יש דברים שעדיף לא להעלות על הכתב, אבל במקרה הזה אין ברירה: "טד לאסו" היא סדרה שתיעבתי כמעט מתחילת הדרך, והתחושה רק התגברה ככל שהתקדמה. מעבר לתחושה המשחררת של הווידוי, הוא רלוונטי כי "סטיק" ("Stick"), הקומדיה של אפל טיוי פלוס (האכסניה של "טד לאסו") מוכרת את עצמה כ"טד לאסו החדשה". זאת כמובן לא הפתעה גדולה בשוק הטלוויזיה הנוכחי והממוחזר לעייפה, אף על פי שזה כן מעט משונה לייצר חיקויים לסדרה המקורית, שצפויה לשוב לעונה רביעית.
אבל נחזור לעיקר. איך אפשר לתעב את "טד לאסו"? ובכן, בהחלט אפשר כשלוקחים בחשבון ששום התרחשות בה לא הרגישה אותנטית. מהרגע הראשון ועד האחרון היא האביסה את הצופים בסוכר עד אובדן חושים, תוך שהעלילה עצמה והדמויות נעות על גבול שבין מגוחך למעיק. הזיכרונות האלו הן לא נקודת התחלה טובה להגיע איתן לסדרה חדשה, ודווקא בגלל המטען הזה מגיעה מילה טובה ל"סטיק", שהיום (רביעי) עולה הפרק האחרון בעונתה הראשונה. היא סדרת "פיל גוד" קלאסית על כל המשתמע מכך, אבל בשום שלב בה לא התעוררה תחושת הבחילה מעודף סכריניות של מודל החיקוי שלה.
"סטיק" הוא הכינוי של פרייס קייהיל (אואן ווילסון), שניתן לו בזכות יכולותיו יוצאות הדופן על משטחי הגולף של הסבב המקצועני. אמנם הוא לא הגיע מעולם לפסגה והוכתר לטוב מכולם, אבל התמודד בכבוד לצד הגדולים של המשחק, גורף תארים ולפעמים גם מביס את מי שהפכו לאגדות. אלא שתקרית איבוד עשתונות אחת שטיבה עוד יתברר כטראגי במיוחד, הייתה הטריגר לנפילתו. הוא לא איבד רק את הקריירה המפוארת, אלא גם את זוגתו, אמבר-לין (ג'ודי גריר), שנפרדה ממנו והותירה אותו כצל של עצמו. את זמנו הוא מבלה כמוכר ציוד גולף, ובשלל הונאות קטנות לצד מי שהיה שותפו ונושא הכלים הנאמן שלו, מיטס (מארק מרון, "GLOW").
בעודו מתנייד בקורבט מלאה קילופי צבע - מטאפורה על גלגלים למותג החבוט שנוהג בה - נתקל קייהיל בסאנטי (פיטר דאגר), כישרון צעיר ומבטיח שטראומה משל עצמו הובילה אותו לוותר על קריירה מקצוענית. קייהיל רואה בסאנטי את ההזדמנות להמציא את עצמו מחדש, הפעם כמאמן של עילוי יחיד במינו. הוא מצליח לשכנע את מיטס הנרגן להצטרף אליו ואל אלנה (מריאנה טרבינו), אמו המגוננת של סאנטי, למסע קרוואן בין טורנירי החובבנים הגדולים - במטרה להגיע דרכם אל המגרשים של המקצוענים.
על אף הניסיונות לצייר את הדמיון ל"טד לאסו", אף אחד מיוצריו לא מעורב ב"סטיק" - וטוב שכך. היוצר, ג'ייסון קלר ("פורד נגד פרארי") לא נופל לרעה החולה ביותר של "טד לאסו": יצירה על ספורט שמזלזלת בספורט שבמרכזה. קייהיל הוא לא אאוסטיידר מוזר שמחרטט את עצמו עד להצלחה. הוא מבין היטב מה נכון ומה לא, וכך הדינמיקה בין המאמן לכישרון הגולמי מרגישה הרבה יותר אמינה ואינטליגנטית. אין שום צורך להבין בגולף כדי לעקוב אחרי המתרחש, אבל באותה מידה "סטיק" לא מנסה לשכנע אותנו ש"עם אמונה ואהבה אפשר לנצח את הכל". לפחות לא באופן בוטה.
מכיוון שההתרחשות כאן מבוססת על נוסחה מאוד מוכרת של דינמיקות מאמן-תלמיד (מ"קראטה קיד" וצפונה), אין שום דבר ב"סטיק" שיפיל אתכם מהכיסא. סאנטי צעיר ומלא פחדים וחששות, שמובילים אותו למערכת של רכבת הרים מול קייהיל. הקונפליקט הזה רק מתעצם כשאל החבורה מצטרפת זירו (לילי קיי, "כבודו", "ילוסטון"), מושא אהבתו הג'ן-זית של סאנטי, שמגיעה עם המטען השלם של כינויי גוף, בוז לערכים הישנים ודעות מוצקות מאוד על כל נושא בעולם. זאת זוגיות שכאילו נועדה להדגיש את הבומריות של מיטס וקייהיל, אבל דווקא החלק הזה הוא היותר חלש בתוך הסדרה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
משכך, עיקר עול ההוכחה נופל על כתפיו של ווילסון בתפקיד הראשי, והוא עומד במשימה הזאת בצורה נהדרת. ווילסון עשה קריירה מדמויות בדיוק מהסוג הזה, דברניות כריזמטיות, אבל בניגוד להשוואה לגיבור הסדרה ההיא - לא מוגזם באינפנטיליות שלו. יש משהו מאוד שובה לב בדמויות של אואן, בעיקר כי תחתן פועמת תמיד שכבה רגשית אמינה שמעניקה לו עומק. הקשקושים של קייהיל לא מגיעים מתוך גימיק, אלא כחלק מהאישיות - ולא פחות חשוב מכך: מהשדים בחייו. קייהיל מדבר ומשכנע בעיקר כדי להמשיך לרוץ, כי אם יעצור, ייזכר שוב מה הוביל לנפילתו.
זאת גישה עדינה ויפה שמלווה את הסדרה לכל אורכה, ומעניקה ל"סטיק" עוד שכבה מעבר לניסיונותיו של סאנטי להגיע לגדולה. בפרקים האחרונים היא גם מתפתחת לקו עלילה של ממש, שקושר את שברון החלום של קייהיל עם התקווה הגדולה שסאנטי יגשים אותה עבורו ועבור עצמו. הוסיפו לכך סיקור מבדר וקצבי של התחרויות והתהפוכות שבתוכן, וקיבלתם סדרה מתוקה בלי תופעות לוואי של צרבת. שום דבר שלא ראיתם כמוהו בעבר, אבל מספיק חמוד, קצר וקצבי כדי לא להרגיש מעיק.
חלק מהחמידות הזאת נובע מהצוות המסייע של אואן. בראשם מרון, שתקוע כמעט תמיד על אותו שטאנץ של ממורמר עם לב זהב, אבל כל כך טוב בזה שאין בעיה לראות אותו משחזר את הדמות שוב ושוב. התפקיד של ג'ודי גריר אמנם מאוד קטן, אבל היא מקסימה כתמיד ומוסיפה רובד מדויק של ציניות יעילה. ולבסוף ישנו סאנטי עצמו. אמנם לא גיבור בלתי נשכח, אבל מספיק חביב וטינאייג'ר במידה נסבלת, שמאפשרים לו לזכות באהדה שבלעדיה ההנאה מהסדרה לא באמת אפשרית.
הפרק האחרון לעונה של "סטיק" עולה ביום רביעי באפל טי-וי פלוס.