נתחיל במה שחשוב: הקלטות (שהן כמעט כריאיון, אבל עוד נגיע לזה) של מי שהיה ראש אמ"ן ב-7 באוקטובר 2023, הן נכס חדשותי. יש בהן עניין רב לציבור וטוב עשו מערכת חדשות 12 וצוות "אולפן שישי" שנתנו להן פומבי.
לכאורה זה היה צריך להיות מובן מאליו, אלא שהרוחות נגד שידור מה שנתפס מראש כ"גרסת חליוה", החלו כבר ביום חמישי, כשתוכן ההקלטות היה ידוע למתי מעט.
כלומר, גם בהינתן ש"חשיפת" ההקלטות היא חלק מכתב הגנה שניסח אהרון חליוה עצמו, קרי - הודלפו לתקשורת בכוונת מכוון, הרי שקמפיין הנגד היה מתוכנן ומאורגן לא פחות - קצת כמו האחריות לאסון, כולם אשמים.
שעה אחת ו-17 דקות, כלומר כ-77 דקות, כמעט כמו סרט קולנוע, הקדיש אולפן שישי להקלטות. מדובר בזמן ברוטו שכלל ארבע (!) הפסקות לפרסומות. פשוט לא ייאמן.
אם לפני כמה ימים מחינו מעל הבמה הזאת על העובדה שמשדרים בשידור ישיר את מופעי התעמולה של ראש הממשלה, כולל נאומי החנופה של ערוץ 14, במקום סיכום מוקלט, מתוקצר וערוך, הרי שגם את הקלטות חליוה ניתן היה לערוך כדי שליש מאורך הכתבה הבלתי נגמרת שהוצגה לצופי המשדר. ספק אם מישהו מהם נותר עד לסיכום (החשוב כלשעצמו) - הן של הטריו באולפן (קושמרו, דבורי ואברהם) והן של חליוה - שמטיל את עיקר האשמה על ראש הממשלה.
כלומר, ההנחה הסמויה של עורכי המשדר הייתה שהקהל של "אולפן שישי" הוא הגרעין הקשה של הרל"ביסטים, שיישארו עד לקתרזיס של נעיצת הסיכות בבובת הוודו של נתניהו (בלי קשר למידת אחריותו הישירה והעקיפה לאסון).
שירת המקהלה
שלושה הגישו את המשדר הזה: דני קושמרו, מגיש המהדורה, ירון אברהם הפרשן המדיני וניר דבורי הפרשן הצבאי - ונראה שהמחזאי היווני הקדמון סופוקלס היה יכול להיות גאה: השלושה שימשו כמקהלה בטרגדיה יוונית, עת לאחר כל פרק בהקלטות עברו אליהם לפרשנויות.
זה היה מוזר ובעיקר מקומם, שלושה אנשי חדשות בכירים שבטוחים שהם חלק מהסיפור, שחייבים לתווך את החוויה לצופים שרואים את המראות ושומעים את הקולות. אפשר היה לפטור את העובדה שמדובר באייטם רדיופוני בעיקרו, עם קטעי ארכיון במקום עם הפסקה לפרשנות.
אלא שמבלי משים, העמדת הפרשנות ולא העובדות במרכז הפכה לתיווך המושלם של הסאבטקסט מאחוריהן: כי גם חליוה שם את עצמו במרכז, כאילו הוא הנפגע העיקרי של אירועי 7 באוקטובר ולא כ-1,200 נרצחים שדמם (גם) על ידיו - לא בכוונת מכוון חלילה, אלא מתוך רשלנות ויהירות פושעת, שלא פסה ממנו עד עצם היום הזה.
יובהר: מבחינה אישית ומקצועית אכן מדובר בטרגדיה. אדם מתגייס בגיל 18 ליחידה קרבית, מצטיין, מחרף את נפשו בקו הקדמי של הגנת המולדת, עובר מתפקיד לתפקיד, רובם ככולם בשטח, מתקדם - ואז מתרסק באחת.
אפשר להזיל דמעה אלמלא נזכרים שחליוה אמנם ניזוק, אבל יכול לחבק את ילדיו, לחיות את חייו, אולי להתברג לאיזה ג'וב מתגמל, רוצה לומר - הוא ממש לא הקורבן בסיפור הזה: קודמות לו 1,200 משפחות שחייהן נעצרו באותו היום.
העובדה שחליוה לא מסוגל להתפנות בכוחות עצמו מהזירה, להגר מכאן אל אי שתושביו לא יודעים אפילו היכן למקם את ישראל על המפה, היא-היא הבעיה.
הלך הרוח הזה שבמסגרתו כל אחד מהאחראים לאסון בטוח שהוא הקורבן האמיתי שלו, הוא מהגורמים העיקריים למחדל. שבויים בקונספציה? עוד הרבה לפני כן הם שבויים בנרקסיזם חולני.
אני אחראי, אבל
חליוה מדגיש שהוא לקח אחריות והתפטר, כך עשה גם הלוי, כך עשה כמעט כל הדרג המקצועי. זה נכון, אבל העובדה שבראש ממשלת ישראל עומד פושע מוסרי, שלא הייתה בו ההגינות לקחת אחריות על המחדל שקרה תחת משמרותיו שלו, אפילו כמס שפתיים, לא מנקה איש מהאחראיים האחרים.
אי אפשר לומר: "אני אחראי, אבל". אם אתה אחראי, אין אבל. לך הביתה ותן לציבור לשפוט האם יש אחראיים אחרים מלבדך, אולי אף אשמים יותר ממך. מי שמוסיף "אבל" בסוף משפט שבתחילתו הוא לוקח אחריות, לא מבין אחריות מהי.
כאשר זה בא ממפקד בכיר בצה"ל, וכאשר ברור לכל שזה הלך הרוח בקרב כל הקצונה הבכירה בצבא ההגנה לישראל, זה כמעט מבטיח את 7 באוקטובר הבא.
אשנב קטן לצפון: יממה קודם לשידור הקלטות חליוה ראיין ניר דבורי במהדורה המרכזית את אורי גורדין, אלוף פיקוד צפון היוצא. גורדין נחשב למי שניהל מערכה מוצלחת, אפילו מנצחת, בגבולה הצפוני של ישראל, אבל כשהוא מישיר מבט לדבורי ואומר שכרגע אין שום איום על ישראל מהגזרה הצפונית, משהו בי מתכווץ.
למה? כי אנחנו מתמכרים בהנאה לביטחון העצמי הזה שמקרינים אלופי צה"ל, אבל ברגע האמת משלמים את המחיר על כך שלא היו פרנואידים דיים. לשמוע את גורדין (מבלי לגרוע שום דבר מהישגיו), ולהצטמרר מהזחיחות של מי שלו היה כוח רדואן תוקף במקביל לנוחבה, היה היום במקום אחר לגמרי, בין הלוי לחליוה. הנה פחות משנתיים חלפו ומתברר שלא למדנו כלום ושכחנו הכל.
כמו פלס
ספק אם רבים מהצופים חשו בהלך הרוח הזה שמעמיד את ה"אני" במרכז. הרוב היו מעוניינים לשמוע מה יש לחליוה לומר על הלוי, גלנט, בר - ובעיקר על נתניהו. חלק אפילו חיכו לקטע על קרן פלס.
קראתי הבוקר שפלס זועמת - ובצדק. עד ליום שישי האחרון, למרות השמועות המרושעות ברשתות החברתיות, לא הוזכר שמה בשום כלי תקשורת רשמי.
נכון שזו פרשייה זוטא במסגרת עדותו של מי שהוא ככל הנראה אחד האחראים המרכזיים למחדל הגדול בתולדות צה"ל, אבל פלס צודקת. גם כי הוא נתן פומבי לשמה, אבל בעיקר כי ההכחשה של חליוה הזכירה את הכחשתו של קלינטון לקיום יחסים עם מוניקה לוינסקי:
"לא ז.... את קרן פלס", מסביר חליוה כשהוא מדבר על אותו הלילה, אולי כדי להשאיר פתח לספק, שמא עשה זאת ביום אחר. כלומר - שנחשוב עליו מה שאנחנו רוצים לגבי 7 באוקטובר, אבל העיקר שלא נשכח שקצין כריזמטי שכמותו יכול לז... את מי שבא לו.
ואחרי כל אלה, אפשר לשאול מה היה לנו כאן? חשיפה חשובה שיש בה עניין לציבור, גילוי לא מרצון (של חליוה) שכמוהו כריאיון, כמעט שעה ועשרים דקות ברוטו שמוטב היה לקצר לעשרים.
אבל בעיקר הזחיחות: של מי שאחראי למחדל אבל בטוח שהוא הקורבן, של מי שלוקח אחריות ומוסיף בסוף "אבל", של תקשורת שבטוחה שהיא חלק מהסיפור, הפסיקה כבר מזמן להיות כלב שמירה (ע"ע הריאיון עם גורדין: דבורי פשוט נתן לו להתחמק בתשובה לא מספקת לשאלה מה היה קורה אילו היה כוח רדואן פולש מצפון) ועברה לנבוח במקהלה כל הדרך לפרסומות.
כל אלה מעלים משפט אחד מתוך ההקלטות: חליוה טוען שלא לעולם חוסן, שאנו צפויים לאירועי יום-הכיפורים או 7 באוקטובר אחת לחמישים שנה, ותפקידה של המערכת הוא לדאוג שאירוע בסדר גודל כזה יתרגש עלינו רק פעם ב-100 שנה.
עקרונית הוא צודק, הבעיה היא שלאחר שמיעת ההקלטות מתעורר החשש שמא לא ב-50-100 שנים עסקינן, אלא במשהו קרוב יותר ל-5-10. שנתיים מתוכן כבר כמעט חלפו.