הכתבה במהדורת 12 אתמול פשוט מרתיחה. עזות מצח שלא תיאמן
אין לדעת מתי נולדה סדרת הכתבות של אלי הירשמן, כתב חדשות 12 לענייני חרדים, אבל אם היא תולדה של הימים האחרונים, הרי שמדובר בהברקה של ממש. יושב עם ישראל בביתו, צופה בהפגנות החרדים, נחשף לכל מני זרמים ותתי זרמים כגון "הפלג הירושלמי" - וגם אם הוא סבור שכל בן 18 חייב להתגייס לשירות העם והמדינה, מניח לפחות שהמאבק שמנהלים החרדים הוא אמוני.
ואז מגיעים כמה מעצרים: המון חרדי נאסף לתמוך בעריקים - ומהכלא יוצא מישהו שלא עונה בדיוק על הסטריאוטיפ. גם אם לא בודקים בציציות, עושה רושם שאותו "פדוי שבי" יכול היה להשתלב בקלות בצה"ל, אפילו ביחידה קרבית - ומי שעושה אחד ועוד אחד מבין שתחת הפטור הידוע בצמד המילים "תורתם אומנותם", מסתתרים עשרות אלפי משתמטים שכיפת הקטיפה השחורה שלראשם מספקת להם הגנה מפני גיוס לצה"ל.
אל המחנה הזה בדיוק מכוון הירשמן את סדרת הכתבות שלו, שלפחות על פי הפרק הראשון שלה היא מרתקת. חבל שהירשמן לא מנסה לאמוד את היקף התופעה (אולי הערב, בכתבה השנייה שתוקדש לישיבות הרפאים, אלה שמשמשות כערי מקלט למשתמטים ולתקציבים, למרות שהרבה תורה לא לומדים שם), אבל ההנחה היא שמדובר בלא מעט מי שמוכרים כבחורי ישיבה, למרות שאורח חייהם רחוק מאוד מההגדרה הזאת.
הכתבה הראשונה התמקדה בסיפורם של שלושה צעירים חרדים שאינם לומדים (כלומר לומדים, אבל כדרך שבה אדם מחויב לתחביב), עובדים, מתפרנסים, אבל בטוחים שהם לא צריכים להתגייס.
הם מפחדים
למה? ובכן, יש להם מגוון תירוצים, החל מכך שהצבא אינו מתאים לשומרי תורה ומצוות (שקר וכזב, אם כבר הוא נעשה מקום שמגביל יותר את החופש של החילונים מאשר מקשה על אורח חיים דתי ואפילו חרדי) ועד לאמתלות פסבדו-רוחניות, כמו ההוא שטוען שאפילו בשעה אחת שבה הוא לומד דף גמרא, הוא מגן על עם ישראל יותר מחייל בחזית. איך אומרים כדי שגם האשכנזים יבינו? "מויחל טובעס" (מוחל טובות).
איפה האמת? האמת נמצאת במה שיודע כל צעיר חילוני שהגיע לגיל 18: להתגייס לצבא זה מבאס. נכון שאנחנו עוטפים את זה בהמון ציונות, אהבת עם ישראל, לעולם לא עוד וכל הג'אז הזה, אבל הרבה יותר כיף ללכת לים, לפאבים, לישון כל יום במיטה וליהנות כאזרח מהתפר הזה שבין עול התיכון לעול החיים כבוגר, על חשבון ההורים.
צבא זה באסה: אתה מקבל פקודות מאנשים מבוגרים ממך בסך הכל בכמה חודשים, לחלקם לא היית נותן להוציא את הכלב לטיול (באזרחות), אתה אוכל אוכל גרוע, ישן מעט שעות, נשאר שבתות וחגים - וכל זה עוד לפני שדיברנו על סכנת המוות שאורבת למשרתים ביחידות קרביות.
השירות בצה"ל הוא זכות גדולה? יכול להיות, אפשר שגם אני בימי עלומיי הרחוקים כחייל קרבי התנחמתי בכך שאני מגן על עם ישראל, חוליה בשרשרת הדורות שרבים מהם עמדו חסרי מגן, אבל זה במאקרו. כשפורטים את החוויה לפרוטות מגלים שהיא מורכבת מחלקים קטנים ומבאסים. ברוכים הבאים לעולמם של בני ה-18 שלא נמצא להם מפלט חוקי מגיוס.
זאת האמת והיא תקפה כמעט לכל בני ה-18 באשר הם. זה לא מונע מאחד הכאילו-חרדים שמוצגים בכתבה לתהות: "מה, להפסיק את כל מה שאני עושה וללכת לצבא?". עד שמתחשק לצופה הסביר לצורח: "מה לא הבנת, טמבל?".
זה אולי אחד הדברים המקוממים שעלו מהתיעוד המצוין של הירשמן: עזות המצח של החבורה הנפסדת הזאת, שביהירות אופיינית לגיל חבריה, בטוחה שהיא צודקת ושאם רק נשמע אותה, נשתכנע.
"כבר הרבה זמן חיכיתי ליום הזה שאשב איתך על כוס קפה ונדבר" אומר אחד מהם להירשמן, חלקלק כצלופח, בטוח שאם רק ינתן לו פתחון-פה הוא כבר יערבב את כולנו.
אז זהו, שהאזנתי, צפיתי ולא השתכנעתי: אפשר לשרת בצה"ל ולקיים מצוות, מה שאתם קוראים לו "לימוד תורה" הוא אצלכם (בניגוד לצעירים חרדים אחרים שגם עמם יש לי ויכוח נוקב, אבל אני מכבד לפחות את מסירותם לעולם התורה) לא מטרה כי אם תוספת חביבה לאורח החיים, כמו חוג אצל החילונים - וכולכם הייתם יכולים להיות יופי של חיילים בשירות מדינה שאנוסה להיאבק על קיומה.
במסגרת הקריירה שכבר פיתחתם במקום לשרת בצה"ל אתם נחשפים לנשים, כדרך שהייתם נחשפים להן בבסיסי צה"ל, אתם בקיאים בז'רגון החילוני ולמעשה מלבד העובדה שאתם מגדירים עצמכם כ"חרדים" אין שום הבדל ביניכם ובין צעיר חילוני או מהמחנה הדתי-לאומי.
לא שמאל-ימין
הכתבה חושפת גם את השקרים מהם ניזון (בהכללה כמובן) המחנה החרדי, אותן אגדות על כך שבתל אביב לא מתגייסים. גם הירשמן עצמו לא יכול לשמוע זאת, אבל הוא לא מטיח את נתוני האמת (לפיהם תל אביב היא אחת הערים המובילות במספרי המתגייסים לצה"ל, למרות כמה פציפיסטים או משתמטים אחרים) בפניהם, אלא מוסיף אותם בקריינות. תפיסת העולם המעוותת הזאת, על פי הכתבה, גם גורמת לטעות הגדולה של המשתמטים:
נכון שבמאבק הזה נמצא לכאורה נתניהו בצד שלהם ומתנגדיו בצד השני, אבל - אם לשחוק את הקלישאה החבוטה עוד קצת - הפעם זה באמת לא עניין של ימין ושמאל: בליכוד ובציונות הדתית (בזרם החברתי הרבה יותר מאשר במפלגה שמבזה בכל יום את צרוף המילים הזה) יש לא מעט חיילים נאמנים למדינת ישראל. סלידתם הפוליטית ממי שמכונים "שמאל" - או בגלגולו החדש "קפלניסטים" - היא עמוקה, אבל סלידתם העקרונית מאותם נבלים ברשות התורה, תרתי משמע, עמוקה הרבה יותר.
הם לא יסלחו לנתניהו על מהלך שיעגן את ההשתמטות בחקיקה. הם לא יסלחו לסמוטריץ' על בגידתו בציבור בוחריו המשרת - גם אם יבטיח להם בתמורה התנחלות לא רק בעזה אלא גם בקהיר.
אותם פרחחים, "אנשי עסקים" קטנים ומוגי לב, שתורתם אינה אומנותם, לא ממיתים עצמם באוהלה של תורה, אבל מיטיבים להסתתר בין יריעותיו מאיימים בהפגנות חרדים בעוצמה שתשכיח מהציבור את הפגנות ה"שמאל"? ובכן, הם צפויים לפגוש שם את עם ישראל מלוכד ומאוחד כפי שאינו מצליח להיות בקשר לשום נושא אחר.