מסתבר שגיא פלג מחליף בימים אלה את רפי רשף בקשת 12, ומסתבר שזה מצוין. בשעה של אקטואליה, הפרשן המשפטי של הערוץ עשה את מה שכל כך נדיר לראות בתקשורת הישראלית: לחתוך את הבולשיט. כל כך פשוט, כל כך חריג.
תרבות אולפני הפאנלים בטלוויזיה, כלי מרכזי ברידוד וההשטחה של השיח בישראל, הכילה על עצמה ערך עליון של ריבוי דוברים ו"איזונים קדושים" בין הצדדים. המריבה בין כולם אמורה להיות "טלוויזיה טובה", סוערת. זה כמובן קשקוש. זו תרבות של סיסמאות נבובות, דפי מסרים ותחרות הרעשה. איך בזה שום ערך ציבורי, להיפך: זו הפיכה של המסך לקרקס, ומעילה בתפקיד העיתונאי.
זה לא חייב להיות ככה: האולפן של גיא פלג לא היה גדוש וגם לא היה מגוון והתכנית לא הייתה סנסציונית, אבל היה בה הדבר הנדיר והנכחד הזה, שפעם קראנו לו "שיחה אינטליגנטית". כזו שבה מבררים דברים עם ירון אברהם, אוהד חמו, קרן בצלאל ומיכל פעילן, או עם יושבי האולפנים רונן צור ועופר ברטל. מקום שלא מדקלמים בו אלא צריכים לתת תשובות, ובעיקר: לא מטשטשים את המציאות, גם אם היא לא נעימה לאוזן.
לא מטשטשים את העובדה שחלוקת העסקה המיוחלת לסיום המלחמה בשלבים נובעת בראש ובראשונה מעקשנות ישראלית מיותרת, גם לא את העובדה שהאובססיה הרדיקלית החדשה סביב ציר מורג לא מתיישבת עם המציאות, גם לא את מכבסת המילים "עיר הומניטרית", וגם לא שהחקירה ההזויה של הכתב המתחרים ברשת 13, אביעד גליקמן, היא ניסיון להפחיד ולסתום פיות לעיתונאים. אלה אמיתות פשוטות וברורות, אבל הן מוסתרות מאחורי סבך של ספינים והיתממויות. פלג מתעכב עליהן, לא מסתפק בהצגה פחדנית של שני צדדים אלא מתעקש לזקק אותן מתוך הרעש, והכול - כמה יוצא דופן - כשנותנים לכולם לסיים את מה שיש להם להגיד. כמה מיושן. אם זה לא היה עצוב הייתי כותב שמדובר במתכונת מהפכנית. אבל כאמור, הכול עצוב.
כמה הכול עצוב? הדיון המעניין ביותר בתכנית מוקדש לסוגייה כואבת במיוחד: איך אפשר לומר מה שברור כבר לרבים בשלב זה - שהמלחמה בעזה היא דשדוש חסרת תוחלת ונטול יעדים שנמשך לשווא במחיר כבד מנשוא של חיי אדם - מבלי לדקור במילים את המשפחות השכולות.
הכי גל לגלוש לסיסמאות, אבל פלג מוביל את השיחה הזאת בעדינות עניינית, מהרהר, תוהה על הניסוחים ועל האתגר שהם מעלים, וההתעכבות הזאת מאפשרת דיון מנומק שחודר דרך מסך הפופוליזם. פלג נותן לדוברים באולפן לספק את המסקנות, אבל מהערות הביניים שלו אפשר להבין בבירור את דעתו: כשעל הפרק עומדים דברים כל כך כבדי משקל, צריך להגיד את הדברים כמו שהם ולא להסתתר מאחורי משככי מציאות ולהיכנע לתעמולה שמאפשרת לכל זה להימשך.
תפיסת העולם הזאת, שבאה לידי ביטוי לאורך התכנית כולה, כל כך רחוקה ממה שממלא את רוב הערוצים במשך רוב שעות היום, בטלוויזיה שמסוממת מרוב ספינים, לחצים וניסיון למצוא חן. והנה, נקודת אור.