רגע אחרי הזנקת הגלגול המחודש של יקום די.סי עם "סופרמן", מגיע השבוע לקולנוע סרט חדש של המתחרים ממארוול - הראשון בשלב חדש עבור היקום הקולנועי המתרחב תמידית. "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" מוציא לדרך שלב שישי עבור מארוול והם מאוד, מאוד בונים עליו. אחרי ארבעת המופלאים יגיע גם ספיידרמן ושני סרטים של "הנוקמים", הראשונים מאז "סוף המשחק" המונומנטלי. בקיצור, ניסיון להחזיר עטרה ליושנה ולעשות את זה גדול, רווחי ומדובר כמו בימים הטובים שלפני הקורונה.
הבעיה היא שכדי ליצור שובר קופות ואירוע קולנועי בסדר הגודל של "סוף המשחק", מארוול הרכיבו לאורך שנים את הפאזל, שלב אחר שלב. בבנייה מוקפדת וארוכת טווח הם חשפו את הקהל שלהם לדמויות מגוונות, חלקן מוכרות וחלקן נחשבו אז איזוטריות, ובמקביל רקמו ביניהן קשרים והציגו קונפליקטים שיכינו את הקרקע לקרוסאובר הענק שבסיום. שני השלבים האחרונים של מארוול, כלומר כל מה שקרה שם מאז 2020, אמנם הציגו המון דמויות וכיווני עלילה, אבל היו הכול מלבד מוקפדים. בגדול, מדובר בתקופה לא קצרה של זריקת ספגטי על הקיר בתקווה שמשהו יידבק.
אם זה לא מספיק משקל על גבו של סרט אחד, נוסיף גם שזהו הניסיון הרביעי לעבד את רביעיית הגיבורים האייקונית לקולנוע. ניסיון אחד, בהובלתו של רוג'ר קורמן, נגנז לפני שראה אור יום. הניסיון השני היה של אולפני פוקס בשנות האלפיים - בכיכובם של ג'סיקה אלבה, יואן גריפית', מייקל צ'יקליס וגם כריס אוונס הצעיר. הסרט זכה להצלחה מסוימת והופק לו גם סרט המשך, אבל הביקורות לא התלהבו ובדיעבד הסרטים האלה זכורים בעיקר בזכות האפקטים הבעייתיים, שרק התיישנו עוד יותר בשני העשורים שחלפו. אבל זה כלום לעומת הכישלון הקולוסאלי של "ארבעה מופלאים", הריבוט הכושל מהעשור הקודם שגם חיסל על הדרך את הקריירה של הבמאי המבטיח ג'וש טראנק.
"צעדים ראשונים", כמו קודמיו, מספר על משפחה של גיבורי על. הזוג הנשוי ריד ריצ'ארדס וסוזן (סו) סטורם (הפעם אלה פדרו פסקל לצד ונסה קירבי), אחיה הצעיר של סו, ג'וני (ג'וזף קווין, אדי מ"דברים מוזרים") וחברם הקרוב בן גרים (איבון מוס-בכרך, "הדוב") - כל אלה טסו יחד לחלל ושם נחשפו לבולשיט קוסמי כלשהו שהעניק להם כוחות על-טבעיים. ריד הפך לסופר-גמיש, סוזן הופכת לבלתי נראית ויכולה להפעיל שדות-כוח, ג'וני הופך ל"לפיד אנושי" וגם מעופף בעוד בן הפך לגוש סלע ענק וסופר-חזק. הסרט החדש מתרחש במימד מקביל לזה של הטיימליין המארוולי הרגיל, שמעוצב כמו ראשית שנות השישים אבל עם טוויסט רטרו-עתידני.
משפחת ריצ'ארדס-סטורם כבר מוכרת בעולם כמעין משפחת מלוכה מודרנית. יש לה דירה מפוארת עם רובוט שמנהל את משק הבית, סו נכנסה לפוליטיקה העולמית ומובילה ארגון לקידום מה שטוב והתנגדות למה שרע, בעוד ריצ'ארדס משדר תוכנית מדע בטלוויזיה ומפתח טכנולוגיות לניטור גנים או טלפורטציה. הם גם מככבים בסדרת טלוויזיה לילדים ומוטרדים מהדימוי הציבורי האינפנטילי שהיא הדביקה להם. מדי פעם הם גם נלחמים בפשע וברשע, אבל נראה שזה לא ממש העיקר בסיפור הזה. ריד ריצ'ארדס ספציפית כמעט ולא נראה משתמש ביכולתו להיתמח ולהתגמש, אולי בגלל שבאינטרנט צחקו על האפקטים המכוערים של הכוח המסוים הזה בסרטים קודמים.
יום אחד מופיעה בכדור הארץ הגולשת הכסופה (ג'ולייה גארנר), חייזרית כסופה המבשרת על בואה הקרב של ישות קוסמית מאיימת בשם גלקטוס שמתכוון לאכול את כדור הארץ כולו. כן, לאכול. כעת ארבעת המופלאים נדרשים למצוא פתרון למשבר ומוצאים את עצמם בדילמה מוסרית קיצונית, כשעל כף המאזניים עומד גורלו של החבר הצעיר ביותר של המשפחה - בנם של ריד וסו שטרם נולד. למקרה שתהיתם באיזה סמכות ארבעת המופלאים מנהלים את המשבר הדרמטי הזה, התשובה היא שאין בסרט אף דמות של נשיא או פוליטיקאי בכיר אחר שיעשה את זה.
"צעדים ראשונים" לא רק מתרחש ביקום מקביל, יש לו היגיון משלו. זה היגיון ילדותי ושטחי בצורה כמעט מטרידה, עם מעטפת סיקסטיז מתקתקה אבל נבובה ונטולת קונטקסט. אין בו להקות קצב ברוח התקופה, מתח בין הבורגנות התמימה של שנות החמישים לתרבות הנגד העולה או הפוסט מודרניזם המתחזק. גם לא הדהודים של המלחמה הקרה. אלה הקשרים היסטוריים שההצדקה היחידה להתעלם מהן היא "נו, זה עולם אחר" - אבל זה עולם שיש בו גם מקבילה לתוכנית של אד סאליבן ואמנות בסגנון של אנדי וורהול. הוא גם לא מחליף את הדברים האלה בהיסטוריה או מתחים חברתיים אחרים. באופן דומה, הגיבורים שלה הם ארבעה אנשים מפורסמים ועשירים שעד להופעת אותו איום קיומי הכול הלך להם, בסך הכול, די בסדר. כן, הגוף שלהם השתנה בדרכים מוזרות שהם לא מבינים עד הסוף, אבל הסרט פשוט מסרב להיות מוטרד מזה. עד שגלקטוס הגיע הכל פשוט קצפת ותותים, וגם אחרי בואו האתגרים החדשים מנוהלים בקלילות מפתיעה. הכול בסדר. בסדר מדי.
במאי הסרט מאט שנקמן קיבל את הג'וב אחרי שביים את אחד הכותרים היותר אהודים של מארוול מהשנים האחרונות, הסדרה "וונדהוויז'ן". במקום עלילת גיבורי-על סטנדרטית, הסדרה חשפה אותנו לעומקי נפשה של וונדה מקסימוף דרך שורה של מחוות לסדרות טלוויזיה אמריקניות מעשורים קודמים. יש לא מעט דימיון בין היצירות: שתיהן עוסקות במשפחה של גיבורי על, לשתיהן אסתטיקה נוסטלגית עם טוויסט פנטסטי ובשתיהן הטון מיושן, עליז וקיטשי במכוון, אבל בצורה לפחות מעט אירונית - השמחה כאן כמעט מעוררת רגשות אשם, כי הצופה הציני יודע שהיא עומדת להידרס על ידי המציאות.
"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" שומר על העליזות והבהירות הזו, במידה מסוימת, לכל אורכו. המציאות מציצה לרגעים פנימה, אבל בשום שלב לא מפשירה אותו. העובדה הזו מאפשרת לו להיות צפייה קלילה לעונת החמסינים, אבל אין בו שום ערך מוסף מעבר לזה. זה להיט קיץ סינתטי שהולך לגמרי על בטוח, ובהתאם גם כל הפגנת רגש של גיבוריו נראית מחושבת מדי, כאילו פותחה במעבדה. קורים בו דברים אפלים להחריד, אבל ההתמודדות איתם נאיבית, ילדותית, כמעט אגבית. לא התלהבתי במיוחד מ"וונדהוויז'ן", שגם בה המשחק והכתיבה היו מלאכותיים וסטריליים מדי עבורי, אבל כן הייתה שם תחושת אימה, כאב ואבל, שנעדרים כמעט לגמרי מ"צעדים ראשונים" אפילו ברגעים הכי מסוכנים שלו.
עוד השוואה לא מחמיאה היא ל"משפחת סופר על", סרט שנוצר בין היתר בהשראת אותם ארבעה מופלאים ונותר עד היום הפרשנות הקולנועית הכי טובה על הדמויות. כמה וכמה בחירות בסרט, ובראשן ההתמסרות לאווירת סיקסטיז עם המצאות עתידניות, מקפיצות לראש את הסרט המוצלח בהרבה של פיקסאר. השימוש היצירתי של הסרט ההוא בכוחות של הדמויות, סצנות האקשן הסוחפות ובעיקר הרגשות המתפרצים בו - כל אלה נעדרים מהניסיון הזה לגמרי.
יכול להיות שכל זה היה נסבל אם העלילה לא הייתה, בנוסף לכל זה, כל כך דבילית. ריד ריצ'ארדס, כך נאמר לנו שוב ושוב, הוא גאון מבריק. הוא חושב על הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות כדי להספיק להכין מראש פתרון לכל בעיה. חוץ מהבעיות הכי צפויות וסבירות, אלה שכל צופה יכול לנחש מראש, מסתבר. ברגע שכנראה היה אמור להיות פמיניסטי או מרגש, ריד אומר לאשתו שכל דבר שתעשה בזמן הקרוב יהיה "הפעם הראשונה שאישה בהריון עושה דבר כזה". די מהר אחר כך מתברר גם למה - כי הם מאוד, מאוד מסוכנים. ריצ'ארדס גם לא נערך מראש עם טכנולוגיה חדשנית שתאפשר לאשתו חופש פעולה וביטחון בנסיבות קיצוניות, כי מסתבר שעל זה הוא פשוט לא חשב. ייתכן שקו העלילה שעוסק בהריון ובהורות בסרט נכתב על ידי מישהו ששמע על רבייה אנושית רק כרעיון עקרוני. וזה עוד כלום לעומת תוכנית העל שאמורה להביס את גלקטוס, ומשתבשת בדרכים מטופשות להחריד.
כאמור, כסרט קיץ נטול משמעות לגמרי אפשר לצלוח את "צעדים ראשונים" ולא מדובר באסון בסדר הגודל של "ארבעה מופלאים", או אפילו של כותרי מארוול בעייתים מהשנים האחרונות כמו "נצחיים" או "אנטמן והצרעה: קוואנטומניה". בין הדברים שכן עובדים בו, גם אם רק במידה חלקית, אפשר לציין לטובה את ההופעה של גארנר בתפקיד הגולשת הכסופה. היא אמנם חייזרית אטומת הבעה וצבועה בכסף, אבל היא מרגישה אנושית, פגומה וכואבת פי כמה וכמה מהגיבורים האנושיים. גם בן גרים / "הדבר" מעורר אמפטיה בזמן המסך המועט שלו, כולל קראש על מורה העובדת בבית ספר בשכונת ילדותו (נטשה ליאון המתוקה כתמיד) וביקור מזדמן בבית כנסת. אה, וגם יש רובוט חמוד שעושה קולות מצחיקים. כל סרט גרוע צריך רובוט חמוד שעושה קולות מצחיקים.