אפתח בגילוי נאות: את חלק הארי של "אטלנטיס" קובץ הרשימות של העיתונאי ומבקר התרבות רון מיברג, קראתי בטיסה בין סן פרנסיסקו לניו יורק. דחוק בירכתי מחלקת התיירים, ישבתי עם האייפד פתוח. נערה בלונדינית אמריקאית עם יופי מסחרר שישבה לפניי, משכה את המושב לאחור, התכרבלה בשמיכה, ישנה שנת ישרים פריבילגית במהלך כל הטיסה, ואני, שהמושב שלה היה תקוע לי בפנים, קיללתי כל הדרך.
בערך על ההתחלה, מיברג מספר שהוא לקח את בנו במחלקת עסקים מישראל לניו יורק כדי לאכול אצל פיטר לוגר - מסעדת הסטייקים המפורסמת בשכונת ווילאמסבורג בברוקלין.
עכשיו על חטאי אני מודה: לפני שלושים שנה בערך חייתי שלוש שנים לא רחוק מניו יורק. מאז אני מגיע לשם כמעט כל שנה, ובכל זאת רגלי לא דרכו מעולם על מפתן מסעדת הסטייקים המפורסמת. פעם אחת אזרתי אומץ, נכנסתי לרגע ומיד נסתי משם. אני לא אומר את זה כסוג של הבעת עמדה אלא רק כציון עובדה. אולי זה העבר הקיבוצי שרודף אחרי תמיד, גם כשכבר יכולתי להרשות לעצמי להיכנס פנימה.
יתרה מזאת, מיברג ואני פחות או יותר באותו הגיל. אני עוקב אחרי כתיבתו מאז שערך את הירחון "מוניטין" במשך ארבע שנים (1983-1987). אהבתי מאוד למשש את גיליונות הכרומו של המגזין, אותם הייתי קונה פעם בחודש באיזה קיוסק בפאתי שוק הכרמל, שם התגוררנו רעייתי ואני כשסיימנו את לימודנו בחוג לתיאטרון באוניברסיטה.
אני מודה שתמיד היה לי גם יחס מעט חשדני כלפי המגזין הזה. הרגשתי שהוא מביט בי במבט מעט מתנשא - אותו מבט שנתן בי מוכר הכרטיסים ב-MOMA בסן פרנסיסקו כשהצגתי לפניו את תעודת העיתונאי שלי מישראל.
הרגשתי תמיד שמיברג וחבריו פורשים לפני אמריקה מעט מדומיינת - של מוזיאונים ושל אנדי וורהול ושל ראושנברג וג'קסון פולק, ושל אנני ליבוביץ', הצלמת המיתולוגית של ה"רולינג סטון" ושל יינות משובחים ומסעדות של השפים הכי נחשבים - כאילו הם מחזיקים בקצה המקלדת שלהם מפתח ל"עולם הגדול" (מיברג למד קולנוע בסן פרנסיסקו בשנות השבעים).
התחושה הזאת התחדדה כמה שנים אחר כך. תקופה מסוימת עבדתי במשרד ב-4 East 34th St, מרחק יריקה מהאמפייר סטייט בילדינג. כל בוקר הייתי מגיע לעיר עם אוטובוס חורק מטנפלי ניו ג'רזי, יחד עם לא מעט פועלים, רובם (סליחה על ההכללה) אסיאתיים, שנכנסו לעבוד בכל מזללות המזון המהיר של העיר, ונפלטו אחרי הצהריים חזרה לפרברים, מותשים, מובסים, כמו הבל פה מצחין, אחרי שבילו כל היום בניסיון לתחזק את אותה ניו יורק מדומיינת שנשקפה אלינו אז בשנות השמונים מעל דפי הכרומו המבהיקים של "מוניטין".
כל זה בא לספר לכם שהתחלתי לקרוא את האסופה של מיברג עם שילוב לא מבורך של טינה וקנאה. אבל אני מודה גם שככל שהמשכתי בקריאה, כך המטענים האלה הלכו ונשרו ממני, אולי צנחו מהמטוס על כתפיו של איזה חקלאי מורמוני מופתע באמצע מדינת יוטה.
הם נשרו משום שקודם כל מיברג הוא כותב משובח שיודע תמיד לספר סיפור טוב. הוא גם מצויד בלא מעט אירוניה עצמית, כמי שעשרים שנה מחייו עברו בין השאר בבית מבודד במדינת מיין, אי שם בצפון מזרח ארצות הברית, ובגיל שבעים, עם כל תחלואי הבריאות שמצטופפים ונכרכים סביב הצוואר של אנשים בגילנו, הוא יודע להשקיף על הכל באיזה מבט צונן ומפוכח.
הם נשרו מפני שמיברג הוא באמת אנציקלופדיה בלתי נדלית של ידע שאין לה כמעט אח ורע, בטח בעיתונות של היום ובטח בכל מה שקשור לתרבות האמריקאית. היקף הידיעות וההתמצאות שלו בתחומים כמו קולנוע, מוזיקה ואמנות הוא באמת מרשים.
זה לא ספר שמומלץ לקרוא אותו באבחה אחת. להפך. הוא דורש סוג של השתהות ושל מרחב כדי באמת להעמיק בו ולהתענג על הקריאה (זה מה שעשיתי אחרי שהסתיימה טיסת הנדנדות מסן פרנסיסקו לניו יורק ונפרדתי לא לשלום מהנערה האמריקאית היפה).
פעם מזמן היו נוהגים לתת מעין "הצעת הגשה" (לאוכל בעיקר אבל גם ל"מוצר" תרבותי) אז הנה ה"ההצעה" שלי: במהלך הקריאה מומלץ מאוד לחבר אוזניות לאייפד ולקיים מעין תחנת התרעננות והאזנה ליצירות שמיברג מזכיר.
הנה למשל, כאשר הוא כותב על השיר "פנצ'ו ולפטי" של היוצר והסינגר סונגרייטר האמריקאי טאונס ואן זאנט, עליו הוא כותב שהוא "חי בשביל למות" והיה "נעול על מותו כמו טיל שיוט". או כשהוא כותב כמה פרקים קודם על נסיעה שלו מהבית במיין לראות הופעה של דילן בתאטרון ביקון בניו יורק, אותה דילן מסיים בהדרן עם "Ballad of a Thin Man" (ידוע גם כ"מיסטר ג'ונס") מתוך "Highway 61 Revisited", האלבום המופתי של דילן מ-1965.
הכתיבה של מיברג מרגשת שם כי נוצרים יותר ויותר קווי חפיפה וחיבור בינו ובין מושאי התיאור שלו, גיבורי התרבות שעליהם הוא כותב. "אין ספק שזאת הייתה הפגישה האחרונה בינינו", הוא מספר על ההופעה האחרונה של דילן שבה הוא נוכח, "שקלול הגילים ותוחלת החיים בלתי נמנע".
כמה חשוף ופגיע הוא יכול להיות כאשר הוא מצטט מתוך "Late For The Sky"' השיר של המוזיקאי האמריקאי ג'קסון בראון, "אף פעם לא ידעתי מה אהבתי בך, אינני יודע מה אהבת בי. אולי תמונה של מישהו שקיווית שאהיה".
ואולי זאת תמונת ראי של כולנו - בטח של בני הגיל של מיברג, שבשנות השמונים, בדיוק אחרי שסיימנו אוניברסיטה, קיווינו וייחלנו שתהיה פה מין "אמריקה" - ליברלית, חופשית, סוערת, פתוחה (בטח יותר ממה שאמריקה באמת הייתה בשנים האלה)' עד שחגורת המציאות המזרח תיכונית הקשה והכואבת שבה והידקה את אחיזתה על צווארנו.
מיברג עצמו שב לפני שנתיים לארץ, אבל לפני כמה חודשים חזר שוב לחוף המערבי של אמריקה. ואנחנו כאן נשארנו לקוות שמשהו טוב בכל זאת יקרה.
"We'll meet again someday on the avenue", אומרת האישה ב-"-Tangled Up in Blue"' השיר שפותח את "דם על המסילה" של דילן, ואנחנו מצטרפים לתפילה.
"אטלנטיס" / רון מיברג. הוצאת יצירה עברית. 349 עמודים מודפסים.