זה הסרט הכי פרוע ומטורף שאי פעם עלה בנטפליקס

דמיינו את "החיים הסודיים של חיות המחמד" פוגש את "אסקימו לימון", ותקבלו את "חרדת סירוס" ("Fixed") שעולה בנטפליקס בסוף השבוע. בלי להגזים, אפשר להכריז כי מדובר באחד הסרטים המטורפים שאי פעם עלו בשירות הסטרימינג, ובמוצר קולנועי יוצא דופן בכל קנה מידה. לא פלא שהפקתו לקחה כמעט שני עשורים. גם לא מפתיע לגלות שתכננו בתחילה להפיץ אותו באולמות, אך בסופו של דבר גנזו את התוכנית ושלחו אותו ישירות למסך הקטן. הדבר המפתיע היחיד הוא שמלכתחילה הפיקו את התוצר הזה.

ואחרי כל ההקדמה הזו, העלילה של הסרט די פשוטה. גיבורו הוא כלב מעורב, שאדוניו מואסים במנהג שלו לזמבר את הרגל של הסבתא של המשפחה. צר לי על המילים הבוטות - טבעו של "חרדת סירוס" לא ממש משאיר לי ברירה.

בשל כך, בעליו מחליטים לסרס אותו. הכלבלב קשור מאוד לאשכיו, ומתקשה להתמודד עם הבשורה. כדי לרכך את המכה, חבריו לוקחים אותו לבילוי אחד אחרון, שבמהלכו יוכל להיפרד כהלכה מביציו, וכמובן לעבור שלל חוויות אחרות. הפמלייה שלו כוללת עוד כמה כלבים מעורבים וגם כלבה גזעית אחת, שמתכוננת להתחרות בתצוגה, ובינה לבינו יש סיפור אהבה לא ממומש. הוא מתחרה על לבה עם כלב גזעי ומתנשא, הנהנה לנפנף בחבילתו. בני אדם כמעט ולא רואים כאן, אבל בגלריית הדמויות תמצאו גם חתולים צמאי דם ודב שחושף את מפשעתו - הבנתם כבר מה המוטיב החוזר כאן.

ראינו כבר לא מעט סרטים על מין ולא מעט סרטים על כלבים. הייחוד ב"חרדת סירוס" שהוא משלב בין השניים. כבר בדקות הראשונות שלו הוא מציג משגל בין כלבלבים, ויש עוד סצינות כאלה. הפוזיצות כאן מגוונות: מתנוחה מיסיונרית ועד סקס בשלישיה, שלמען האמת הותיר אותי פעור פה. בתשובה לשאלה איך מגדירים פורנוגרפיה, השופט העליון פוטר סטיוארט טבע פעם את אימרת השפר המפורסמת - "אני מזהה פורנוגרפיה כשאני רואה אותה", אך האמנם זה כל כך פשוט? סרט האנימציה הזה הוא מקרה מבחן מעניין. האם סקס בוטה וגרפי, כולל חדירה, נחשב על תקן פורנו כשמדובר באנימציה של כלבים חמודים? זו שאלה מעניינת ובאופן כללי, מסקרן לראות מה יהיו התגובות למוצר הלא שגרתי הזה.

מאחורי הסרט עומד יוצר האנימציה המצוין והמהולל, היהודי גנדי טרטקובסקי, האחראי בין השאר לסרטי "מפלצת של מלון" ולסדרות "המעבדה של דקסטר" ו"סמוראי ג'ק". כאן הוא בחר להשתמש באנימציה ידנית, משהו שכבר כמעט לא רואים בקולנוע המסחרי. אם התכנים היו אחרים, אולי היינו מתמקדים בכך ומדברים על הצורה בה הוא מצליח להעניק צבע ואישיות לכל אחד מן הכלבים, ולהמחיש את הקיום שלהם בעיר הגדולה בצורה מלאת חיים. האסתטיקה כאן מלבבת, אבל קשה להתרכז בה מטבע הדברים.

באשר לתסריט - יש בו כמה הברקות, למשל הקטע בו גיבורנו מחליט לתת פנים ושמות לאשכיו, וכיוון שאחד מהם קטן מהשנייה הוא מדמה אותו כנפוליאון. הפתיחה והסיומת חזקות יחסית - אך האמצע פחות. הבטן היא אחד האזורים הכי רגישים אצל כלבים, וגם כאן הבטן הרכה של הסרט מתגלה כאזור פגיע. הוא נמשך קצת פחות משעה וחצי והאמצע שלו נמרח. הבעיה היא שמדובר בסופו של דבר בשילוב בין שני ז'אנרים שחוקים - סרט הכלבים וקומדיית הרווקים, ו"חרדת סירוס" מדלג בין קלישאות של ז'אנר אחד לקונבנציות של ז'אנר אחר. למרבה החרדה, זה קצת מסרס אותו.

אילולא הגימיק, "חרדת סירוס" היה סרט בינוני למדי, אבל בגלל השטיק הייחודי קשה להתעלם ממנו, לטוב ולרע. אם למישהו עוד אכפת מקולנוע, בטח יהיו כאלה שיאמרו כי הוא עובר את גבול הטעם הטוב, מגעיל, פוגעני ומה לא, ויהיו אפילו כאלה שיציבו אותו ברשימת הסרטים הגרועים בכל הזמנים. זו תגובה מתקבלת על הדעת לסרט אנימציה הנפתח בסצינה שבה כלב מקיים יחסי מין עם הרגל של סבתא, אבל הרשו לי להגן עליו.

התלוננתם שכבר אין סרטים מקוריים? הנה סרט נועז, שכמותו עוד לא ראיתם. התלוננתם שכל הסרטים בנטפליקס וכל סרטי האנימציה וכל הבלוקבסטרים בכלל ילדותיים? הנה סרט למבוגרים בלבד. התגעגעת לאנימציה ידנית? הנה סרט באנימציה כזו. גם למי שאוהבים כלבים יש מה לאהוב: "חרדת סירוס" הוא שיר הלל להולכים על ארבע, ובעיקר לכלבים מעורבים, ועשוי להעלות את שיעורי האימוצים של כלבים כאלה. הוא גם בסך הכל מביע תמיכה בפרקטיקת הסירוס, בה מצדדים כל מי שרווחת כלבי העולם יקרה ללבם.

"חרדת סירוס" יהפוך כנראה לשנוי במחלוקת, אבל למרות פגמיו, מגיע לו שנדון אותו לכף זכות. מה שבטוח - זה סרט שקשה לשכוח, וסביר להניח שגם בעוד עשרות שנים יזכירו אותו. השאלה היחידה היא לאן הולכים מכאן, כי הוא מציב רף גבוה. אם בנטפליקס ירצו להציג משהו פרוע יותר ממנו, הם יצטרכו למצוא סרט אנימציה על אנשים שעושים סקס עם כלבים.

סרטו של ג'ייסון רייטמן מתרחש אי שם ב-1975 ומלווה את ליל הבכורה של התוכנית "Saturday Night", שמאוחר יותר תהפוך ל"Saturday Night Live" ולאחת התוכניות המצליחות והמשפיעות בתולדות הטלוויזיה. הסרט אמנם זכה לביקורות מעולות וגם למועמדות לגלובוס הזהב, אבל נכשל בקופות ולכן נגנז מסחרית בישראל. כעת, הוא זמין אצלנו בנטפליקס וכדאי לבדוק אותו. הוא מספק חווית צפייה כיפית ומשעשעת, וחשוב מכך - כמה שיעורים מאירי עיניים בתולדות הבידור אמריקאי.

השיעור החשוב ביותר רלוונטי לכולנו: מצפייה בסרט אנו לומדים שאם כולם אומרים לך שאתה עושה משהו לא נכון ואין לך סיכוי, כנראה שאתה בדרך לשנות את העולם. זה מה שקרה לתוכנית הזו, שאף אחד לא האמין בה והכל הלך הפוך בדרך לשידור הבכורה שלה - והנה, תראו מה יצא ממנה.

"סטרדי נייט" מציג גלריה גדולה של שחקנים, רובם דומים להפליא לדמויות האמיתיות שהם משחקים, וכולם מצוינים. גבריאל לה-בל, שגילם את בן דמותו של סטיבן ספילברג הצעיר ב"הפייבלמנים", הוא היוצר לורן מייקלס; רייצ'ל סנוט הגויה מגלמת את זוגתו, התסריטאית רוזי שוסטר, וכמו ב"שבעה בייבי", מוכיחה שהיא מושלמת בתפקידים של יהודיות, ואפילו מספרת בדיחה על אנה פרנק; קורי מייקל סמית' החתיך להפליא הוא צ'בי צייס החתיך להפליא, שבשלב מסוים בסרט מכריז "רוצים לראות שחורים - לכו להארלם; רוצים לראות יהודים - תפגשו את התסריטאים שלנו"; ועוד בקלחת: קאיה גרבר, הבת של סידני קרופורד, שהפכה בשנים האחרונות לכוכבת בזכות עצמה, וניקולס בראון שגונב את ההצגה בתפקיד כפול כג'ים הנסון ואנדי קאופמן.

המלצת צפייה: צפו בסרט ואז תחפשו ביוטיוב את המערכונים שהוא מתאר את הפקתם. תענוג מובטח.

לוחות ההפצה של אמריקה וישראל די מסונכרנים, אבל "מאץ' מושלם" ("The Materialists") מגיע אלינו באיחור של חודשיים. בינתיים, הוא הספיק להפוך לאחד הלהיטים המדוברים של העונה, ולהכניס כשבעים מיליון דולר - בערך פי שלושה מתקציבו. הנתונים הללו מעט מפתיעים, בהתחשב בכך שזהו סרטה הארוך השני של סלין סונג, שסרט הביכורים שלה, "חיים שלמים", יצא לפני שנתיים והתגלה כדרמה מינורית ומופתית שהפכה לחביבת הפסטיבלים, הסינמטקים והמבקרים.

הם מפתיעים פחות אם לוקחים בחשבון שמדובר בקומדיה רומנטית, ז'אנר שלאחרונה שוב התגלה כאחת הסוגות הכי מהימנות בקופות, ולא פחות חשוב מכך - שמככבים בו שלושה מן הכוכבים הלוהטים בימינו. מדובר בדקוטה ג'ונסון, שכיכבה בין השאר בסדרת סרטי "50 גוונים", וגם בשניים שכבר מילאו אולמות עם שרביט הקסמים של מארוול - פדרו פסקל, שלאחרונה רואים אותו בכל מקום, כולל ב"ארבעת המופלאים"; וכריס אוונס, הלוא הוא קפטן אמריקה בדימוס. ההצלחה של "מאץ' מושלם" בהשתתפותם מוכיחה גם עד כמה מוקדם היה להספיד את שיטת הכוכבים. עובדה: כשטריו כזה מרוח על פוסטר של סרט, פחות חשוב שהבמאית שלו מגיעה מן העולמות הפחות מסחריים של סאנדנס. ויש גם סיבה פשוטה יותר למה הוא הצליח - כי הוא משובח, אלגנטי ורומנטי. הוא מגיע לפה באיחור אמנם, אבל בתזמון מושלם לחג האהבה.

"מאץ' מושלם" הוא שם עברי וולגרי וגנרי, ואם כבר לתת לו שם מקומי, אפשר היה לקרוא לסרט הזה "באשערט" או "ווארט". ג'ונסון מגלמת בו עובדת מצטיינת במשרד שידוכים ניו יורקי, שרוב לקוחותיו מן המעמד הבינוני ומעלה ויש להם דרישות גבוהות. היא עצמה רווקה, וגם לה יש דרישות כאלה. היא מגיעה מבית עני, ועדיין בטראומה מכך שהוריה היו צריכים לחשוב פעמיים לפני שהוציאו ולו גרוש על יקירי לבם, ורוצה מישהו שיהיה ההפך מזה, עם כיסים בלתי נדלים.

השדכנית מגייסת לקוחות באופן אקטיבי. חתונה היא כמובן מקום אידיאלי למצוא בו עוד אנשים שמתים להתחתן וכך קורה. בטקס הנישואים של עוד אחד מן השידוכים המוצלחים שלה, היא פוגשת גבר חלומות בגילומו של פסקל. הוא נאה, הוא גבוה, יש לו סטייל, והכי חשוב - יש לו גם פנטהאוז באזור הכי יקר בניו יורק, ובשבילו דייט במסעדת יוקרה או טיול לאיסלנד זה עניין של מה בכך.

השדכנית חושבת עליו כלקוח, אבל כשחד-הקרן הזה מבהיר לה שיש לו כוונות רומנטיות לגביה, היא מתקשה לסרב. רק מה: בחתונה היא פוגשת עוד מישהו - את האקס שלה, בגילומו של אוונס. הוא שחקן כושל שכמוה, הגיע מבית בלי כסף ולא הצליח להכניס מספיק כדי לפצות על כך, וכעת מחלטר כמלצר, בין השאר באירועים כאלה. הם נפרדו בגלל שהוא היה כל כך תפרן עד שלא הצליח לשלם על חנייה, אבל האם זו באמת סיבה מספיק טובה? ואם השדכנית תצטרך לבחור בין עסקה גרועה כמוהו לבין מי שנראה כמו שידוך מהחלומות, מה תעשה?

ראינו כבר לא מעט משולשי אהבה על המסכים, אבל "מאץ' מושלם" בכל זאת מצליח לחדש. קודם כל, הוא עוסק בקפיטליזם, תרבות הצריכה, פערי המעמדות וכסף בצורה שנדיר לראות בקולנוע האמריקאי בכלל, ולא רק בקומדיה רומנטית מסחרית. הוא עושה זאת בצורה מפורטת ולכן גם מרתקת, ולו רק כי מעניין לשמוע מה נחשב משכורת גבוהה בניו יורק, מה נחשב המינימום ההכרחי, כמה עולים כל מיני דברים וכיוצא בכך. הדמויות גם לא חוסכות מאיתנו את הדרישות והציפיות שלהן לגבי הגובה של הגברים, ובכך ממחישות עד כמה אכזרי הוא שוק הבשר. אמרנו שמדובר בסרט מבדר, אבל הצפייה בו מעט מדכדכת שאתם עניים ונמוכים.

כמו בסרטה הקודם, גם פה התסריט של סונג הוא מלאכת מחשבת. הוא שנון ומשעשע, ושומר על עניין גם כשהעלילה מביטה מעבר למשולש האהבה שבמרכזה. אחת הסצינות החזקות ביותר מציגה מונטאז' של לקוחות מפונקים המציגים בפני השדכנית רשימת דרישות ספציפית ביותר הנוגעת לגיל, גזע ומה לא. "מאץ' מושלם" מוכיח כי למרות שנהוג להתייחס לשידוכים ולרומנטיקה בכלל כמשהו קליל, זה למעשה נושא פוליטי, חברתי וכלכלי למהדרין.

סונג בונה את הסיטואציה המרכזית, את הדרמה ואת הקונפליקט ביד אמן. "מאץ' מושלם" הוא ממש בית ספר בכתיבת משולשי אהבה. נוסף לכך, יש בו פרטים רבים וכל אחד מהם מתגלה כמשמעותי - מן העובדה שלגיבורה אין דרכון, דרך זה שאנחנו לא פוגשים את ההורים שלה ושל אהובה לשעבר וזה שהם נפגשו בלימודי משחק, ועוד ועוד. צפיתי בסרט פעמיים ובפעם השנייה גיליתי בו דברים חדשים. גם המבע הקולנועי תוסס ועשיר. מן הסצינה הראשונה ועד האחרונה ממש, תמיד קורים דברים ברקע מעבר להתרחשות המרכזית. כמו בסרטה הקודם, הבמאית שוב מפליאה להשתמש במצלמה, במרחב ובצבעים, מצטיינת בליהוק ובעבודה עם השחקנים, וגם מרגשת באמצעות הצלילים. דניאל פמברטון כתב מוזיקה מקורית מופלאה, והמוזיקאית האדירה הידועה כג'פניז ברקפסט כתבה שיר מקורי נהדר. הסרט הוא חגיגה לעיניים ולאוזניים, ויש גם את העניין השטחי שהוא מציג שלושה כוכבים לוהטים שכל אחד מהם לוהט כאן במיוחד. אם להיות עמוקים יותר, הוא גם מציג הרבה רגעים ומשפטים יפים. תקראו לי סנטימנטלי אבל כשאחת הדמויות אומרת לאחרת "בזכותך אני בכלל יודעת שאני מסוגלת לאהוב", זה נגע בלבי.

ובכל זאת, לא הכל מושלם ב"מאץ' מושלם". היחס שלו לאיכות חיים קיצוני וקריקטורי. בעולם שלו, צריך לבחור בין גברים בני שלושים פלוס שחיים בפנטהאוזים וכאלה שחיים עם שותפים שמשאירים קונדומים על הרצפה. נוסף לכך, הוא נוגע בצד האפל של תעשיית השידוכים ומראה כיצד היא יכולה להוביל לתקיפות מיניות. אמנם זה סוגיה חשובה שנדיר לראות לה ייצוג בקומדיה רומנטית, אבל כאן זה קורה באופן שנראה מאולץ, כמו מס שפתיים ולא יותר.

בחזרה למשולש האהבה: לא נוכל כמובן להתייחס לבחירות שעושות הדמויות, אז נאמר רק דבר אחד. הן הופכות את הסרט לרומנטי ומענג יותר, אבל מונעות ממנו להיות מעניין ואמיץ בהרבה. והכי חשוב: "מאץ' מושלם" נמשך כשעתיים, ולקראת סופו ממש נמרח. למרבה הצער, הסיומת היא החלק הכי חלש בו.

הרבה מן הזמן מתבזבז על מונולוגים פטרוניים ודידקטים, בהם הדמויות מסבירות לנו איך לאהוב. בישראל, נהוג לערוך הקרנות מיוחדות בהם נוסף לקפה ועוגה יש גם הרצאות לפני סרטים - במקרה כזה, למשל, היה מתבקש להקרין את "מאץ' מושלם" בצמוד להרצאה של פסיכולוגית על איך הלב עובד, אבל הסיומת מייתרת את הצורך בכך, כי היא מלאה בהרצאות כאלה.

הגישה של הסרט מאכזבת ומתנשאת, וגם נפוחה מחשיבות עצמית. הוא מסביר לנו איך לאהוב כאילו שהמציא את הגלגל, וכאילו שזו הקומדיה הרומנטית החכמה הראשונה בהיסטוריה ולא ראינו שש עונות של "סקס והעיר הגדולה". כנראה שככה זה באהבה - כולם כל כך מתרגשים ממנה, שהם משוכנעים כי הם הראשונים שגילו אותה.

דמיינו מה היה קורה לו סטיבן קינג כתב את "תמונות קצרות", או לו ווס קרייבן ביים את "מגנוליה", ותקבלו את "שעת הנעלמים" ("Weapons"), אפוס האימה שעלה לאקרנים בסוף השבוע וריסק את הקופות כשהוא נישא על גל של ביקורות משתפכות ותגובות סוערות. זהו סרטו הארוך השני כבמאי של זאק גרגר, מי שהיה אחראי לפני שלוש שנים ל"ברבריאן" השאפתני פחות אך האדיר גם כן, והוא ממצב כאן את מעמדו כאחד מיוצרי הזוועתונים המשובחים בימינו, אם לא הגדול שבהם.

התסריט, כנהוג בז'אנר, מתרחש באחת מאותן עיירות שיכולות להיות כמעט בכל מקום באמריקה; עיירות שבהן כולם מכירים את כולם וקשורים איכשהו לכולם, ושום דבר מעניין אף פעם לא קורה - עד שהוא קורה, ועוד איך קורה. האירוע המחולל מתרחש לילה אחד, כשתלמידי כיתה אחת יוצאים מפתח ביתם בשעה 2:17 לפנות בוקר - ונעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. המסתורין הופך לגדול עוד יותר כשמתברר כי אחד מן התלמידים לא נעלם, אך הוא גם לא מנדב מידע על מה שקרה לשאר חבריו.

זו תעלומה מסמרת שיער, והקהל מת לגלות את הפתרון שלה, אך הסרט לא ממהר לשום מקום. רוב היצירות מסוג זה היו פשוט מותחות קו בין נקודה א' לנקודה ב' כדי לפענח את המסתורין באפקטיביות האפשרית, אך "שעת הנעלמים" בוחר בדרך אחרת. הוא נמשך קצת יותר משעתיים ומנצל את הזמן הזה כדי להרחיב את המניפה ולבנות פסיפס עשיר של דמויות, שכמעט לכל אחת מהן הוא מקדיש פרק נפרד. הפרקים הללו מתכתבים זה עם זה, משלימים אחד את השני ולעתים גם חופפים כיוון שהם מציגים אותו אירוע מכמה נקודות מבט - מבנה לא שכיח בז'אנר האימה.

הסגמנטים השונים עוקבים אחר שלל דמויות: המחנכת של הכיתה המעופפת, בגילומה של ג'וליה גארנר, שמוצאת עצמה נתונה לציד מכשפות מצד תושבי העיירה, המשוכנעים כי יש לה יד בפרשה המסתורית; אחד מן ההורים שילדו נעלם, בגילומו של ג'וש ברולין, המתקשה להתמודד עם הטראומה ומוציא את התסכול על המורה, אבל לא רק עליה; האקס של המורה, שוטר בגילומו של אלדן ארנרייך, המעורב בפענוח הפרשה ונמצא כעת בזוגיות עם הבת של מפקד תחנת המשטרה המקומית; נרקומן שהוא רודף אחריו, ולמרות שנראה כי הוא לא קשור לכלום ושייך לסרט אחר בכלל, מתברר עם הזמן כי יש לו תפקיד עלילתי חשוב.

ויש עוד: אל תשכחו את המנהל של הבית ספר, שהוא הדמות הכי אכפתית ונחמדה כאן, ולצערו הסרט מקפיד להראות מה קורה בעולמנו לאנשים נחמדים; וכמובן, הילד היחיד שלא הלך עם העדר, וגם הוריו שמתנהגים בצורה משונה, וקרובת משפחה שלו שמגיעה לביקור ומתנהגת בצורה עוד יותר משונה. מגלמת אותה איימי מדיגן, שחקנית ותיקה ופורייה שפעילה מאז 1977, וכאן מציגה את מה שהיא אולי ההופעה הגדולה בקריירה שלה. כל השחקנים פה מעולים, אבל היא פשוט גדולה מהחיים.

אמנם התסריט לוקח את הזמן, אבל זה לא בא על חשבון המתח והאימה. כמו ב"ברבריאן", גם כאן הקולנוען המוכשר מצליח ליצור כל העת תחושה מאיימת, כאילו שמשהו רע עומד לקרות כל רגע. כשהדברים הרעים אכן קורים, "שעת הנעלמים" מתאר אותם בצורה מבהילה, מצמררת ומרשימה ביותר, כולל סיומת שבה הבמאי משתולל וממחיש באיזו מידה הוא שולט בכל אמצעי המבע הקולנועיים. נוסף לכך, הוא מצליח לעצב שלל דמויות עסיסיות. אחת מהן, ולא נגלה מי כמובן, ראויה להיכנס מיידית לפנתיאון של המפלצות הקולנועיות.

הסרט מפחיד, מגעיל ומצמית - ובכל זאת גם מצחיק. כמו ב"ברבריאן", גם כאן גרגר מפגין חוש הומור שאפשר להתווכח אם הוא אירוני, ציני, מורבידי או סרקסטי - אבל מה שבטוח, הוא משעשע בדרכו.

"שעת הנעלמים" הוא אם כך החוויה המושלמת, ומספק חוויה מקפיצה ומסעירה מכל הבחינות. זה מה שקורה כשבמאי שאפתן עם כל כך הרבה מרץ וכישרון, זוכה לקבל את המשאבים הראויים כדי להגשים את השאיפות שלו, ונהנה משיתוף פעולה כה משובח של שחקנים כה טובים ומנוסים. התהייה שנותרת היא אם כל זה לא יותר מטור דה-פורס קולנועי של קולנוען עולה, הנהנה לשחק עם הצעצועים היוקרתיים שקיבל, או שמא יש כאן משהו מעבר?

ובכן: בהחלט כן. "שעת הנעלמים" הוא סרט חכם, שמפליא להשתמש הן באגדות קלאסיות כמו "החלילן מהמלין", הן בקונבנציות של ז'אנר האימה והן בטרנדים מודרניים כמו ז'אנר הפשע האמיתי. הוא עושה את כל זה כדי לנסח אמירה. מסרט אימה שיוצא בזמנים איומים מצופה להגיד משהו שרלוונטי להם, וגרגר עומד במשימה.

כרגיל אצלנו, "שעת הנעלמים" הוא תרגום יצירתי. במקור נקרא הסרט "Weapons". לכן, מפתה לראות בו תגובה ישירה על האלימות המזוינת באמריקה ותקריות הירי שלא מפסיקות לעשות כותרות. אמנם, יש בו רגע שמתייחס לכך בצורה ישירה, ובכל זאת נראה לי שהפואנטה כאן גלובלית, אוניברסלית ועל-זמנית יותר.

יותר מאשר סרט על תופעה חברתית מסוימת, מזוויעה ככל שתהיה, "שעת הנעלמים" מדבר על משהו רחב יותר - על המבוגרים שמנהלים את העולם, ועל הילדים שיום אחד יירשו אותו. הוא מראה כיצד הדור המבוגר יותר מחריב את היקום הזה, שודד אותו מן הדורות הבאים, ומשאיר להם לא יותר מאשר תהום פעורה. אך הקטנטנים, מזכירים לנו כאן, לא חסרי אונים. הם יכולים לזעום והם יכולים לנקום, והם לא יסלחו למי שגנב מהם את העולם.

ב"החלילן מהמלין", הזאטוטים משלמים את מחיר הרמאות של הוריהם - אך "שעת הנעלמים" הוא לא סתם עיבוד מודרני לאגדה הזו, אלא ערמומי הרבה יותר. הוא שואל כל העת לאן נעלמו הילדים רק כדי להזכיר לנו שהשאלה האמיתית היא לא למה התאדו, אלא מה יקרה אם הם יחזרו.

פעם בכמה זמן זה קורה: סרט רומנטי חדש עולה בנטפליקס ומדלג בזריזות למקום הראשון בטבלאות הצפייה. בדרך כלל הוא מבוסס על ספר שהיה להיט בעצמו, בדרך כלל הוא די עלוב - ולמרבה הצער, זה לא מפריע לו לכבוש לבבות. זוהי דרכו של עולם.

הלהיט התורן הוא "השנה שלי באוקספורד". בהתבסס על ספרה של ג'וליה ווילן, שככל הידוע לי לא תורגם לעברית, הוא עוסק בצעירה אמריקאית המגשימה את חלומה. רגע אחרי שסיימה לימודים פרקטיים באוניברסיטה אמריקאית ורגע לפני שתתחיל לעבוד בעבודה משרדית ומתגמלת בתאגיד ענק, היא נוסעת לאוניברסיטת אוקספורד באנגליה כדי לעשות את מה שהיא אוהבת באמת - ללמוד על שירה ועל ספרות. היא נרשמה לתוכנית הזו כדי ללמוד עo המרצה הנערצת עליה. עם בואה לאי הבריטי, מתחוור לה כי האלילה שלה לא זמינה ללמד את הקורס בגלל סיבות מנהליות, אבל יש גם חדשות טובות: המחליף שלה הוא צעיר מבריק, נאה להפליא ויורש מיליארדים.

הרוחות בין השניים מתלהטות. במהרה, וזה לא ספוילר, מתפתח ביניהם רומן, שהתסריט מתייחס אליו בשיוויון נפש, למרות שהוא לא אתי ולא חוקי. נכון, הפרש הגילאים ביניהם קטן, אבל הוא עדיין המרצה שלה על כל המשתמע מכך. זה לא מתקבל על הדעת, אבל לסרט לא אכפת. כנראה שנכנסו לעידן הפוסט MeToo.

אגב, זה גם לא הגיוני. זה לא שהמרצה ותלמידתו מנהלים רומן מאחורי הקלעים ואז נתפסים על חם בהופעה של קולדפליי. הם גלויים לחלוטין וכל הקמפוס יודע על זה - משהו שהיה אמור להוביל לסנקציות, אבל פה מקובל על כולם.

למי שלא קרא את הספר, המבנה של "השנה שלי באוקספורד" מפתיע גם מבחינות אחרות. הרומן בין השניים מתפתח ומתלהט כבר בשלב מוקדם יחסית, מה שמעלה את השאלה - אז מאיפה תבוא הדרמה? מה יהיה הקונפליקט? מה תהיה התפנית? ובכן, התשובה היא שבשלב מסוים מגיע טוויסט שמשנה את כל התמונה. לא נחשוף כמובן את טיבו. נאמר רק שהוא מעביר את הסרט לטריטוריה חדשה - מסתם קיטש מיושן, בינוני ומפוקפק, הוא הופך לעיסה דחויה, בזויה, ולא נעימה לצפייה. היא מייצגת היטב את החולי, תרתי משמע, של להיטי הפופ הרומנטיים העכשוויים.

סופיה קרסון מגלמת את הגיבורה. התסריט מדגיש לרגע שהוריה לטינים כדי לסמן וי על משבצת הגיוון האתני, אבל אין לכך כל משמעות. קורי מילכריסט, שכיכב ב"ברידג'רטון: סיפורה של המלכה שרלוט", הוא המרצה המסוקס. שניהם גנריים לחלוטין ומעלים לרגע את המחשבה - למה בעצם אנחנו כל כך מפחדים מ-AI? אם רובוטים היו מחליפים את שני השחקנים הללו, לא היינו שמים לב להבדל. שחקני המשנה אנושיים יותר - הם איומים בצורה שלאנדרואידים מתוכנתים קשה לשחזר. גם הבימוי של איאן מוריס חורק - אוקספורד היא מקום יפה, מיוחד ומלא השראה, אבל שום דבר מזה לא עובר כאן. האקדמיה גם ככה איבדה מן המוניטין שלה בשנתיים האחרונות, וסרטים כאלה בטח לא עוזרים לה.

אך יותר מכל, הסרט הזה הוא עלבון לכל המשוררים שמצוטטים בו. התסריט מצטט את מיטב השירה הקלאסית בניסיון לבדל אותו מתוצרים אחרים בז'אנר ולהוסיף לו מראית עין לירית ואינטלקטואלית. הוא גם מתיימר להשתמש בכתבים הללו כדי לומר דברים עמוקים על החיים ועל המוות, כאילו מדובר ב"ללכת שבי אחריו", אבל התוצאה מזויפת, מאולצת וחלולה. אם תמרחו ליפסטיק על חזיר הוא יישאר חזיר, ואם תמקמו קיטש מבחיל באוקספורד, קיימברידג' או ייל הוא יישאר קיטש מבחיל, ולמרבה הצער זה נכון לגבי הסרט הזה. אם למשוררים שמוזכרים יש בו נטפליקס, הם מתהפכים בקברם.