במרכז "10 קילו קוקאין", סרטו החדש של דורון ערן, נמצאת שרון יצחקי, שהיא טורנדו מרהיב של כשלים וטעויות. יצחקי היא ישראלית מבית הרוס שמצאה את עצמה בבוליביה עם מאהב ישראלי-לטיני לוהט אך מפוקפק. אחרי סצנת סקס סוערת אחת, המאהב הנ"ל נוטש אותה ומסבך אותה מול רשויות החוק המושחתות של בוליביה עם (ניחשתם נכון) עשרה קילוגרמים של קוקאין טהור. שרון הופכת לשיחת היום בבוליביה, מושלכת לכלא נשים שבו החוק לא קיים וממנו אלוהים מעלים עין, ובהדרגתיות הופכת לברונית הסמים הגדולה של הכלא.
כיום - זהירות, ספוילר - יצחקי חיה בתל-אביב ומנהלת בוטיק בגדי ים, עדיין מרצה על סיפורה ברחבי הארץ, והסרט יכול לכאורה להפוך אותה למבוקשת יותר בתחום המרצים-עם-סיפור-אישי. והאמת? אם יגידו לי יום ושעה, גם אני אקנה כרטיס לשמוע אותה מספרת אותו. גם אם רבע ממה שמופיע בסרט נכון, מדובר בסיפור משוגע לחלוטין. יכול להיות שכששרון יצחקי האמיתית מספרת אותו - התוצאה מרתקת.
אלא ש-"10 קילו קוקאין" אינו סרט טוב. רחוק מזה. זה סרט שנעשה בחפיפניקיות, החל מהפונטים וכתוביות התרגום וכלה בתאורה, בצילום ובסאונד. בכל זאת מאוד נהניתי ממנו. אולי דווקא בגלל כל זה.
ערן הוא במאי ישראלי ותיק - מאחוריו שני סרטי קאלט ("יהושע יהושע" ו"מלך הסלים"), וגם כמה וכמה סרטים זניחים - עם גישה משלו לקולנוע. הוא מביים את הסרט הזה כשילוב בין הבי-מוביז האמריקניים של שנות ה-70, אלה שטרנטינו גדל עליהם, לטלנובלות ישראליות של תחילת שנות ה-2000 (אלו שהפשוטע גדלה עליהן). הסקס והאלימות מוקצנים, הדיאלוגים תיאטרליים ומוגזמים, וערכי ההפקה ברצפה. הצילום והתאורה מתחת לכל ביקורת, הסאונד נשמע כאילו רוב הסרט הוקלט באקווריום, והכל מתווך לנו בסנסציוניות כל כך מופרזת שאי אפשר שלא לחשוד שמישהו מנסה להסתלבט עלינו. הצופות שישבו לידי, למשל, התמסרו לחשד הזה והתפוצצו מצחוק לאורך 116 דקותיו.
ובאמת, לא פעם זה מגוחך: הרי יש לנו קאסט ישראלי לגמרי שמגלם חבורה של דרום-אמריקנים. שחקנים שעד לפני רגע ראיתי ב"עספור" ו"חזרות" מגלמים דמויות עם שמות כמו אנחל רודריגז; לונא מנסור, כוכבת פאודה ויוצאת "הישרדות VIP", מגלמת גנגסטרית אלימה מבוליביה. כולם טובים (אהובה עלי במיוחד הייתה ליעוז לוי, בתפקיד אסירה טרנסג'נדרית שנהיית לבעלת ברית של שרון), אבל אף אחד מהם לא מגלם דמות אנושית: כולם נראים כמו הקצנות של סטריאוטיפים מסרטי פשע אמריקנים.
לכן ראוי בהכרח לציין לחיוב את הגיבורה שלנו, דניאלה קרטס בתפקיד שרון. מבחינת בני הדור שלי, ישראלים ילידי סוף הניינטיז, קרטס לעד תהיה קודם כל נועה שפרלינג מ"אדומות", איקון פמיניסטי, נערה שהתעקשה לשחק כדורגל למרות שהבנים התעקשו שאסור לה. קרטס היא הסיבה שבגללה "10 קילו קוקאין" עוד מתפקד: היא מבינה את המשימה, ומבצעת אותה כמו תלמידה מצטיינת.
כל מי שראה מספיק פרקים של "משחק החיים" ו"לחיי האהבה" יודע שגם ככה אפשר לשחק, ולעשות את זה טוב: היא מוגזמת בדיוק כמו שאפשר לצפות ממי שעומדת במרכז סרט היסטרי שכזה, אבל היא לא נחה לרגע, וזה די מרהיב. מאז "אדומות", קרטס לא זכתה לתפקיד ראשי מיינסטרימי שתפס בקרב הקהל, אבל מצד שני, היא עד היום השחקנית הישראלית היחידה שהופיעה מול בראד פיט (בסרט הנשכח "מלחמת העולם Z"), וכשמסתכלים מספיק טוב, אפשר לראות שגם בהופעתה בקטסטרופה משכרת החושים שהיא "10 קילו קוקאין" נשארו שאריות של אבק כוכבים הוליוודי. היא עוצרת נשימה ביופיה, היא כריזמטית והיא גם מעוררת אמפתיה. אולי מתישהו בקרוב נראה אותה בתפקיד ראשי שהולם את מידותיה יותר, אם יתמזל מזלה לעבוד עם במאי אלגנטי ומתון יותר.