אני מודה: לא מדובר בז'אנר שלי. לא מדובר בקולנוע מהסוג שמדבר אלי. עקרונית, "טרופיקנה" של עומר טובי לא אמור לדבר לאף אחד. אבל מדובר באחד הסרטים הכי מבריקים שראיתי השנה.
אנחנו עם אורלי, קופאית בסופר שבדיוק קיבלה קידום קטן וחסר משמעות עבור כולם מלבדה. וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לה מזה זמן מה, בהתחשב בעובדה שאמה סיעודית, בנה לא יוצא מהמיטה ובעלה הקטטוני לא נוגע בה מרצונו כנראה שנים ארוכות. אבל יום אחד חייה של אורלי משתנים, והיא יוצאת למסע. גם אם הייתי רוצה לעשות לכם ספוילרים, לא הייתי יודע לתאר לכם בדיוק מה קורה במסע הזה, אבל זה עבד עלי.
הסופר לא שונה מזה של "קופה ראשית", היישוב הדרומי לא שונה מזה שבו מתרחש "ביקור התזמורת", אבל ככל הסרט מתקדם הפריפריה המנומנמת של "טרופיקנה" הולכת ונדמית לסט של סרט מדע-בדיוני, ועולה התחושה שבכל רגע עלולה לנחות פה חללית. זה מגניב נורא.
"טרופיקנה" מתרה בנו: נראה אותך משתעמם ממני. הסרט עוקב בפירוט ובסטטיות אחרי גיבוריו ופעולותיהם, כמו אומר לנו - הם חשובים מספיק כדי שלא תפסיק להסתכל עליהם. סרטי פסטיבלים נוטים לעיתים קרובות להיות גם סטטיים ומשונים כמו "טרופיקנה", אבל כאן יש משהו שאין במספיק מהם: הומור. זה סרט מצחיק נורא, והוא מלא באהבה כנה כלפי דמויותיו.
"טרופיקנה" חוגג אותן ואת הנשים שמגלמות אותן: לירית בלבן ודליה בגר בתפקידים קטנים ונפלאים שיודעות לספק רק שחקניות שיודעות לנצל הזדמנות, רבקה בכר קורעת מצחוק. אבל כולן מגבות את הדיווה הגדולה של הסרט: עירית שלג. שלג נוסקת בתפקיד אורלי, בוראת דמות סתמית, גדולה מהחיים, מכמירת לב, פתטית וסקסית, לפעמים כל אלו באותה הסצנה.
זה לא סרט לכל אחד. למעשה, זה אפילו לא בדיוק סרט בשבילי. אבל ככל שזה נוגע לקולנוע טריפי ומשונה, אין טובים כאלה, לא משנה באיזו שפה.
הביקורת פורסמה לראשונה במסגרת סקירת פסטיבל ירושלים, ב-25 ביולי 2024. היא מוגשת מחדש, בשינויי עריכה קלים, לרגל עליית הסרט.