"זוהי לא עוד התכתשות בין ישראל ועזה, זהו רגע שיכול לקבוע אם אנחנו יכולים להתקיים כאן או לא. כי אם זה קרה פעם אחת, ש-2,000 מחבלים חצו את הגבול ורצחו ילדים לעיני הוריהם, זה יכול לקרות שוב, אלא אם כן משהו ייעשה. כשארצות הברית החליטה להשמיד את דאעש, היא החריבה את הערים מוסול וא-רקה. האם העולם בטוח יותר כי דאעש הובסו? כן. האם אנשים חפים מפשע שילמו בחייהם באופן טרגי? כן. לארצות הברית לא הייתה מגבלת זמן לפעולה זו. לעומת זאת, תמיד יש שעון עצר כשמדובר בישראל. אז יש לקחת את כל זה בחשבון כשאנשים מדברים על 'תגובה פרופורציונלית'… מה זה אומר בדיוק? שעלינו לשלוח 3,000 איש לרצוח אזרחים? מה הכוונה כשאומרים תגובה פרופורציונלית? איך מדינה כלשהי בעולם אמורה להתמודד עם סוג כזה של מפלצתיות?".
את המילים האלה, שנאמרו ב-16 באוקטובר 2023, פחות משבוע אחרי הטבח הנורא של השבת השחורה, אמרה יונית לוי, באנגלית, בפודקאסט שלה Unholy. הקטע הקצר הזה, קצת יותר מדקה, הודהד ברחבי העולם והגיע לחשיפה של מאות אלפים, אולי מיליונים. עמית סגל פרסם את הקטע ברשתות החברתיות שלו והוסיף שורה קצרה: "יונית לוי מסבירה בדקה את הצדק הישראלי". ניכר שהשניים מחבבים אחד את השני, גם אם ממש לא מסכימים על הכל. במקרה הנדיר ההוא, הם הסכימו על הכל.
עברו כמה שבועות מאז ה-7 באוקטובר. למעשה עברו יותר מ-660 ימים. לא שכחנו. לא סלחנו. שנה ותשעה חודשים עברו. כמעט עשרה. יכול להיות ששעון עצר זה בדיוק מה שהיה חסר לנו אז, כשמהדורת החדשות מדווחת על עוד שלושה חיילים שיובאו למנוחות לאחר שנפלו במלחמה שכבר מזמן אינה "תגובה פרופורציונלית" אלא מלחמה ללא שום תכלית. פעם היו מדברים על "היום שאחרי", אבל נראה שכבר התרגלנו לעובדה שהמלחמה הזאת תהיה איתנו תמיד. שיקרו לנו כשדיברו על "ניצחון מוחלט".
האסטרטגיה היחידה של המלחמה הזאת היא - כמאמר נשיא המדינה שהופכת למוקצה ברחבי העולם בזמן כהונתו - שמירה על נתניהו מאוחדת. בזה, בינתיים, היא מצליחה.
במקביל, כל מהדורות החדשות בעולם נפתחות עם תמונות של ילדים רעבים מעזה. אפשר לטעון שמדובר ב-AI. אפשר להאשים את החוסר בהסברה ישראלית, או לטעון שהתקשורת הבינלאומית כולה נופלת לפרופגנדה של חמאס. אפשר להתחפר באלף הצדקות אחרות - ועדיין בסוף ילדים רעבים הם ילדים רעבים, והקיום שלהם לא מוטל בספק, לא אחרי שישראל עצמה מחליטה לשנות מדיניות, להכריז חד צדדית על הפסקת אש הומניטרית והצנחה מהאוויר של אספקת מזון לאוכלוסייה.
ֿ
והנה יונית לוי, שנה וכמעט עשרה חודשים אחרי, מכניסה קצת ביקורת בין השורות. "זה לא רק נראה רע - זה רע", היא אומרת כשהיא עוברת בין הדיווח של אלמוג בוקר על הצנחת הסיוע לבין הפרשנות של עמית סגל שטוען ש"התמונות האלה הן ניצחון לחמאס". מעניין אם בקבוצת הוואטסאפ של חדשות 12 הוא ביקש שלא ישדרו במהדורה את מה שראו בכל העולם, את מטוסי חיל האוויר שבמקום להפיל פצצות על עזה, הצניחו אספקה שתהיה שווה לחמאס מיליונים - גם מבחינה תדמיתית, גם במו"מ על שחרור החטופים וגם בשווי השוק של המוצרים שלהם בשוק השחור.
עמוק לתוך המהדורה, כתבה של אלעד שמחיוף מציגה את חוסר האונים של המסבירנים הישראלים מול התמונות מעזה. נועה תשבי, אחת שלא חשודה בסמולנות או בזלזול באנטישמיות, מסבירה שאין שום דרך "להסביר" את התמונות מעזה. צריך לעצור רגע ולהיזכר שהמילה "הסברה" יוצאת מנקודת הנחה שישראל צודקת, ורק צריך להסביר את הצד שלה בעולם כדי שיבינו אותה. זה קשה יותר לעשות כשישראל לא צודקת, או אפילו לא מנסה להצדיק את עצמה. אי אפשר להסביר את האמירות של סמוטריץ'. אי אפשר להסביר את ההתרפסות כלפי בן גביר. ובעיקר, אי אפשר להסביר מדיניות שלא קיימת.
"ואולי הגיע הזמן להבין שזה לא כישלון הסברתי אלא כישלון מוסרי, ולהתחיל משם", הוסיפה יונית לוי, מיד בסוף הכתבה. האם זו שורה שתואמה עם העורכים שלה? האם החליטה לנצל את השידור החי כדי להוסיף אמירה עצמאית נוקבת? האם תוזמן לבירור? האם תקבל העלאה? האם תושעה? האם ההדלפה של השיחה האנטי-עיתונאית מקבוצת הוואטסאפ של החברה הצליחה להזיז משהו במצפן העיתונאי (אם לא המוסרי) של חלק מעובדי החברה? ואולי בכלל עודדו אותה להגיד את זה? אולי צריך לעקוב אחרי הכסף? אולי קוקה קולה העולמית לוחצת על חברת המשקאות המרכזית, שהיא הבעלים של קשת, שהיא הבעלים של חברת החדשות, להתחיל להזיז את דעת הקהל בישראל לקראת סיום המלחמה?
ואולי יונית לוי סוף סוף התעוררה מחלומות טרופים והבינה שבתור המגישה של המהדורה הנצפית בישראל, יש עליה אחריות לומר את האמת שלה, גם אם היא לא נוחה לחלק מהצופים, ובלי ליישר קו עם שאר המערכת. עמית סגל עושה את זה כל הזמן, בלי להסתיר, ולא רק כתוספת קצרה של כמה מילים בין אייטמים.
גם אלמוג בוקר עושה את זה כל הזמן, אפילו כשהעובדות לא מתיישרות עם הטענות שלו. רק אתמול המהדורה התחילה בקטע ארכיון מלפני כמה חודשים בו נתניהו אומר בקולו שישראל תמנע הכנסה של כל אספקת סחורות ומזון לעזה - ואז כמה דקות אחרי, בוקר טוען שמעולם לא הייתה הרעבה בעזה, למעט זו של החטופים, ומדובר רק ב"קמפיין שקרי של חמאס".
ואולי, 13 מילים שנאמרות על ידי המגישה, בלי דיון באולפן, בלי כתבה, בלי סימוכין ובלי אפשרות להגיב - הן בעצם עוד מאותו דבר. בימין יגידו שיונית עוכרת ישראל, בשמאל יגידו שהיא אמיצה, אבל למעשה מדובר בהמשך לאותו כישלון מוסרי עליו מלינה יונית. אם המהדורה שלה מתעסקת רק בצדדים ההסברתיים של פשע המלחמה לכאורה הזה, ולא חוקרת אותו, דורשת תשובות ומבקשת לסקר אותו בצורה אובייקטיבית - היא חוטא לתפקידה. ואולי כל זה באמת רק פרסומת אחת ארוכה. למלחמה. להסברה. חברה שמוכרת קולה מצניעה אנשים שצמאים למים.