גדולה מהחיים, מכמירת לב, פתטית וסקסית: איזו דיווה מדהימה

את פסטיבל ירושלים, השנה אולי יותר מתמיד, מלווה שאלה שעולה שוב ושוב מאז אוקטובר האחרון: האם קולנוע פה כדי לשקף לנו את המציאות, כואבת ככל שתהיה, או שהוא פה כדי לאפשר לנו לברוח ממנה?

עוד על פסטיבל ירושלים בוואלה תרבות
זה הסרט הכי עצוב שראיתי השנה. בסוף, מירי אלוני שינתה את הכול
שמעון דותן: "כחייל בשנות השבעים, היה לי ברור שהכיבוש ימיט עלינו חורבן"
אנתוני ברגמן: "תום נשר היא אחת הבמאיות המבטיחות בעולם. היא עוד תעשה את ה'ברבי' הבא"

"הגבול הירוק", למשל, מבהיר לנו שאסקפיזם אינו הכרח. סרטה של הבמאית הפולנייה הדגולה אניישקה הולנד עוסק בתופעה שלא כולנו מכירים: פליטים מרחבי העולם שבורחים ממדינותיהם מוכות המלחמה אל אירופה, ובוחרים במזרח אירופה כדרך המעבר שלהם.

הגבול הירוק הוא הכינוי שניתן ליערות שמפרידים בין בלרוס לפולין, שתי מדינות שלא מעוניינות לסייע לפליטים להגיע לאנשהו. וכך הפליטים נעים ונדים ביער, מסתמכים על טיפות הגשם כמי שתייה, על חמלתם של מתנדבים דלי-משאבים במקרה הטוב ועל סמכותם של חיילי צבא פולין במקרה הרע והסביר.

הסרט עוקב בתחילתו אחרי קבוצת פליטים: משפחה סורית שאליה מצטרפת מורה אפגנית. אבל הולנד עושה משהו מעניין, עקרונית: העלילה עוקבת גם אחרי החיילים ששומרים על גבולות פולין אחרי שעברו סבב פרופגנדה צבאית רעיל ויעיל, ומגלה גם כלפיהם את האמפתיה שהם ראויים לה. משם, הסרט בוחר להתמקד כמעט בלעדית במתנדבים שמנסים ולו במעט להקל על דרכם של הפליטים אל חוף מבטחים (ולרוב נכשלים במשימה זאת).

מגיע ל"הגבול הירוק" את הכבוד שלנו: הוא נותן לצופיו את האגרוף בבטן שכיוון אליו, וגם מידה מסוימת של תקווה (לא אופטימיות, חלילה, בואו לא נגזים). בנוסף, ניכר שהולנד מנסה לתת גוון של מורכבות לסיטואציה: לא כל הפליטים תמימים, לא כל החיילים בריונים. ברור שיש בסרט הזה יותר כבוד כלפי המתנדבים האמיצים משיש בו חמלה כלפי החיילים שיורים ובוכים. הבעיה אינה בפוליטיקה של הסרט, אלא בתיעדוף של הולנד את הפוליטי על חשבון הדרמטי. מבחינתה הדמויות הן כלי להעברת מסרים.

ואין לי בעיה עם המסרים עצמם, כי מסתמן שמדיניות ההגירה של פולין (נושא שבכנות לא עניין אותי במיוחד עד עכשיו) אכן לא משהו. יש לי בעיה עם הדידקטיות, שכוללת מבטים למצלמה ומניפסטים פוליטיים שמנוסחים על ידי הדמויות עצמן. זו הבמאית, זו דרכה, וקטונתי לחנך אותה, אבל אני לא צריך שילעסו עבורי את האוכל. הסיפור הזה מספיק חזק בפני עצמו, ומי שמעוניין לדעת עוד על משבר הפליטים העולמי והשפעותיו על מזרח אירופה - זה הסרט בשבילכם. אם תעדיפו צפייה קצת יותר נעימה ופחות אינטנסיבית, אולי תעדיפו את הסרט הבא.

סרט כזה מציב בעיה מסוימת בפני מבקר הקולנוע: אני אמור להסביר מה כל כך אהבתי ב"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", אבל עיקר אהבתי אליו נובעת מהעובדה שהוא למעשה קסם. ואיך מסבירים קסם?

אנחנו במומביי עם פראבה ואנו, שתי אחיות בית חולים שחולקות דירה. פראבה אישה נשואה שבעלה עבר לגרמניה ולא חזר. אנו רווקה שמאוהבת בגבר מוסלמי בשעה שהוריה ההינדיים מנסים לשדך לה בעל. האחת שומרת על איפוק גם כשרופא מתוק מבית החולים מפלרטט איתה בחביבות, והשנייה רוצה לחגוג את האהבה שלה. ובגדול, זה הכול.

כדרכם של סרטי פסטיבלים, העלילה אינה העיקר פה. הסרט הזה הוא כמו שיר לכבוד מומביי - לא שיר הלל, לא שיר אהבה, אלא שיר שרואה את מגרעותיה של העיר העצומה הזאת, ומתפלא ממנה למרות המגרעות הללו (ואולי גם בגללן). זו נקודה לזכות הצילום הנהדר של רנאביר דאס, אבל בעיקר לזכותה של הבמאית פאיאל קפדיה, שהופכת את סרטה השני למופע מחול של צבע, אור ותנועה. הדברים שהסרט הזה עושה עם הצבע הכחול יילמדו יום אחד בבתי ספר.

"כל שאנחנו מדמיינים כאור" הגיע לירושלים על כנפי הבאזז של פסטיבל קאן, ממנו יצא כזוכה הגרנד פרי (המקום השני). זה סרט שמתעדף את האווירה על פני הדרמה, ולרוב אין לי סבלנות לכאלה, לא משנה כמה מעריצים התעלפו עליו באיזשהו פסטיבל. אבל כאן, האווירה הייתה מהפנטת מספיק גם בשבילי, ומהרגע הראשון פשוט התרגשתי נורא, גם אם המערכה השלישית התארכה קצת יותר ממה שהגיע לה, וגם אם הייתי שמח לסוף קצת יותר מסודר.

וגם: מילה טובה לסרט שהתעקש למקם במרכזו שתי אחיות סיעודיות. הקולנוע והטלוויזיה מתעקשים על סיפורי רופאים כבר עשרות שנים, ושוכחים מה שכל מי שאי פעם ביקר בבית חולים יודע טוב מאוד: האחיות הן אלה שמנהלות את העניינים. בשעה טובה, הסרט הזה מתקן את העוול, ועושה את זה בעזרת השחקניות הנהדרות קאני קוסרוטי ודיביה פראבה, שבונות דמויות אמינות ומרגשות בלי להיראות כאילו הן מתאמצות יותר מדי. וכשדברים קסומים קורים לאנשים רגילים שאכפת לי מהם, הדרמה יכולה להתיישב במושב האחורי.

זהו סרטה השני של הבמאית מיה דרייפוס. הראשון, "ההיא שחוזרת הביתה", היה כיף גדול: סקס, פמיניזם, זמן איכות עם טלי שרון ולאורה ריבלין. מה עוד יכול יהודי לבקש?

התשובה כנראה די פשוטה: רצח. "כביש הסרגל" הוא מותחן על דפנה (שוב טלי שרון), בלשית שעוברת מתל אביב למשטרת עפולה. פתאום דפנה מוצאת עניין בחור שבקצה כביש הסרגל: תושבת העיר נרצחה. אין גופה. איפה היא יכולה להיות, ומי הרג אותה?

בשעה טובה, תעלומת רצח מקומית. אין את זה בקולנוע הישראלי כמעט בכלל, וחבל - והנה הגיעה דרייפוס. הבעיה: "כביש הסרגל" לא מותח. הקצב לא מתקתק: שחקנים יכולים לקחת כמה שניות בין שאלה שהם נשאלים לתשובה שהם נותנים, וזה לא משרת דבר. הדיאלוגים לא קולחים - הם אמנם מציאותיים ולעיתים אמינים, אבל לא נותנים אף צבע לסרט שחייב את הצבע הזה.

יש גם על מה לברך: טלי שרון אחת השחקניות הטובות במדינה, והיא הופכת את תעלומת הרצח הסבירה הזו לדרמה מיוחדת על אישה בת 41 שלעד תהיה תלושה, דין תל אביב כדין עפולה. אם זה היה המוקד, "כביש הסרגל" היה יכול להיות סרט ענק. גם המשחק של שרה פון שוורצה שלצדה הוא אושר גדול.

ובנוסף, יש ל"כביש הסרגל" עוד אס, שאולי יעסיק לא מעט אנשים כשהסרט יעלה לאקרנים: עידן עמדי. כשהסרט צולם הוא היה אחד הזמרים האהובים, ושחקן לעת מצוא. במחי מלחמה נוראית אחת, הפך לסמל לאומי. לא מעט צופות וצופים גם ייהנו לראות אותו פשוט מעמיס שקי אדמה על כתפו כשלגופו גופייה אפורה ומיוזעת.

נשאלת השאלה: באג או פיצ'ר? "כביש הסרגל" אינו עוד מותחן בין השאר בגלל הבחירה החכמה למקם אותו בעפולה. אין ערפל או גשם דרמטי - יש חמסין של אוגוסט ומזגן מקולקל. אין ברים אפלוליים ודיינרים סליזיים - יש פלאפליות ומסעדות פועלים. החשוד המיידי אינו איל הנפט העשיר כקורח אלא הקבלן שחי בווילה מצועצעת עם אשתו המחומצנת וכלתם האלמנה. הסרט לא נראה כמו תעלומת רצח סטנדרטית, ואולי זה בסדר. אנחנו כישראלים אוהבים לעקם חוקים ולעגל פינות בהווייתנו. למה שלא נעשה את זה לז'אנרים שייבאנו מהוליווד?

יש לזה תשובה פשוטה: גם לנו מותר להנות. אם כבר הלכנו על מותחן מסתורין, למה שלא נקבל את כל הכיף שהז'אנר יכול להביא? אחרי כמה עשורים של כיבוש, פריפריה, שסע עדתי, חרדים ומשפחות במשבר סוף סוף קיבלנו תעלומת "whodunnit" אמיתית: אפשר שהיא תתקתק כמו אלו שאנחנו מקבלים מאמריקה הגדולה?

זהו בפירוש לא סרט רע, ונקודות האור שלו מספיקות כדי להחזיק אותו למשך שעה וחצי. אבל אם כבר הולכים על סרט ז'אנר כשר למהדרין, מגיע לנו יותר מזה. גם לעפולה מגיע את האגתה כריסטי שלה, ועם כל הרצון הטוב, "כביש הסרגל" לא הביא לנו את זה.

לא מדובר בז'אנר שלי. לא מדובר בקולנוע מהסוג שמדבר אלי. עקרונית, "טרופיקנה" של עומר טובי לא אמור לדבר לאף אחד. אבל מדובר באחד הסרטים הכי מבריקים שראיתי השנה.

אנחנו עם אורלי, קופאית בסופר שבדיוק קיבלה קידום קטן וחסר משמעות עבור כולם מלבדה. וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לה מזה זמן מה, בהתחשב בעובדה שאמה סיעודית, בנה לא יוצא מהמיטה ובעלה הקטטוני לא נוגע בה מרצונו כנראה שנים ארוכות. אבל יום אחד חייה של אורלי משתנים, והיא יוצאת למסע, בסופו תבין. גם אם הייתי רוצה לעשות לכם ספוילרים, לא הייתי יודע לתאר לכם בדיוק מה קורה במסע הזה, אבל זה עבד עלי.

הסופר לא שונה מזה של "קופה ראשית", היישוב הדרומי לא שונה מזה שבו מתרחש "ביקור התזמורת", אבל ככל הסרט מתקדם הפריפריה המנומנמת של "טרופיקנה" הולכת ונדמית לסט של סרט מדע-בדיוני, ועולה התחושה שבכל רגע עלולה לנחות פה חללית. זה מגניב נורא.

"טרופיקנה" מתרה בנו: נראה אותך משתעמם ממני. הסרט עוקב בפירוט ובסטטיות אחרי גיבוריו ופעולותיהם, כמו אומר לנו - הם חשובים מספיק כדי שלא תפסיק להסתכל עליהם. סרטי פסטיבלים נוטים לעיתים קרובות להיות גם סטטיים ומשונים כמו "טרופיקנה", אבל כאן יש משהו שאין במספיק מהם: הומור. זה סרט מצחיק נורא, והוא מלא באהבה כנה כלפי דמויותיו.

"טרופיקנה" חוגג אותן ואת הנשים שמגלמות אותן: לירית בלבן ודליה בגר בתפקידים קטנים ונפלאים שיודעות לספק רק שחקניות שיודעות לנצל הזדמנות, רבקה בכר קורעת מצחוק. אבל כולן מגבות את הדיווה הגדולה של הסרט: עירית שלג. שלג נוסקת בתפקיד אורלי, בוראת דמות סתמית, גדולה מהחיים, מכמירת לב, פתטית וסקסית, לפעמים כל אלו באותה הסצנה.

זה לא סרט לכל אחד. למעשה, זה אפילו לא בדיוק סרט בשבילי. אבל ככל שזה נוגע לקולנוע טריפי ומשונה, אין טובים כאלה, לא משנה באיזו שפה.