יש הרבה מה לומר על סרטי "לשחרר את שולי" - כתופעה תרבותית, כהוכחה להצלחתה ומעמדה של שלישיית מה קשור, כחלק מגל של סרטים מסחריים תוצרת הארץ שמכוונים לקהל רחב וגם כסרטי קולנוע. אבל עוד קודם, חשוב לומר שכיף לראות קהל נוהר לבתי הקולנוע כדי לצפות בסרט ישראלי. הסרט הראשון בסדרה, שהגיע לקולנוע רגע אחרי הפתיחה המחודשת בעקבות מגפת הקולנוע, התברג במקום הרביעי והמאוד-מאוד מכובד ברשימת שוברי הקופות המקומיים של כל הזמנים. הסרט השני מכוון למספרים דומים ואף גדולים יותר, עם כמות הקרנות מאסיבית, טריילר שהגיע ליוטיוב רק השבוע ותכף מגיע ל-100 אלף צפיות וגם דלי פופקורן ממותג בסינמה סיטי (לא כמו הבאקטים המעוצבים מפלסטיק באמריקה, יותר כמו קרטון מודפס בגודל של דלי לספונג'ה).
הקלישאה של ביקורת קולנוע קובעת שכאן אני אמורה להתחיל להתנשא על ההמון הנלהב, להסביר שבעצם ההצלחה הזו היא עדות למשהו נורא ואיום שקורה פה עכשיו. אפשר להשליך מהם כל מיני דברים על תופעות כאלה ואחרות חברה הישראלית, חלקן מבאסות, אבל בת'כלס, אלה סרטים לא מזיקים ברובם. יש וולגריות, יש רעש וצלצולים, יש לא מעט סקסיזם או הומור עדתי או בדיחות שחוזרות על עצמן הרבה יותר מדי, אבל לא משהו שבאמת מצדיק הפעם צקצוק צדקני. אלה סרטים טיפשיים וידידותיים למיינסטרים-המיינסטרימי-ביותר, עם צילום מושקע בלוקיישנים רחוקים ויפים, למקרה שוויתרתם על חופשה השנה. ואם לא ויתרתם אז עוד יותר טוב, כי נותנת החסות לסרט השני היא חברת ביטוח נסיעות לחו"ל.
לא בטוח שהייתי אומרת את כל זה ביקום המקביל שבו כתבתי בזמן אמת על הסרט הראשון, אבל "לשחרר את שולי סאן" הוא סרט מספיק חביב כדי שאאמין שכל המעורבים באים עם כוונות טובות. הוא מאחד שוב את ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי עם הבמאי בן בכר והתסריטאי אורי כץ, וגם הפעם יש מוזיקה כיפית של רן שם טוב וצילום של לאל אוטניק, שלא מעט בזכותו הסרטים האלה בכלל נראים כמו סרטי קולנוע של ממש ולא מערכונים ממש ארוכים.
גם הפעם יוצאים שלושת החברים משכונת מרמורק ברחובות, אביהו, בצלאל / בצי ונתי, לחלץ את בנו של אביהו שנחטף על ידי הפשע המאורגן. את הג'ונגלים של קולומביה החליף הג'ונגל העירוני של טוקיו הסואנת, ושוב אביהו נחוש להתמקד במשימה בעוד שני חבריו מנצלים את ההזדמנות כדי לחגוג, לשתות, לאכול, להתחיל עם נשים צעירות וכן הלאה. שולי נחטף בטעות על ידי היאקוזה והשלושה מתחקים אחר עקבותיו, כשלצידם הבוסית דוברת העברית של שולי (אמה מדינג) ורובוטית חביבה. המסע מתחיל במלכודות התיירים של חיי הלילה בטוקיו וממשיך משם למקומות ציוריים וכפריים יותר. מיטב קלישאות יפניות מחכות בדרך - נינג'ות וטירות, שולחנות עמוסים בדגים ופירות ים, אופנת רחוב צבעונית, בוסים מהיאקוזה בחליפות מגניבות, גיישות בלבוש מסורתי וגם קולקציה שלמה של מאכלים שמשלבים את המטבח המקומי עם ג'חנון או מרק רגל, כדי שלא נשכח אפילו לרגע שאביהו ושות' אמורים להיות תימנים.
כיאה לעיבוד של סדרת מערכונים, "לשחרר את שולי" הראשון היה מעין רצף של אפיזודות קטנות שלא בהכרח קידמו את הסיפור לאנשהו. "שולי סאן" הוא כבר סרט סטנדרטי הרבה יותר, עם עלילה מהודקת וקוהרנטית יחסית. היחס לנשים עבר תוך סרט אחד מסקסיזם מבאס ברוח שנות השבעים-שמונים למשהו קצת יותר קרוב לתקופתנו, ובכלל, העלילה זולגת הרבה פחות לסקס, סמים וקניבליזם (למרות שאף אחד מהנ"ל לא נעדר לגמרי). התחושה היא שנעשה ניסיון להתאים את הסרט השני אפילו יותר לקהל יעד של ילדים ובני נוער, או אולי לצפייה משותפת שלהם עם ההורים או האחים הגדולים. זה הגיוני, כי העלילה וההומור בבירור מכוונים לקהל צעיר מאוד שמשחק מילים כמו "כוס-סומו" עוד עשוי להישמע לו מרענן. יש כאן אינספור בדיחות שעוברות מיידית מ"אבל הכי חשוב לא לעשות את הדבר הזה" לאותו הדבר וגם הרבה מאוד בדיחות שחוזרות שוב ושוב עד מיאוס.
הדבר הכי מבלבל בסרטים האלה הוא השילוב בין רגעים יצירתיים, מושקעים ועשויים היטב לשכונה מוחלטת. יש רגעים שבהם ההתנהגות של הדמויות כל כך מוגזמת ומגוכחת שהן מתחילות להזכיר סרט מצויר של לוני טונס או טום וג'רי. ברגעים אחרים אפשר למצוא תשומת לב מפתיעה לפרטים קטנים, שהסרט לא דוחף לצופיו ישר לפרצוף. למשל, בסצנה שבה אביהו נושא נאום עצוב לצלילי פסנתר נוגה ורק צופה חדי עין יבחין בפינת הפריים בתייר מזדמן שמנגן בפסנתר בלובי של מלון. גם השלישייה המרכזית משחקת כל הזמן על הגבול הזה - הם יודעים מה הקהל שלהם אוהב וחוזרים שוב ושוב לקולות, הפרצופים והקאץ' פרייזים הנחוצים, אבל גם מקפידים לגוון ולחדש איפה שאפשר.
הבעיה היא לא העובדה שאלה לא סרטים מתוחכמים או שאפתניים יותר, אלא הפער המוזר הזה בין מה שמצריך השקעה (האסתטיקה, בעיקר) למה שלא (הסיפור, הדמויות ולא פעם גם המשחק של כל מי שאיננו השלישייה הראשית). כפי שאפשר להבין מהמחווה הקטנה לזאב רווח בסיום, יוצרי הסרט מנסים לחדש ולשמר את המסורת הארוכה של קולנוע ישראלי עממי, מצחיק וכיפי לקהל רחב. אבל לסרטים כמו "חגיגה בסנוקר", "צ'ארלי וחצי", "קזבלן" ואפילו "אסקימו לימון" היה לב רגשי והיעדר ציניות שסרטי "שולי" לא ניחנו בהם.
אביהו וחבריו הם בעיקר טמבלים שעושים שטויות, וגם כשהסרט מנסה לקרב קצת ביניהם הוא תמיד נשאר עם איזו קריצה והתחמקות. שני סרטים פנימה, יש לנו שלושה גברים בני 50 פלוס שמדברים כמו נערים בני 13 ואפילו כשהם מעיזים להראות קצת פגיעות ועדינות זה נגמר בסוף בעוד פאנץ'. אף דמות לא ממש השתנתה, הדמות של נתי אפילו עושה רוורס מההתפתחות שעשתה בסרט הקודם. הדמות האחת שקצת מתעבה היא דווקא שולי (דוד שאול), שמסתבר שיש לו כישרון גם במטבח ולא רק בהסתבכות עם ארגוני פשע.
בסופו של דבר, השאלה האם לטרוח ולצפות בסרט הזה קמה ונופלת על מידת החיבה שלכם לקומיקאים שבמרכזה. לחובבי התרבות היפנית אין יותר מדי מה לחפש פה והם בעיקר יחטפו קרינג' משלל אי-דיוקים ופאדיחות בסגנון "הישראלי המכוער". זה גם לא הסרט למי שמחפשים קולנוע אפילו טיפה יותר משוכלל מהמכנה המשותף הרחב ביותר. אם ההומור של מה קשור הוא כוס הוודקה רדבול שלכם, צפוי לכם בילוי כיפי וקליל במשקל נוצה, שהדבר הכי קרוב בו לביקורת או אמירה חברתית הוא המשפט "אנחנו תימנים, אנחנו מאוד חטיפים". אולי בסרט השלישי, כששולי ייחטף על ידי המאפיה באלפים האיטלקיים או על ידי מחתרת של רד-נקים בפלורידה, כבר נזכה להתרגש לרגע על אמת ולא רק כהכנה לעוד פאנץ'.