1. נועה קירל, "ראש הממשלה"
במיתולוגיה של הפופ מככב הסיפור על מדונה, שהמפיקים שלה אמרו, רגע, חסר לנו איזה משהו לקהל הלטיני, שבדיוק עכשיו מתחיל לגלות עניין בכוכבת העולה שלנו, וככה נולד "לה איסלה בוניטה". פופ תעשייתי, גם כשהוא במיטבו ומוביל מגמות ושינויים, מחויב קודם כל לענות על טעם הקהל, כלומר למכירות, להצלחה, לדבר הזה שממנו נגזר שמו, פופולריות.
מצד אחד יפה לראות שנועה קירל והצוות שלה הם מקצוענים, שממשיכים לספק לקהלים שונים שירים שונים לפי טעמם, מצד שני מעט מאכזב לגלות שה"קילה", גם אחרי עשור של קריירה, עדיין לא באמת התבגרה אמנותית, וממשיכה לשחק באותו המגרש: פופ מצעדים שמטרתו למלא את פארק הירקון, להצטלם לעוד סרט או סדרה סתמיים ולסגור קמפיינים, כלומר לעשות כסף. פה בארץ. כי על קריירה בחו"ל אין מה לדבר כרגע, במצבנו הבינלאומי.
וכיוון שישראל היא עדיין שוק קטן יחסית, כדי להמשיך ולעשות כמה שיותר כסף, "קילה" צריכה לפנות לכמה שיותר קהלים בבת אחת, ומול כל קהל להמשיך ולתחזק את הכוכבות שלה. לכן ב"ראש הממשלה", האלבום הקצר החדש, שעיבד והפיק לה ירדן "ג'ורדי" פלג, הד"ר דרה של סטטיק ובן אל, כל אחד מששת השירים הולך לכיוון אחר, במה שנשמע כמו אוסף סינגלים יותר מאשר אלבום.
"קילה" חתומה כאן ככותבת המילים הראשית, כשאיתה בצוות רון ביטון, איתי שמעוני וג'ורדי, כך שהציפייה לא היתה למשהו יוצא דופן, מפתיע, מקורי מדי או חס וחלילה אותנטי, אלא לפופ עשוי היטב שמספק את הסחורה. השירים כאן כתובים לא רע, חלקם אפילו טוב, אבל רובם ככולם הם מה שהיית מצפה לשמוע באלבום חדש של נועה קירל.
"באד אפל" הסביר, שיר על נשיות "רעילה" או "מסוכנת", כלומר פתיינות מהכיוון הכאילו אפלולי, מכוון לקהל של בלייני מסיבות בקלאבים ליליים. "דביקי" הניג'סי הוא שיר לילדות בגיל יסודי, ואפילו הן עשויות לחשוב שהוא בלתי. שיר הנושא "ראש הממשלה" הוא גירל פאוור פופ, התחום שהפך להיות הפורטה שלה לאורך הקריירה, הן ברמת הכוונון והן ברמת הביצוע. הצד השני של מטבע הגירל פאוור הוא הנאסטי פופ, שירים שמטרתם להשפיט את המין השני, עוד תת-ז'אנר שבו "קילה" מתמחה, והוא בא כאן לידי ביטוי ב"לא להמציא", עם שורות כמו "אני וחברות שלי תמיד מסתלבטות עליך", ו"וזה לא עשה לי כלום לשמוע את השם שלך, תזכיר לי את השם שלך".
זוכרים את מדונה ו"לה איסלה בוניטה"? אז הנה "לילה במדריד" הלטינו-ספרדי, עם כאילו קסטנייטות, גיטרות ספרדיות, מקצב פלמנקו ו"אולה לה לה לה לה". בקליפ מככב הארוס דניאל פרץ והטקסט מספר בכלל על בילוי בן 24 שעות של שניהם ברומא, בדרך להופעה שלה בברזיל, כשהוא בדיוק היה ביום חופש מבאיירן מינכן. אבל לטינו-ספרדי עובד בישראל הרבה יותר מטרנטלה או סרנדה איטלקית, אז רומא הפכה למדריד.
השיר הטוב באלבום הקצר הזה הוא האחרון, "נוגע בך", סוג של המנון אר אנד בי, שמתחיל עם פזמון שמיד כובש את האוזן ואפילו קצת את הלב, בשילוב עם ליווי של גיטרה ספרדית. הטקסט הוא פניה של בחורה אל בחורה אחרת, שלקחה לה את החבר, וכמסורת ה"קילה" יש בו לא מעט נאסטיות, עם שורות כמו: "תנשמי אותי שהוא מנשק אותך", "הוא ישן איתך אבל הוא רק חולם אותי, אוכל איתך אבל תמיד טועם אותי" ו"אולי זה מרגיש לך אמיתי, אבל הלב שלו אצלי, הגוף שלי בבגדים שלו, גם אם נעלמתי, כבר הוא מחפש בך אותי".
מה שיפה כאן הוא שאחרי עשרות שנות פופ עצוב עם שירי נהי על נטישות, "קילה" הופכת כאן את היוצרות ושרה על הגבר שנטש אותה והלך עם אחרת מעמדה של כוח, גם אם הטקסט המתנשא-מתגונן נובע ממרירות ומרמור שמפעפעים מתחת לעור של פיל.
האלבום הקצר הזה יכול לעבוד ל"קילה" כמתחזק קהלים בתקופת ביניים, שבה לא ברור לאן הקריירה שלה ממשיכה, כמו שלא ברור לאן הולכת מכאן תעשיית הפופ הישראלית, שעדיין מלקקת את פצעי המלחמה הבלתי נגמרת. בגיל 24, אחרי עשור של כוכבות וכיבוש כל פסגה מקומית אפשרית, היא והאנשים שסביבה עדיין חולמים על חו"ל, אבל לעת עתה יסתפקו בלהמשיך ולבנות אותה כמדונה של ישראל.
2. אליעד נחום, "מטאורים"
כשנועה קירל רק בקעה מביצת הפופ שלה, לפני עשור שנים, היה זה אליעד נחום שבישר את הבשורה. הילד בר מ"שמש", שאף אחד (כמעט) לא הבין מה הוא רוצה כשהתחיל להוציא שירים עם ההרכב האלקטרוני "טריפ אל", הצליח לפרוץ עם להיט הרגאיי והניימדרופ "מתוק כשמרלי" ולזעזע את עולם הפופ המקומי, שהיה אז מנומנם, עם זכייה מהדהדת ב"שיר השנה" של וואלה וגלגלצ.
סטטיק ובן אל כבר היו בשטח עם "דובי גל", אבל הזכייה של אליעד הקדימה את "ברבי" ו"כביש החוף" ולמעשה בישרה את הדומיננטיות של הז'אנר עשור קדימה. ארבע שנים אחר כך הוא שוב הימם את התעשייה עם "שיר שנה" נוסף, "מסע", כשבתווך אלבומו הטוב ביותר עד כה, "תמיד חלמתי".
לפני שנתיים הוא הוציא את "בין עולמות" שהעיד על חיפוש דרך, וכיום גם הקריירה של אליעד, כמו של רוב תעשיית הפופ, נמצאת בצומת של המציאות עם השאלה לאן ממשיכים מכאן. וכן, אפשר היה לצפות מכוכב במעמדו, כמו שהיה מצופה מסטטיק ומקירל, שאיכשהו יגיב באלבום החדש שלו למלחמה. זה לא קורה. אפילו לא ברמז, כמו בסינגל "בסוף עוד ניפגש". גם הסינגלים שיצאו על חייו האישיים, "גיבורה", שהוקדש לאשתו שילדה תאומים, ו"להיות אבא", לא כונסו לתוך האלבום הקצר "מטאורים".
בשיר הנושא "מטאורים", מהיפים שהוציא בשנים האחרונות, ניכר שאליעד לא איבד את הטאץ' שלו לפופ רומנטי, שנוגע בנשמה וגם לא נשמע סכריני מדי. מהשירים שהקהל יצטרף בפזמון שלו בהופעות. ממש סורי, אבל "סורי" הוא שיר פחות טוב. ב"באמת" הוא מהדהד את גימיק הניימדרופ מלפני עשור עם השורה "היינו כמו יהודה ונינט", שיוצרת "הוק" יעיל. השאלה היא האם הקהל הצעיר יידע מי הם יהודה ונינט ומה קרה ביניהם.
ב"את בשיא" שוב ניימדרופ עם "בחוף של טרפטוני" ובית שכמו נלקח מהלהיט הוותיק: "בבגד ים חוטיני, ושיזוף על שפת הים, בחורה לטינית, משגעת את כולם". אליעד מנסה לשיר כאן כמו צעירות הז'אנר, קירל סטייל, ולא מתבייש לשיר גם "וואי לי" כמו עומר אדם. העניין הוא שמדובר בטקסט קיצי לגמרי, שיושב על פופ קריר של לילה. ב"בת הים" הוא שר על בחורה שעכשיו נמצאת במגדלים של תל אביב, אבל תמיד תישאר "בת הים מבת ים", ש"רוצה לטרוף את העולם, יאמי ים". זה נחמד, אבל לא ממש הדבר האמיתי.
האם זה אלבום שממנו ייצא עוד "שיר שנה"? יהיה מפתיע אם כן. אבל לזכותו של אליעד יש לומר שהוא נאבק על הקריירה שלו ולא מוותר, גם במציאות פופ, שבה האופנות מתחלפות ומה שהיה עד לא מזמן להיט היסטרי, הוא כיום אירוע שחלף. יש לו עדיין את הכוח והתנופה ויש לו מספיק כישרון ומספיק להיטים ברזומה כדי להמשיך ולהילחם. יש לקוות שהקהל לא יחפש אחר שהוא כמוהו, וימצא אותו בסוף הזמן לעוד מסע.
גוסטו, "בשכונה"
יש אמנים שהם אנדרייטד, לא מספיק מוערכים. לפעמים קשה להסביר למה זה קורה. גוסטו הוא אחד האמנים הלא מספיק מוערכים בז'אנר המזרחי. כבר שנים שהוא יוצר ושר, גם במרוקאית ושומר על תו תקן של איכות, עם קול עמוק, שירים שמחממים את הלב ומוזיקה שנעים להתרפק עליה.
זה קורה גם באלבום החדש שלו, "בשכונה", שהוא מעין מחווה ל"מזרחית של פעם", עם כלים וצלילים שנשמעים משנות השבעים והשמונים, בהפקה של שמוליק דניאל ונדב ביטון, שגייסו למשימה נגנים עם הצליל המתאים, כמו למשל הגיטריסטים אריק כהן ועומרי זליג. יחד איתם ועם הקול העמוק שלו, גוסטו מזכיר לא פעם את ישי לוי של האייטיז, בימי "תלתלים שחורים" ו"רעיה".
הליהוק המפתיע באלבום הזה הוא נועם רותם ("קרח תשע"), ששותף לכתיבת כמה מהטקסטים, כמו "גלים גלים", "קבענו כמה חבר'ה", "הימים ההם" ו"עייף עייף" (עליו הוא חתום לבד). אבנר גדסי, מצטרף לדואט ב"עלמה", וכדי להשלים את התמונה, יש שירים כמו "עייף עייף" שבהם גוסטו נשמע קרוב בסגנון השירה לזוהר ארגוב. את "ילד שלי" גוסטו מקדיש לנכדים שלו, ואי אפשר שלא להתחבר לפזמון: "אֵיךְ אֵיךְ אֲנִי מִתְלַהֵב, שֶׁהַלֵּב מִתְמַלֵּא, וְאַתָּה עוֹד פּוֹרֵחַ / אֵיךְ אֵיךְ אֲנִי מִתְפַּלֵּל, שֶׁאַתָּה מִתְמוֹדֵד וּבַסּוֹף עוֹד תַּצְלִיחַ".
"בשכונה" של גוסטו הוא אלבום שמיועד למי שמחפש לחזור במכונת זמן לימי הקסטות והתחנה המרכזית, עם איכות הצליל והביצוע של היום. תנו לו צ'אנס, הוא שר מהלב.