"1948 - לזכור ולשכוח" של נטע שושני, זוכה פרס התסריט בפסטיבל דוקאביב 2023, הוא אפוס רחב יריעה, בן כשעתיים וחצי, שבעיקרו מתאר באמצעות מילותיהם של בני התקופה את זוועות מלחמת העצמאות והנכבה, וכפי ששמו מרמז, גם את השכחה וההשכחה שלהן, ולא פחות עצוב: את ההצדקות שניתנו להן. הסרט, שבוודאי כמו קודמיו יעורר את הסערה הפוליטית הקבועה והצפויה במקום את חשבון הנפש ההכרחי, הוקרן כעת, לאחר יותר משנתיים, בכאן 11.
סרטים רבים נעשו בשנים האחרונות על הצדדים האפלים של אותה מלחמה מכוננת, אולם "1948 - לזכור ולשכוח" הוא כנראה השאפתני מכולם. הוא משקיף כמעט על כל מלחמת העצמאות - כשנה וחצי של לחימה - אך הוא רחוק מאוד מסיכום אנציקלופדי של האירועים. הוא אינו מתמקד בקרבות, בכיבושים ובמהלכים המרכזיים, אלא בחוויה האנושית בזמן מלחמה, כפי שזו באה לידי ביטוי במכתבים, ביומנים ובזכרונות של אזרחים, לוחמים ומנהיגים, יהודים ופלסטינים ואפילו זה של המתווך, הרוזן ברנדוט השבדי, שנרצח בידי לוחמי לח"י.
זו היסטוריה רב לשונית ומרובת נקודות מבט, לעתים עד כדי שיח של חירשים. בסצינה מרתקת שדווקא מצולמת בהווה, נראית יחידה צבאית ישראלית מחפשת אחר שרידים של חללים מתש"ח באדמה פלסטינית, ובעוד הלוחמים הישראלים חווים את הפעולה כשליחות כמעט קדושה ובוודאי מוסרית, במידה לא מבוטלת של צדק, התושבים הפלסטינים של המקום זועמים על מה שהם רואים כהמשך הנישול וחוסר הצדק כלפיהם הנמשך מ-1948 ואילך. אלה דקות ספורות שמספרות לבדן כל מה שצריך לדעת על הטראומות שמלוות את שני העמים מאז ועד היום, ואת חוסר היכולת להכיל זה את אסונו של זה.
היומנים מספרים סיפור דומה. "המוות הוא ללא תקנה, הוא עלבון לאדם. סך הכול כולם חיות. מי צדיק, מי רשע, כל אחד חושב על עצמו", כותב למשל אלדד פן, לוחם פלמ"ח שנפל במלחמה, אחרי פיגוע קטלני ברחוב בן יהודה בירושלים. ציטוטים כאלה מהווים את הציר העיקרי של הסיפור ומוקראים על ידי שחקנים על רקע מאגר די מדהים של צילומים בני התקופה ומעט שחזורים ואינפוגרפיקות, כמין קולאז' מרשים מאוד אך גם נוראי וקורע לב. בתוך אלה, מתעניינת שושני במיוחד במקומות שבהם כללי המלחמה נחצים וחפים מפשע, ערבים ויהודים, משלמים מחיר אכזרי: טבח, פיגוע, רצח שבויים, גירוש, ביזה עצמאית וממסדית. כך, דרך אותם יומנים, אירועי דיר יאסין ושיירת הדסה עומדים בסרט זה לצד זה, כעדות מזעזעת לאלימות חסרת מעצורים.
בעוד הנראטיבים הלאומיים מעדיפים להדחיק מקרים כאלה בתמונה הכללית, בני התקופה שהיו עדים להם מתייחסים אליהם ישירות, כפי שהם, בגוף ראשון, ונאלצים להתעמת עם מה שראו, וגם עם ההצדקות לכך. "אני לא חושבת שאני אי פעם אוכל לשחרר את המוח שלי מהמראות שנתגלו בטבריה", כותבת למשל נתיבה בן יהודה באפריל 1948, אחרי כיבוש העיר. "עד עכשיו לא טרחנו בכלל לחשוב על האויב במונחים של מסכנים. עד עכשיו, הכול היה בבחינת 'מגיע להם'". עם כל המגבלות של זכרונות, רשימות ועדויות כמקור היסטורי מוצק, הבחירה לספר את הסיפורים בדרך הזו מעניקה לסרט נופך אותנטי ומתקשר, אולי הרבה יותר מאשר לו מסמך מצהיב היה מציג את אותן הטענות, ללא נקיפות המצפון.
"השכחה", אומר ציטוט מפורסם של ההוגה הצרפתי ארנסט רנאן, "מהווה גורם יסודי ביצירתו של לאום... מהותו של הלאום היא שכל הפרטים בו חולקים דברים רבים במשותף, בדיוק כפי שהם שוכחים לא מעט יחדיו". בכך עוסק חלקו השני של הסרט, המעורבב בראשון: הניסיונות לטשטש את הפשעים והסירוב לפתוח את הארכיונים ולחשוף מסמכים - בהם דוח חקירה רשמי של ממשלת ישראל הבוחן מעשי טבח שנעשו בזמן המלחמה - בנימוקים שונים עד תמוהים. אכן, מדובר באירועים שהעדויות לגביהם קשות, מביכות ומטלטלות, אך כפי שהסרט טוען ובצדק, מקץ 75 שנה אנחנו אמורים להיות בוגרים מספיק כדי להכיר במה שנעשה, ולהתמודד עם העבר גם אם הוא לא נעים.
ברם, החלקים המאוחרים האלה, ככל שהם מקוממים ומרגיזים, גם מעיקים על הסרט ועל חלקו הראשון והמשכנע, והקפיצות בזמנים בין 1948 לימינו קוטעות את הסיפור ומוציאות אותו מאיזון ומקצב. נדמה שהסיפור הזה שייך לסרט אחר, או לכל הפחות - לחלוקה פנימית אחרת של הסיפור לפרקים. חיסרון אחר של הסרט נוגע לשלל הדמויות המרכיבות של הקולאז', שעליהן מספקים לנו מידע מינימלי בלבד, אף שחלקן מלוות את הסיפור שוב ושוב ושוב. כך או כך, "1948 - לזכור ולשכוח", הוא בגדר חובה לכל שוחר היסטוריה ישראלית, גם אם גם הוא כנראה לא ישנה את תמונת הזיכרון.
המילים שלמעלה, בשינויים קלים מאוד, נכתבו לפני שנתיים וחצי. זה היה לפני המראות הנוראים של 7 באוקטובר, לפני הזוועות של המלחמה בעזה. לאורך השנתיים האלה הסרט אופסן וחיכה לתורו, מחשש של התאגיד לעורר מחלוקת בזמנים רגישים ולערער על הנראטיבים בזמן המלחמה, וזאת במקביל לניסיונות של הימין הפופוליסטי לצנזר אותו ולמנוע את הקרנתו - שנמשכים ממש עד לרגע כתיבת שורות אלה.
אלא שנדמה, למרבה הצער והבושה, שהוא רלוונטי עד אימה לזמנים שבהם אנחנו חיים. קו ישיר מחבר בין המלחמה ההיא לזו הנוכחית, כאילו זו לא היסטוריה רחוקה: הדה-הומניזציה, ההצדקה להרג, הבזבוז האיום של חיי אדם וההחרבה של מערכות חיים שלמות - כל מה שהופיע במילים ההן מ-1948, אלו הן אבני היסוד של הגיהנום שבוער כאן כבר יותר מ-700 יום, במלחמה הכי ארוכה מאז, כאילו הזוועות האלה ממשיכות לרדוף אותנו כמו רוחות רפאים מהעבר. רק דבר אחד ממש השתנה: האתוס הישראלי שלא משאירים אף אחד מאחור חוסל בידי ממשלת ישראל עצמה. מי יעצור את הטירוף? מתי הלקח יילמד?