלו כאמן ויצר אסופה של שירים טובים, יפים, חלקם מבריקים, חלקם וירטואוזיים. "רדיו שטח 2" הזניק אותו לשורה הראשונה של האמנים בארץ, לליגה של הגדולים באמת.
אחרי שתי ההצלחות האלה אפשר היה לצפות מטסי לעצור רגע, לנוח קצת על זרי הדפנה, ואולי לנסות לעשות שוב את אותו הדבר, כי במעמדו ובמצב הקריירה שלו, יש לו רק מה להפסיד, רק לאן לרדת, לאן ליפול. תשכחו מזה. הצד השני של ההצלחה הוא האפשרות לעשות מה שבראש שלך, בלי להתחשב באף אחד. וטסי, באומץ, בחר בה, לקח את ההזדמנות הזו, והתפרע. ולא סתם התפרע - זו התפרעות מפוארת.
"רדיו שטח 3", על 22 שיריו, הוא אלבום משוגע, במובן הטוב של המילה. הוא אדיר ממדים, ארוך ועמוס וקשה לצליחה והכלה ויורה להרבה כיוונים. לפעמים ממשיך את קודמיו, לפעמים מנסה דברים חדשים. זה אלבום של אמן שהחליט להיות גדול מהחיים וללכת עד הסוף עם הפנטזיות שלו על שירים, איך הוא רוצה לכתוב אותם ואיך הוא רוצה שהם יישמעו. לפעמים זה עובד מעולה, לפעמים זה יוצא בינוני.
לפעמים זה מתפוצץ, לפעמים זה סתם. לפעמים בא לך, תוך כדי האזנה, לתפוס את טסי ולגעור בו, בן אדם, מה נראה לך שאתה עושה, אתה הורס לעצמך את כל מה שבנית. לפעמים בא לך לחבק אותו, או לצאת אתו לבירה, כי הוא כל כך אמיתי ומרגש וצודק וחכם. ככה הרגישו מי שהאזינו בזמן אמת ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך, האבטיפוס לאלבום של אמן ישראלי שעשה מה שהתחשק לו נגד כל הסיכויים, שנתן לירוסלבים וללואי להבים ולעצמו לקחת אותו לקצה. הם היו המומים ונרתעים מצד אחד, ומוקסמים מהאומץ מצד שני.
המקטרגים יגידו שהצד השני של אומץ הוא טיפשות. הם ישוו את "רדיו שטח 3" - אלבום שיש בו הרבה יותר רוק ממזרחית ("את לא יודעת כבר אם זה רוקנ'רול או מזרחית", הוא שר ב"אומרים שהתרגלנו") - לאלבום אחר של חנוך, ל"רק בן אדם", שהלך עוד יותר חזק ועוד יותר מכוסח אחרי ההצלחה של "מחכים למשיח", והפסיד בגדול באביב ובקיץ של 1988 ל"חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי. אותם מקטרגים יטענו שטסי מנסה לסחוט כאן את הלימונים שמהם עשה לימונדה בשני האלבומים הקודמים, עד שהוא מגיע כבר לקליפות המרירות. המקטרגים אולי ישוו את "רדיו שטח 3" גם לאלבום אחר של ארצי, ל"כרטיס ללונה פארק", אלבום כפול שניסה להמשיך את ההצלחה של "חום יולי אוגוסט", אבל כשל. הם יטענו שטסי עלה בשני האלבומים הקודמים על נוסחאות מנצחות שעבדו לו ועכשיו ממשיך לנסות ולמתוח אותן עוד ועוד כמו מסטיק, שמאבד מהר מטעמו ולבסוף מוצא עצמו נדבק לסוליית הנעל, מפריע לקריירה להתקדם קדימה. לטובתו של טסי יאמר, הוא לא סופר את המקטרגים האלה. הוא יצר אלבום שיותר כביר ממנו עצמו, אלבום שמעריציו, כל אחד ואחת מהם, יכול למצוא בו כמה שירים להיאחז בהם, ולא להרפות.
אם מחברים את "רדיו שטח 2 ו-3", טסי הוציא למעשה 42 שירים חדשים תוך שנה. זו כמות מטורפת, יאמרו לכם גם הגרפומנים שבאמנים. וגם אם הוא חווה פרץ יצירתי יוצא דופן, שבדרך כלל מאפיין אמנים בתחילת דרכם (והוא לא בתחילת דרכו), עדיין זו כמות מטורפת של שירים לכתוב, להלחין, לעבד, להפיק, להקליט. זו עבודה קשה מאוד, בטח כשאתה אמן הופעות מצליח וכותב ומקליט תוך כדי שאתה יוצא כמה פעמים בשבוע להופעה. וטסי הוא לא אלון אולארצ'יק, שממש עכשיו, בגיל שבעים וחמש, רוקן את המגירות ושילח לעולם שמונה אלבומים עם מאה קטעים. טסי הוא אמן שאם היה לו ניהול מוקפד, היה חושב פעמיים לפני כל סינגל, ועובד כמו שרוב האמנים עובדים, עם מסננת הפקתית, שמפרידה מוץ מתבן, עורכת החוצה שירים בינוניים ומשאירה אלבום עם כמות סבירה של 13-15 שירים טובים באמת, כמו למשל "קו הדמיון" (מזרחי, אלקטרוני, סוחף, נהדר). אבל כבר אמרנו שבאלבום הזה הוא עושה מה שבא לו, וכנראה שהפעם לא הפעיל את המסננת, כנראה שבכוונה.
אם ב"רדיו שטח 2" טסי נמשך לשלמה ארציות, ללהגיד אני זה מה שישראלי, אני חש את הדופק של המדינה והשירים שלי משקפים את מצב הרוח הלאומי ואת מה שמרגישים כאן האנשים - ב"רדיו שטח 3" הוא משלים את התהליך, והופך, לטוב ולפחות טוב, למעין יורש של ארצי מטעם עצמו, מעין ארצי מהדור החדש, ארצי של הים תיכונית. עם הרבה רוק מיינסטרים, שלא תמיד מתאים לאופי השירה שלו, אבל כשכן זה נפלא ("היא לא יודעת למה"), עם כתיבה שעומסת על כתפיה את הישראליות העכשווית (הלהיט הפותח "פרופיל 97", "זה יקר" המעצבן, "ארץ עצובה" האפי), עם אגו והתעסקות בעצמו ("ישתבח", "עוף מוזר"), שאלות קיומיות ("עד העולם הבא"), ארס-פואטיקה על עצם יצירת השירים ("שעון החול", "היא לא יודעת למה", "עד העולם הבא"), הרבה לשון-רבים עליו ועל בת זוג, וחיים של אחרים, כהשתקפות לחייו שלו ("רכבת הזהב", עם טליסמאן).
כשהשלמה ארציות עובדת לו, כמו ב"אומרים שהתרגלנו", טסי טס לשמיים וקוטף כוכבים, אבל לפעמים הוא גם מתרסק, כמו ב"רחוב המשבר" ו"הספר הכחול". לפעמים הוא נשמע כמו מי שמתאמץ יותר מדי להיות ארצי, כמו ב"מיליארד פנאטים". אבל גם אם התוצאה לא תמיד משביעת רצון, אי אפשר שלא להעריך אותו על התעוזה. איזה עוד אמן ירשה לעצמו להתנפח ככה היום, להתרחב מעבר למידותיו, לשאוף למלא בעצם קיומו ויצירתו את האוויר שאנחנו נושמים, פארקים, פלייליסטים, לבבות של מעריצים.
"ארץ עצובה", שבמרכז האלבום, הוא שיר שצריך להיעצר עליו. טסי כותב כאן את ישראל העכשווית אבל גם הנצחית ב-360 מעלות, בטקסט כואב, נוקב ועם זאת מלא גאווה, על מדינה שנמצאת על סף תהום ושוקלת לקפוץ, אבל בוחרת לשרוד. הגיבורים שלה הם לא "גיבורי על" כמו אצל עמרי גליקמן, הם גיבורי מלח, שנשאר מהדמעות של הורים שכולים. זה טקסט מלא ניגודים. מצד אחד "פנייך אור ושיממון" ו"חורשים בשדות העצב, רועים את הצאן בלי מלך" והשורה הכי טובה באלבום: "כל מי שראה עתיד אתמול שותק היום". ומצד שני, מוצף ומציף לאומיות: "אין מקום עוד מלבדך אז בשבילך הכול" ו"עוד יש לנו עם ועוד יש לנו ים ויש לנו סיפור" ו"שמש עוד תזרח לה על העשב האדום, אור חדש יפציע את החושך". ועד כדי תנ"כיות: "בת קול תפיל דמיונות על חרב... מכל זרועות עולם ידעו שדוד הוא גדול". מוזיקלית, אחרי שתיים וחצי דקות של בלדה, מתפרצת מיני-מיני-אופרת רוק, עם קולות רקע נשיים, מיתרים שיוצרים מתח ומפץ של תופים וגיטרות, באדיבות העיבוד וההפקה של ג'ו גל כהן.
כהן כתב והלחין את "טרמינולוגיה", שיר מתחכם על פרידה, שטסי עושה ממנו מטעמים כבלדה מתפתחת. כי כפי שהוכח גם באלבום הקודם, הוא בשיא האיכות שלו כמבצע, כשהוא שר בלדות קרובות, נוגעות, על אהבה או פרידה או שתיהן, כמו "שבע שנים" הוואלסי, "לדרכי לדרכך" ו"שעון החול". וגם אם הוא נשמע בהן קצת כמו מיחזור של עצמו, עדיין נעים להאזין לו. ותענוג יהיה לקהל עם השירים האלה במכוניות ובהופעות.
לקראת סוף האלבום, טסי מראה שהוא לא שוכח גם את הז'אנר ממנו צמח. "שיר שלא מצאתי לו שם", שהפיק כהן, הוא מהשירים המזרחיים הטובים של השנים האחרונות, על זוגיות ואמונה. לא נופל ממנו "עיירת פיתוח", בהפקה של מתן דרור, בו הוא שר על הווה של בינה מלאכותית ושאלות של התפתחות זהות ותודעה מזרחית. הגיטריסט איתן דרמון, שבאלבום הקודם כתב את היציאה "ברסלב משוגעים", כותב כאן בפזמון של הבלדה הים תיכונית "להקות שהתפרקו": "תצאי עלי תצאי איתו תצאי מלכה, רק תצאי לי מהנשמה". בום.
ב"שיר לטל 2", המשך לשיר שכתב לאשתו באלבום הקודם, טסי מאזכר את "טרמינל לומינלט" של מאיר אריאל, במחווה פרדס חנאית. עם הלחן של אשר פדי (!) השיר הזה נשמע ישן, רומנטי ותמים על גבול האיזי-ליסנינג. "עוף מוזר" הוא המשך ל"המדומיין" מהאלבום הקודם, עם חשבון נפש על הילדות ואיך נראים חייו.
השיר הכי חשוב באלבום הוא כמובן האחרון, "זהרה", שמדבר על תלאות העלייה של משפחתו מתימן ועל בן המשפחה יוסף, שנולד רגע אחרי שעלו ונעלם. טסי מגרד כאן את הצלקת של פרשת ילדי תימן (והמזרח והבלקן), שמכסה את הפצע שעדיין כואב מאוד לרבים מבני העדה שמבכים את אובדן בני משפחתם. זה שיר לחוש אתו צער, אפילו להזיל איתו דמעה. עד לשיר הזה פאר טסי הוא האמן הכי מעניין והכי אמיץ שפועל כיום בישראל. יחד איתו, הוא גם אמן חשוב.