יהודה פוליקר, מגדולי המוזיקאים הישראלים בכל הזמנים ובן הזקונים של הוריו, בכלל לא אמור היה להיוולד. אימו נכנסה להיריון לא מתוכנן והתכוונה לסיים אותו כשגילתה על כך. אבל חלום לילי אחד של אביו, ג'קו פוליקר, שינה את ההיסטוריה של התרבות בישראל, לא פחות. הסבתא המנוחה פרלה התגלתה אליו ואמרה לו: "ג'קו אני רוצה לבוא". בבוקר שאל את אשתו אם נכנסה להיריון, וכשזו אישרה - הוא הבין בדיוק את משמעות החלום. "זאת אמא שלי ויקראו לה פרלה", התעקש. בסוף יצא בן. "רצה הגורל ונולדתי יודקו", מספר הזמר והגיטריסט האהוב בסרט התיעודי החדש על חייו, "יהודה פוליקר, הילד שבי" (בהמשך ביס דוקו), שמוקרן בימים אלה במסגרת פסטיבל דוקאביב ה-25.
זה סיפור קטן ומקסים, לכאורה אנקדוטה לא חשובה, אבל החזרה אליו ממחישה את רוח הסרט, שנקרא "הילד שבי" לא רק על שם שירו המצליח, אלא מפני שפוליקר חוזר לצללים של ילדותו ושל משפחתו שוב ושוב ושוב לאורך הקריירה שלו, וביתר שאת בעשור האחרון, בין היתר באלבומיו המאוחרים וגם באוטוביוגרפיה מרתקת שפרסם ומתמקדת בתקופה זו בלבד.
את הסרט יצרה המפיקה הוותיקה אתי אנטה שגב, שחתומה על הבימוי לצד יניב אמודאי. אנטה שגב היא גם ידידה של פוליקר מזה עשורים, והיא מראיינת אותו על חייו ויצירתו. דרך השיחות, קטעי ארכיון וחומרים נדירים, עולים בו כל הנושאים שניתן היה לצפות: הילדות בצל הוריו ניצולי השואה, תחילת הדרך עם בנזין, יצירות המופת שלו משנות ה-80, הזהות המינית, היחסים עם שותפו ליצירה יעקב גלעד, מותם הטראגי של שני אחייניו, וגם מעט מחייו הפרטיים. באופן מעניין, זה הסרט התיעודי השני השנה שחוזר בצורה זו או אחרת גם לאלבום המכונן "אפר ואבק", אחרי "לאן את נוסעת" שבו יוצאים יעקב גלעד ואמו הלינה בירנבאום למסע משותף בפולין.
זהו דוקו-מוזיקה עשוי היטב, לא פחות אבל גם לא יותר, שאורז בצורה יעילה את הקריירה של אחד הענקים שפועלים כאן. למי שעקב אחרי הקריירה של פוליקר, הראיונות שהעניק לאורך השנים או ספרו, הסרט לא מחדש הרבה, אין בו סודות גלומים וגם לא חשיפות מסעירות. ובכל זאת יש בו משהו משובב נפש: הגיבור עצמו, שמדבר כאן כנראה בשמחה ופתיחות כפי שכנראה לא דיבר מעולם. פוליקר קורן מנחת, מקבלה עצמית ומהשלמה עם הסיפורים והשדים שסחב על גבו כל חייו. ממרום גיל 70 וקצת, הוא מודע היטב לטעויות ולהישגים, ומדבר עליהם בישירות.
מדי פעם הסרט מציג תיעוד ישן של פוליקר, ובמקביל את המוזיקאי צופה כשהגיטרה אחוזה בידו ולפעמים הוא גם מצטרף בנגינה לתיעוד. זו הברקה, מפני שכשפוליקר מנגן, הרגש שלו זורם באופן כל כך טבעי ופשוט, מה שהופך להמחשה חדה לדרך שבה כבש לבבות של כל כך הרבה ישראלים. רגע נוסף כזה הוא זה שבו הוא מספר איך שמע בפנימייה הצבאית נער מנגן את "The House of the Rising Sun" וחייו השתנו לנצח.
"הילד שבי עדיין נותן לי שירים", הוא אומר בפתיחת הסרט. רק שלא יפסיק לעולם.
לבד מפוליקר, הפסטיבל השנה כלל עוד כמה סרטים על מוזיקאים. אפשר היה לצפות שהסרטים על פוליקר וצביקה פיק יתפסו את מרכז תשומת הלב, אבל את ההצגה גנב להם בכלל "ענבל פרלמוטר - אם זה נגמר" שיצרו יחד שרון לוזון ואביגיל שפרבר (בהמשך ביס דוקו), שאף זכה אתמול בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הישראלית, מה שמעניק לו את הזכות להירשם אוטומטית למועמדות בתחרות האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר אי שם בשנה הבאה.
בדומה לפוליקר, פרלמוטר אינה דמות נשכחת. בחייה ואולי ביתר שאת לאחר מותה בתאונת דרכים בגיל 26 לפני מעט יותר מ-25 שנה, היא אחת הדמויות האיקוניות בתולדות הרוק הישראלי, יוצרת מבריקה, מקורית ומעוררת השראה שמאות כתבות עיתונאיות ניסו לפצח לאורך השנים, כולל כמה של כותב שורות אלה. ואולם, לוזון ושפרבר הגיעו לחומר מרהיב שאיש מעולם לא חשף: יומניה הפרטיים, הכנים והמרגשים של פרלמוטר, המגוללת בהם בגילוי לב ובשפה יפהפייה את הכמוסים שברחשי ליבה, אהבותיה, ההתמודדויות הנפשיות, וגם, למרבה הכאב, ניסיונה להיאבק בהתמכרות לסמים, שלא צלח.
דרך היומנים הסרט מתמקד בחמש השנים שבין הקמת להקת המכשפות, ב-1992, ועד מותה בערב ראש השנה התשנ"ח. מלבד היומנים, שמוקראים בקולה של נטע פולטורק, הדומה להדהים לזה של הזמרת, הוא נעזר בראיונות עם שותפותיה ליצירה, משפחה וחברים קרובים, אלא שפרצופיהם כמעט ולא נראים על המסך. במקום זאת, להוציא קטעי ארכיון, הסרט עובר בעיקר דרך דימויים ואובייקטים שונים, רשימות יומן, תמונות, לוחות תאריכים וכן הלאה. הבחירה לזנוח את הראשים המדברים מעצימה את הדרך שבה מסופר הסיפור העיקרי, כלומר: בגוף ראשון, ובאופן כללי התוצאות יפהפייה ומקורית. חשוב מכך: גם עבור מי שרואים בעצמם מעריצים אדוקים, הסרט מחדש המון, והלוואי ואורכו היה כפול וחומר רב יותר מתוך היומנים היה נחשף.
הסרט מקיף את הקריירה הקצרה מדי של פרלמוטר, ומציג כרוניקה של מאבק ארוך ומר עם השדים הפרטיים שלה. זוהי לא רק שקיעה או מערבולת של הרס עצמי, אלא גם ניסיונות מפורשים להילחם, להשתקם, לצאת לאור ולהיות מאושרת. ככל שההצצה לנימי נפשה מסעירה, וככל שההתמכרות לסמים מרכזית בעלילה, יש לומר שהדגש שהיוצרות שמות על הנושא הזה מותיר מעט מדי מקום לעיסוק ביצירה של פרלמוטר ושל המכשפות - שהיא מכוננת ומרתקת בפני עצמה, וזו, ככלות הכול, הסיבה שלשמה התכנסנו. היות שמדובר באחת הכותבות והמוזיקאיות הגדולות שפעלו בישראל בשנות ה-90, יש כל כך הרבה יותר לומר גם על האלבומים המעטים שהספיקה ליצור. עוד אגף שחסר בסרט - דבר האופייני לביוגרפיות כתובות ומצולמות של מוזיקאים ישראלים - הוא אחרית הדבר: מה שקרה אחרי המוות, המורשת, ההשפעה האדירה, המוזיקאיות שקמו בעקבותיה והקהל הצעיר שמגלה אותה, ובכלל מה פרלמוטר אומרת לנו היום. אלה יחכו ליצירות המשך, שבוודאי עוד ייעשו.
יומנים עומדים גם במרכזו של סרט נוסף שלא יצא בידיים ריקות מהפסטיבל: "1948 - לזכור ולשכוח" של נטע שושני, שגרף לעצמו את פרס התסריט. זהו אפוס רחב יריעה, בן כשעתיים וחצי, שבעיקרו מתאר באמצעות מילותיהם של בני התקופה את זוועות מלחמת העצמאות והנכבה, וכפי ששמו מרמז, גם את השכחה וההשכחה שלהן, ולא פחות עצוב: את ההצדקות שניתנו להן. הסרט, שבוודאי כמו קודמיו יעורר את הסערה הפוליטית הקבועה והצפויה במקום את חשבון הנפש ההכרחי, ישודר בהמשך השנה בכאן 11.
סרטים רבים נעשו בשנים האחרונות על הצדדים האפלים של אותה מלחמה מכוננת, אולם "1948 - לזכור ולשכוח" הוא כנראה השאפתני מכולם. הוא משקיף כמעט על כל מלחמת העצמאות - כשנה וחצי של לחימה - אך הוא רחוק מאוד מסיכום אנציקלופדי של האירועים. הוא אינו מתמקד בקרבות, בכיבושים ובמהלכים המרכזיים, אלא בחוויה האנושית בזמן מלחמה, כפי שזו באה לידי ביטוי במכתבים, ביומנים ובזכרונות של אזרחים, לוחמים ומנהיגים, יהודים ופלסטינים ואפילו זה של המתווך, הרוזן ברנדוט השבדי, שנרצח בידי לוחמי לח"י.
זו היסטוריה רב לשונית ומרובת נקודות מבט, לעתים עד כדי שיח של חירשים. בסצינה מרתקת שדווקא מצולמת בהווה, נראית יחידה צבאית ישראלית מחפשת אחר שרידים של חללים מתש"ח באדמה פלסטינית, ובעוד הלוחמים הישראלים חווים את הפעולה כשליחות כמעט קדושה ובוודאי מוסרית, במידה לא מבוטלת של צדק, התושבים הפלסטינים של המקום זועמים על מה שהם רואים כהמשך הנישול וחוסר הצדק כלפיהם הנמשך מ-1948 ואילך. אלה דקות ספורות שמספרות לבדן כל מה שצריך לדעת על הטראומות שמלוות את שני העמים מאז ועד היום, ואת חוסר היכולת להכיל זה את אסונו של זה.
היומנים מספרים סיפור דומה. "המוות הוא ללא תקנה, הוא עלבון לאדם. סך הכול כולם חיות. מי צדיק, מי רשע, כל אחד חושב על עצמו", כותב למשל אלדד פן, לוחם פלמ"ח שנפל במלחמה, אחרי פיגוע קטלני ברחוב בן יהודה בירושלים. ציטוטים כאלה מהווים את הציר העיקרי של הסיפור ומוקראים על ידי שחקנים על רקע מאגר די מדהים של צילומים בני התקופה ומעט שחזורים ואינפוגרפיקות, כמין קולאז' מרשים מאוד אך גם נוראי וקורע לב. בתוך אלה, מתעניינת שושני במיוחד במקומות שבהם כללי המלחמה נחצים וחפים מפשע, ערבים ויהודים, משלמים מחיר אכזרי: טבח, פיגוע, רצח שבויים, גירוש, ביזה עצמאית וממסדית. כך, דרך אותם יומנים, אירועי דיר יאסין ושיירת הדסה עומדים בסרט זה לצד זה, כעדות מזעזעת לאלימות חסרת מעצורים.
בעוד הנראטיבים הלאומיים מעדיפים להדחיק מקרים כאלה בתמונה הכללית, בני התקופה שהיו עדים להם מתייחסים אליהם ישירות, כפי שהם, בגוף ראשון, ונאלצים להתעמת עם מה שראו, וגם עם ההצדקות לכך. "אני לא חושבת שאני אי פעם אוכל לשחרר את המוח שלי מהמראות שנתגלו בטבריה", כותבת למשל נתיבה בן יהודה באפריל 1948, אחרי כיבוש העיר. "עד עכשיו לא טרחנו בכלל לחשוב על האויב במונחים של מסכנים. עד עכשיו, הכול היה בבחינת מגיע להם". עם כל המגבלות של זכרונות, רשימות ועדויות כמקור היסטורי מוצק, הבחירה לספר את הסיפורים בדרך הזו מעניקה לסרט נופך אותנטי ומתקשר, אולי הרבה יותר מאשר לו מסמך מצהיב היה מציג את אותן הטענות, ללא נקיפות המצפון.
"השכחה", אומר ציטוט מפורסם של ההוגה הצרפתי ארנסט רנאן, "מהווה גורם יסודי ביצירתו של לאום... מהותו של הלאום היא שכל הפרטים בו חולקים דברים רבים במשותף, בדיוק כפי שהם שוכחים לא מעט יחדיו". בכך עוסק חלקו השני של הסרט, המעורבב בראשון: הניסיונות לטשטש את הפשעים והסירוב לפתוח את הארכיונים ולחשוף מסמכים - בהם דוח חקירה רשמי של ממשלת ישראל הבוחן מעשי טבח שנעשו בזמן המלחמה - בנימוקים שונים עד תמוהים. אכן, מדובר באירועים שהעדויות לגביהם קשות ומטלטלות, אך כפי שהסרט טוען ובצדק, מקץ 75 שנה אנחנו אמורים להיות בוגרים מספיק כדי להכיר במה שנעשה, ולהתמודד עם העבר גם אם הוא לא נעים.
ברם, החלקים המאוחרים האלה, ככל שהם מקוממים ומרגיזים, גם מעיקים על הסרט ועל חלקו הראשון והמשכנע, והקפיצות בזמנים בין 1948 לימינו קוטעות את הסיפור ומוציאות אותו מאיזון ומקצב. נדמה שהסיפור הזה שייך לסרט אחר, או לכל הפחות - לחלוקה פנימית אחרת של הסיפור לפרקים. חיסרון אחר של הסרט נוגע לשלל הדמויות המרכיבות של הקולאז', שעליהן מספקים לנו מידע מינימלי בלבד, אף שחלקן מלוות את הסיפור שוב ושוב ושוב. כך או כך, "1948 - לזכור ולשכוח", הוא בגדר חובה לכל שוחר היסטוריה ישראלית, גם אם גם הוא כנראה לא ישנה תמונת הזיכרון.
סרט נוסף בפסטיבל שחוזר לפצעים פתוחים ותיקים של מדינת ישראל הוא "התזמורת" של עופר פנחסוב (בהמשך ביס דוקו), זוכה פרס הפסקול, המוקדש לסיפורה המדהים והלא באמת מוכר של תחנת קול ישראל בערבית, וכולל מעשיות ריגול, תעמולה, תרבות ואמנות, לצד אפליה ממסדית וניצול של עובדי התחנה, יהודים יוצאי ארצות האסלאם לצד ערבים מוסלמים תושבי הארץ. שם הסרט אינו מכוון (רק) לתזמורת המפוארת של הרדיו בניצוחו של זוזו מוסא, כי אם לכינויה של התחנה בעיתונות הערבית: תזמורת התעמולה של בית השידור הישראלי.
סרטו של פנחסוב, יוצר "אהובה עוזרי - צלצולי פעמונים", מציב את התחנה כסמל למציאות הטראגית של אותם עולים חדשים, שחלקם הגיעו מחיים של הצלחה, עושר, כבוד והערכה אל מציאות של זלזול והתעלמות, שבה כדי להשתלב ולהתפרנס נדרשו לעמעם את זהותם או, במקרה של תחנת התעמולה, להשתמש בה כנשק כלפי המולדות שלהם. אלה כוללים מוזיקאים אדירים כאחים אל כווייתי שניגנו עבור התזמורת של התחנה כדי למשוך מאזינים מארצות אחרות, ושדרנים פופולריים ברחבי העולם הערבי כדאוד אל נאטור (אליהו נאוי), באשיר אמין (שאול מנשה) ואבן אל ראפידין (סלמן דבי), שדרכם העבירו הישראלים מסרים שונים לארצות הללו, חלקם נאומי תוכחה, וחלקם שקרים ממש. לפי הסרט, במקרים אחרים ומסעירים ממש, שימשה בחירת השירים בתחנה להפעלת מרגלים - מסוג הדברים שנראים בסרטי ריגול ישנים, איך מי היה מאמין שהתרחשו מלב תחנת רדיו בירושלים.
הסרט מדגיש כי למרבה הטרגדיה, מטרתה המוצהרת של התחנה הייתה לפנות לקהל זר ולא לציבור המזרחי בישראל, למרות הביקוש מצד העולים למוזיקה, תקשורת ותרבות בשפתם. זה קרה כך בעוד התרבות הזאת נדחקה בישראל הרשמית וזכתה לזלזול. ובמקום ליצור באמצעות התחנה גשרים אל העמים השכנים ואל תרבותם, היא נתפסה על ידי הממסד ככלי נוסף במלחמה, על גבם של אותם עיתונאים, שדרנים ומוזיקאים. "על גשר לא רק עוברים מצד לצד, על גשר דורכים", מסביר זאת אחד המרואיינים בסרט.
"התזמורת" נהנה ממעלות רבות: הוא כולל סיפורים מסמרי שיער ממש והוויזואליה נהדרת, אבל סובל מקצב איטי מדי ומחזרתיות מסוימת, ונדמה שאפשר היה לארגן אותו אחרת באופן חד יותר. על כל פנים, הוא חושף חלק נוסף ומפואר בפסיפס של תרבות מזרחית בישראל, שכמו רבות אחרות נדחקה מהזיכרון הקולקטיבי, ובאופן ספציפי - מתולדותיה של התקשורת הישראלית.