פסטיבלי קולנוע יכולים להיראות מובנים מאליהם אם מצאת את עצמך בריביירה הצרפתית או ברחובות ונציה; בירושלים, העיר הקדושה והמורכבת ביותר בעולם, זה עדיין נראה כמו הישג כמעט בלתי אפשרי. לכן יש משהו קסום בתשעת הימים שבהם ירושלים מקבלת לחיקה שוחרי קולנוע מרחבי העולם במטרה לחגוג אותו. איכשהו, נראה שאפילו טיל מתימן לא יכול להרוס את החגיגה - למרות שנעדיף שלא לבחון את התיאוריה הזאת יותר מפעם אחת, אם אפשר.
אחד הסרטים המעוטרים שהגיעו לפסטיבל הוא "הסוכן החשאי" הברזילאי. הסרט זכה בפסטיבל קאן בפרס הבימוי הטוב ביותר, לבמאי קלבר מנדוזה פיליו, ולשחקן הטוב ביותר, לכוכב וואגנר מורה ("נרקוס", "מר וגברת סמית"). למרבה המזל, הוא עומד בציפיות.
אנחנו בברזיל של 1977, מדינה עם מוסדות שלטון רקובים, קורבנות רצח שמרצפים את רחובות העיר ושוטרים מושחתים שמעדיפים לקחת שוחד גם בדמות חפיסת סיגריות ובלבד שלא יעשו את העבודה שלהם. לכל זה נכנס גבר מסתורי אחד, שבורח. ממה הוא בורח? את זה נגלה בהמשך. בינתיים הוא מוצא מחסה בבית הארחה לפליטים בארצם, מנסה לחדש קשר עם בנו, להתאבל על מות אשתו, להרוויח כמה גרושים ולהישאר בחיים. ובינתיים, שני מתנקשים נשכרים לחסל אותו. וזה נורא, נורא מגניב.
זה לא קל תמיד - הקצב של "הסוכן החשאי" איטי, העלילה לא תמיד ברורה והתחושה היא שהוחלט להתחיל לספר לנו את הסיפור מהאמצע. אבל הסרט הזה נוטף אופי וגרוב מכל פריים ותנועת מצלמה, ומצולם ונערך כאילו השנה היא באמת 1977. וזה פשוט גן עדן של קולנוע: זוהי תקופה נוראית בתולדות ברזיל, אבל הדמויות מתעקשות לשמוח, והסרט יחד איתן.
מה שהיה יכול להיות מניפסט פוליטי זועם הופך לסרט שחוגג את ברזיל על המוזיקה, הצבעים, הסקס, הקרנבל והקולנוע שלה. גם כשהעלילה מתעקשת להזדחל וגם כשאנחנו חוששים לגורל הדמויות שלנו, התחושה היא שבכל רגע נתון מישהו מהם יכול לפצוח בשירה ובמחול. פיליו מתבל את הסיפור בסוריאליזם קל, וכותב ומביים בצורה שמתייחסת לכל דמות, משנית כראשית, כמי שיכולה הייתה לככב בסרט משלה (האהובה עלי מהאנסמבל המשני היא דונה סבסטיאנה, הזקנה המשעשעת שמנהלת את בית ההארחה בו הגיבור מסתתר). כמו כל סרט שנושק לשלוש שעות, גם כאן אפשר למצוא נקודות שבהן העורך היה יכול להיות נדיב יותר עם המספריים שלו, אבל מדובר בסרט כל כך מיוחד שקשה באמת להתלונן על כך שקיבלנו יותר מדי ממנו. החיסרון העיקרי בסרט למעשה לא קשור אליו בכלל: דווקא באמצע אחת הסצנות הטובות בו, הסרט נעצר בגלל טיל מהחות'ים - אולי כתזכורת לכך שברזיל 1977 אולי הייתה מדינה בכאוס, אבל גם בישראל 2025 המצב לא מזהיר.
בבוקר למחרת זכינו להקרנה שלווה יותר של הסרט הישראלי עם השם הטוב ביותר של הפסטיבל: "כי את מכוערת". איך אפשר שלא לבוא עם נפש חפצה לסרט שנקרא כך?
זהו סיפורה של אביגיל (שזוכה לשם החיבה המחמיא "אבי"), חיילת בסדיר שיום אחד נודע לה שהיא מוסללת לבה"ד 1 - כלומר, אם תתנהג יפה, עוד תצא ממנה קצינה בצה"ל. החברות שלה לקורס משכנעות אותה שהיא לא יכולה לצאת לקצונה כשהיא עודנה בתולה, ולכן היא מציבה לעצמה מטרה: במהלך סוף השבוע הקרוב היא עומדת לשכב עם גבר לראשונה. אבל בפניה שתי בעיות: היא לא בדיוק מבוקשת על ידי גברברי ירושלים, וחמור מכך, עליה גם לתת מענה לאחותה הקטנה, שדווקא עכשיו החליטה להיכנס להיריון לא רצוי.
יש כאן המון עלילה, אבל "כי את מכוערת" בוחר להתמקד דווקא בפיתוח הדמות. ואיזו דמות! הבמאית והתסריטאית שרון אנגלהרט כתבה ברייה קולנועית מטריפה, ולנעליה נכנסת ריקי רייף-סיני (שזהו תפקידה השני בסך הכל, אחרי הופעת משנה בעונה האחרונה של "המפקדת") בתפקיד שראוי לכל פרס אפשרי. אביגיל אמורה להיות דמות מכמירת לב של צעירה חסרת ביטחון עצמי. וזה באותה המידה מה שהיא, אבל היא כל כך כועסת, אלימה ומרושעת שההזדהות של הצופה איתה עומדת במבחן כמעט מדי סצנה. והיא תמיד עוברת את המבחן הזה בהצטיינות. גם כשאביגיל משקרת ופוגעת עודדתי אותה וכעסתי בשבילה ורציתי לתפוס אותה בכתפיה ולשאול אותה "מטומטמת, מה עשית?!". גם השחקנית אורי אבינועם שלצדה, בתפקיד האחות מוכת הגורל, יוצרת דינמיקה מוכרת אך ייחודית של שתי אחיות שאוהבות ולא מסוגלות לשאת אחת את השנייה.
אנגלהרט בונה עולם ירושלמי אמין, מצחיק ועצוב שמלא בדמויות שרק מנסות לשרוד עוד יום. גם אם לא כל שחקני המשנה קולעים (בעיקר כאב לי על יעל אבקסיס, אחת הנשים המרגשות בארץ, שבאה רק לסצנה קצרצרה), גם אם הסרט מתחייב לקרינג' יותר ממה שהייתי רוצה באופן אישי, מדובר בסיפור אנושי, מדויק וחכם שמסרב לשפוט את גיבוריו גם כשמגיע להם.
גם בתכנייה הישראלית, אבל מכיוון אחר לגמרי, ישנו "מלאכי" התיעודי. זה סרט שלא מבקש להמציא מחדש שום גלגל. למעשה, העשייה הדוקומנטרית שלו כמעט יותר מדי פשוטה: ריאיונות שמצולמים בסגנון הראשים המדברים הקלאסי, קטעי ארכיון וקצת אילוסטרציות בסיסיות. מלבד קטעי האנימציה הנאים שמשולבים במהלכו, הייתי אומר שמדובר בסך הכל בכתבה עיתונאית שהורחבה לסרט תיעודי קצר. ולרוב זה מפריע לי: עיתונות וקולנוע הם שני דברים נפרדים והייתי שמח שהם יישארו כך. אבל הסיפור של "מלאכי" מספיק טוב כדי שזה לא באמת ישנה: תוך דקות ספורות פשוט התחלתי לבכות. לפי צלילי משיכות האף ששמעתי מהדהדות את אולם 2 הקטן, אני בעצם לא לבד.
זהו סיפורו של מלאכי, שנולד עם תסמונת טריצ'ר קולינס הנדירה שגורמת לעיוותים בפנים ובגולגולת, ולמעשה מותירה את הרך הנולד ללא אוזניים. אחרי הלידה הטראומטית, הוריו הביולוגיים נטשו אותו בבית החולים, וכעבור שלושה חודשים, אחת האחיות במחלקת יולדות, בת שבע, החליטה לעשות מעשה, ויחד עם בעלה ושמונת ילדיה אימצה את מלאכי לביתם. וזה לא סוף הסיפור.
"מלאכי" הוא התזכורת החיונית שלפעמים הקולנוען התיעודי (או במקרה שלו, שניים - הבמאים עדו בהט ונעם דמסקי) פשוט צריך לספר את הסיפור. עם כמה בחירות חכמות, בהט ודמסקי מצליחים לגרום לסרט שמורכב כולו מאנשים שמסתכלים למצלמה ומדברים להיות מסמך קולנועי מרגש ומלא באהבת אדם וחסד. ולכן הדמעות הגיעו כל כך מהר ולא נגמרו עד שהסרט הסתיים: זהו סיפור על אנשים שהתעקשו לעשות את הטוב דווקא כשהוא קשה, כמעט בלתי אפשרי, והתעקשו לסלוח גם כשלא הייתה להם סיבה.
ב"מלאכי" אפשר למצוא אנשים שמסתכלים למצלמה ואומרים דברים בלתי נתפסים, שקשה להאמין שהרשו לעצמם לומר בפנים גלויות; הוריו הביולוגיים של מלאכי מודים ברגשות האשמה, בייסורי המצפון ובידיעה המוחלטת שעשו את הדבר הלא נכון בצורה כל כך גלוית לב שלא הותירה לי ברירה אלא לגלות כלפיהם את המחילה שמלאכי מצליח לגלות. ובנוסף לכל זה, יש לנו את מלאכי, גיבור קולנועי שלמעשה מופיע כמו שצריך רק בשלב מאוחר של הסרט, בונה מתח לקראת בואו כמו דמות מיתית רק כדי שנבין שמדובר פשוט באחלה של גבר, בחור בן 19 שרוצה למצוא אהבה וכנראה, בעזרת השם, גם ימצא אותה. זה סרט נטול רחמים שכולו חמלה, שמוותר על רהב קולנועי זה או אחר לטובת הסיפור האנושי. והסיפור הזה פשוט מנצח.
עוד מהישראלים בפסטיבל: לוקח זמן עד שאנחנו מבינים בדיוק מי נגד מי ב"נאנדאורי", סרט הביכורים של אתי ציקו. לפעמים הוא מתנהל כמעט בנזיריות, כשהתסריט החכם שכתבה שומר את הקלפים קרוב לחזה. למשל, סצנת הפתיחה: עלינו לחשוב בעצמנו מה הקשר בין הילדה שהופיעה בסצנת הפתיחה האינטנסיבית לאישה שמגיחה לפריים רגעים ספורים אחריה. והאישה הזאת היא הסרט כולו: עורכת דין מטופחת, דוברת גיאורגית במבטא משונה (ייקח זמן עד שנבין שהיא ישראלית ילידת גיאורגיה), מגיעה לעיירה שכוחת אל כדי לטפל בכמה עניינים בירוקרטיים עבור לקוחה שלה, שמעוניינת להתאזרח. לשם כך עורכת הדין נעזרת באחיה של הלקוחה, שלא שש ללוות אותה במסעה - ובכל זאת עושה את זה.
אבל העלילה הזאת, מסעירה ככל שתהיה, היא אולי בעצם תרמית. הרי הסרט לא באמת מספר על עורכת דין שצריכה לחתום על מסמך: זהו סיפורה של אישה שחוזרת למכורתה, ארץ הנוי האביונה. וציקו מספרת את הסיפור הזה בקור מקפיא ובתשוקה לוהטת בעת ובעונה אחת; לא מאכילה אותנו בכפית לגבי העבר של הגיבורה, אבל גם לא נותנת לנו לפספס דבר. לפעמים במבט חטוף של השחקנית נטע ריסקין בתפקיד נפלא, לפעמים בכמה מילים שמצליחות למצות חיים שלמים, ולפעמים בהתעכבות של המצלמה על משב הרוח על הדשא.
ציקו מתעקשת לתת לעולם שמקיף את הדרמה של שתי הדמויות הראשיות לחלחל אל תוך הסיפור, בין אם מדובר בילד שמשחק בכלב שלו או מנקה שחייבת לנקות דווקא מתחת לכפות רגליהם. גם כשהסרט מתעקש להיות סטטי, הוא חי.
וכך, בצילום מרהיב של שי גולדמן ("ביקור התזמורת"), עם נגיעות הכרחיות של הומור וסצנת סקס אחת אדירה, "נאנדאורי" מצליח לספר סיפור סוחף על אישה שכמהה לנשום שוב את הארץ שבאה ממנה, גם ואולי אפילו בגלל שהיא מכאיבה לה. כמו לא מעט סרטים ישראליים, גם כאן הסרט נחתם בלי שיא משמעותי מספיק, כמעט כאילו ירדה בעריכה סצנת הסיום האמיתית של הסרט. אבל כל זה בטל בשישים לעומת 93 הדקות שבאו לפניו, שמצליחות להיות קולנוע גדול, ובשקט.