היא לא רוצה שסרטה יוקרן פה, אבל הוא לא שווה כלום ממילא

רצה הגורל, ושלושה סרטים טריים שעלו לאחרונה מציגים פחות או יותר את אותו סיפור: סיפורו של גבר הנקלע להרפתקה מסכנת חיים ברחובות ניו יורק. ראינו את זה ב"נתפסו על חם" של דארן ארונופסקי וב"Highest 2 Lowest" של ספייק לי שכבר כתבנו עליהם, וזה קורה גם ב"משחק מסוכן" ("Relay") שעלה לאולמות בשבוע שעבר.

כמיטב המסורת, המפיצים העניקו למותחן הזה שם גנרי וחסר קשר למקור או לעלילה, שמצטרף לרשימת השמות הכושלים שכתבנו עליה לא מזמן.

באנגלית, נקרא הסרט "Relay". זה השם שבו הוקרן בפסטיבל טרייבקה ביוני האחרון ואז עלה למסכים באמריקה לפני כמה שבועות, וזכה לביקורות מעולות. הוא מתייחס לשירות המאפשר לאנשים עם מוגבלויות שמיעה או דיבור לתקשר טלפונית באמצעות איש קשר, הקורא את ההודעות שהם מקלידים, ואז מקליד בשבילם את המסרים מהצד השני.

במותחן הזה, השירות משמש גם למטרות אחרות. משתמשים בו אנשים שהסתבכו אחרי שחשפו שחיתויות, וכעת מתחרטים ורוצים להחזיר את המסמכים המפלילים שברשותם לתאגידים שרודפים אחריהם, כדי שיניחו להם. גיבורנו עובד כמתווך שכזה, ומסייע לאותם מדליפים לסדר את העניינים עם הבוסים המושחתים שלהם לשעבר, בצורה חשאית ודיסקרטית.

את הגיבור מגלם ריז אחמד, ובגילומו הוא צעיר ניו יורקי הסובל מבדידות קשה ומדעות קדומות בשל מוצאו המוסלמי. הוא מתייסר בחייו האישיים, אבל מצטיין באלה המקצועיים - תמיד עושה את עבודתו נאמנה, ותמיד מקפיד לשמור על מקצוענות.

כל זה משתנה כשהוא מתחיל לעבוד מול לקוחה חדשה - מדענית צעירה בגילומה של לילי ג'יימס, שהדליפה מידע על הפשעים של אימפריית הרשע בה עבדה, ועכשיו מתחרטת. הקול שלה ממיס את נשמתו, האכפתיות שלה מעירה את לבו הרדום, וכשהוא עושה גוגל ורואה שהיא יפהפייה, זה בכלל מוריד אותו מהפסים וגורם לו לעשות שטויות בשבילה. מן הצד השני ניצב הצוות שעובד בשירות התאגיד. את המנוולים הללו מגלמים בין השאר ווילה פיצג'רלד וסם וורת'ינגטון, והם שמחים לנצל כל טעות של הגיבור. וכך, מתחיל לו מרדף של חתול ועכבר ברחובות התפוח הגדול.

כמובן שזה לא רעיון מקורי במיוחד - הרי לא רק שראינו זאת בעבר, אנחנו גם רואים מרדף מהסוג הזה ממש עכשיו ב"נתפסו על חם" ובסרט של ספייק לי. אך "משחק מסוכן" בכל זאת מצליח להפתיע ולרענן, כי סיפור המסגרת שלו שונה ומחדש, ומרתק לעקוב אחר הצורה שבה חושפי השחיתות משתמשים בשירות ה-Relay. יש בו גם טוויסט מסחרר. רוב התגובות ברשת אומרות שהוא צפוי ואפשר לראות אותו מקילומטרים. תקראו לי דביל או נאיבי, אבל אני לא חזיתי אותו, אולי גם כי לא חיפשתי אותו. ניתן להתווכח אם הוא מופרך או לא, אבל בדיעבד הוא התפנית העלילתית ההגיונית היחידה.

את התסריט המשובח כתב ג'סטין פיאסצ'קי הטירון. מאחורי המצלמה עמד הבמאי הסקוטי דיוויד מקנזי, הפועל בז'אנרים שונים ומשונים, וסרטו המוערך עד כה הוא כנראה המערבון "באש ובמים". כאן, הוא מציג עבודה קורקטית ואפקטיבית, בלי מניירות או ראוותנות. הגישה הזו הופכת את "משחק מסוכן" לסרט מאופק וקטן, אבל הוא סוחף ומהנה לצפייה. ריז אחמד משכנע כגיבור הבודד והמלנכולי ולילי ג'יימס מצוינת כנערת החלומות. היא כל כך מדהימה, שקל להבין איך מישהו מוכן לעשות הכל בשבילה, ונוח גם לקנות את המהלכים של הדמויות ואת הדינמיקה ביניהם.

ובקיצור: נהניתי מהסרט הזה וכמעט לא היו לי תלונות, עד שגיליתי כי מפיצים אותו בישראל בשם "משחק מסוכן".

בטח שמתם לב שהקומדיה הרומנטית חזרה בגדול. זה התחיל עם להיטים בסטרימינג, ואז התפוצץ גם בקולנוע עם "רק לא אתה", ולאחרונה עם "מאץ' מושלם" שנהיה להיט גדול באמריקה וגם בישראל. כעת זה ממשיך עם ממתק בשם "השלישייה", שעלה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע. וכיוון שפעם שלישית גלידה, מגיע לו להצטרף לשני הלהיטים הקודמים ולהצליח גם כן. הוא מרענן, לוהט ואיכותי.

זהו התסריט הקולנועי הראשון של איתן אוגליבי, שהיה שותף בעבר לכתיבת עשרות פרקים של הסדרה המופתית "משפחת סימפסון". כמשתמע משמו, "השלישייה" הוא עוסק במשולש אהבה, משהו שראינו לא פעם, אך כאן סיפור המעשה מקורי ומפתיע. בתחילה, אנו פוגשים מהנדס סאונד יפה תואר, בגילומו של ג'ונה האוור-קינג, שמאוהב מזה זמן בצעירה בגילומה של זואי דויטש, אך היא דוחה את חיזוריו. ערב אחד, הוא פוגש בפאב הקבוע שלו בחורה אחרת, בגילומה של רובי קרוז, שנראית הרבה יותר פתוחה לקשר - אך דווקא באותו לילה, גם הקראש הקודם שלו פתאום מביעה בו עניין, ובסופו של דבר השלושה מוצאים את עצמם יחד במיטה. בסרטים אחרים זה היה קורה באמצע, אך פה זה קורה כבר בהתחלה, כי זמן מה לאחר מכן, כל השלושה מגלים שלבילוי המשותף היו השלכות לא צפויות. לא אגלה במה מדובר, אך נאמר שזה טוויסט מבריק, והוא שולח את העלילה לשלל כיוונים מעניינים, המוכיחים כי אפשר לחדש גם בז'אנר חבוט כל כך.

רוצו לקולנוע, וכמובן - אל תשכחו שאת הסרט הזה לא רואים לבד, וגם לא בצמד. קחו איתכם גם חבר, וגם חברה, ולכו תדעו איך הערב יסתיים (הכניסו כאן סמיילי של קריצה).

חמישה סרטים יתמודדו על פרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר שייערך בעוד כשבועיים. כרגיל, רובם לא זמינים לקהל הישראלי. היחיד שיצא בהפצה מסחרית לפני הטקס הוא "שפה זרה". מומלץ לראותו עם ובלי קשר ל-12 המועמדויות המוצדקות שקיבל לאוסקר הישראלי. הוא מועמד לא רק בקטגוריות הסרט, אלא גם באלה הבאות: הבימוי (מיכל ברזיס ועודד בן-נון), התסריט (ברזיס ובן-נון יחד עם תום שובל ועמיטל שטרן), השחקן הראשי (יחזקאל לזרוב), השחקנית הראשית (שרה אדלר), הליהוק (הילה יובל), הצילום (גיא סחף), העריכה (יובל שר), פס הקול (רונן נגל) העיצוב האמנותי (אהוד גוטרמן), עיצוב התלבושות (רייצ'ל בן-דהן) והאיפור (זיו קטנוב). סליחה על רשימת המכולת הזו, אבל מדובר במלאכת מחשבת וכל אחד מבעלי המלאכה ראוי לאזכור - ולמועמדות.

זהו סרטם העלילתי הארוך השני של ברזיס ובן-נון אחרי "החיוך האטרוסקי" משלהי העשור הקודם - הפקה בינלאומית בכיכובו של בריאן קוקס ("יורשים"), שבה הם שימשו במאים להשכיר בהזמנתו של ארתור כהן. המפיק האגדי פנה אליהם אחרי שהתרשם מסרטיהם הקצרים. השניים, שנפגשו במהלך לימודיהם בסם שפיגל, אחראים ל"עונג שבת", בעיני הסרט הקצר המדהים בתולדות הקולנוע הישראלי, ול"איה" היפהפה גם כן, שהיה מועמד לאוסקר לפני כתריסר שנים.

"איה", כזכור, עסק באישה ישראלית בגילומה של שרה אדלר, שמגיעה לשדה התעופה כדי לאסוף אדם אחד אבל בהחלטה של רגע מחליטה לאסוף אדם אחר, אורח סקנדינבי בגילומו של אולריך תומסון. "שפה זרה" מרחיב ומעמיק את הסיטואציה הבסיסית הזו. קל להגדיר אותו כ"גרסה ארוכה של 'איה'" אך מדובר ביותר מכך ולמעשה בסרט שונה לחלוטין.

אדלר שוב מגלמת את איה, שעובדת במכירות טלפוניות של מטבעות וירטואלים. היא נמצאת בזוגיות ארוכת שנים אך לא מאושרת במיוחד עם אקדמאי מרוכז בעצמו (אלא מה?) בגילומו של יחזקאל לזרוב. לשניים אין ילדים, וככל הזכור לי זו אחת הפעמים הראשונות בתולדות הקולנוע הישראלי בה אנו פוגשים זוג שאין לו משפחה, וגם מבלי שהאישה בהיריון או עוברת טיפולי פוריות. ההחלטה הזו משנה כמובן את הדינמיקה בין שתי הדמויות הראשיות וגם את האופי של הסרט. הוא חורג מן הז'אנר המאפיין של הקולנוע הישראלי - הדרמה או הקומדיה המשפחתית.

תחת זאת, "שפה זרה" מתגלה כסרט על זוגיות, ובמובן רחב יותר על מונוגמיה והשאלה אם היא אפשרית או כדאית. איה מתחילה לחקור את הסוגיה הזו כשהיא פוגשת במקרה את הגבר הסקנדינבי בשדה התעופה ויוצאת איתו להרפתקה קצרה, ממש כמו בסרט הקצר, אך זו רק חוויה אחת מבין רבות. העלילה מזמנת לנו שלל הפתעות ונעה בין מנזרים בירושלים למלונות במזרח אירופה. כל זה הולך ונבנה לקראת סצינת סיום בלתי נשכחת, ממש מן הטובות בקולנוע הישראלי העכשווי, שלבטח כוללת את השימוש הכי טוב שנשמע בו לשיר של דפש מוד.

"שפה זרה" הוא סרט מורכב ולא יפה לשטח אותו, אבל נדמה שאפשר לחלץ ממנו אמירה אחת, פשוטה אך משמעותית - מונוגמיה היא צורת יחסית אידיאלית ואף עילאית (מסר שנתמך בידי העובדה שיוצרי הסרט הם במקרה זוג גם בחיים). עם זאת, הסרט בא ואומר, מונוגמיה היא גם משחק, ולא סתם משחק - אלא משחק מאתגר במיוחד, שכדי לעמוד בקצב שלו, יש להשקיע נחישות, הקרבה ובעיקר יצירתיות וכושר המצאה. רק מי שימציא את עצמו ואת הזוגיות מחדש פעם אחר פעם ייצא מנצח.

התוכן של הסרט, ומרשים מכך גם הצורה שלו, הזכירו לי את "עיניים עצומות לרווחה" המופתי של סטנלי קובריק. לאור התרחשותו בעיר הבירה, אני קורא לו "ירושלים עצומות לרווחה". כך או כך, סליחה על חילול הקדוש, אבל "שפה זרה" הוא הכי קרוב שהקולנוע הישראלי הגיע לקובריק.

מאז שהמדיה החברתית נכנסה לעולמנו, הרבה סרטים עסקו בה, וכמעט תמיד עשו זאת בצורה שלילית. הם הציגו את פייסבוק ורשתות אחרות כשורש כל רע. התסריטים שלהם תיארו מציאות שבה הגיבורים תמיד מרחק קליק אחד מלאבד את כספם, את כבודם או אפילו את חייהם.

"בוב טרבינו עשה לך לייק" הולך בכיוון אחר לגמרי - הוא מציג את פייסבוק כמקור של חברות, של תקווה ושל גאולה. התסריטאית-במאית טרייסי ליימון לא סתם כתבה אותו בצורה הזו. היא עשתה זאת על בסיס חוויותיה האישיות, כי במציאות, תאמינו או לא, הרשת החברתית סיפקה לה נחמה.

היחסים בין ליימון ואביה תמיד היו מעורערים, ובשלב מסוים בצעירותה ניתקו לחלוטין. לילה אחד, כפי שקורה לנו לפעמים, היא החליטה לחדש עמו את הקשר וחיפשה אותו בפייסבוק. היא חשבה שמצאה אותו ושלחה לו הצעת חברות, והוא אישר אותה. היתה רק בעיה אחת: זה לא היה אבא שלה, אלא סתם מישהו עם שם זהה לשלו, אלא שמן הטעות במספר הזו צמחה חברות נפלאה. האיש הזר הפך לחבר נפש, מנטור - ובקיצור, האבא שמעולם לא היה לה. והכל בזכות הרשת החברתית.

את הסיפור המקסים הזה אפשר לראות עכשיו בסרט המהולל, שעולה ל-VOD אחרי ביקור קצר באולמות. ברבי פריירה, שגילמה את קאט ב"אופוריה", מגלמת בו את בת דמותה של הבמאית, וגם בזכות ההופעה שלה - התוצאה מעוררת השראה ונוגעת ללב.

בין החותמות על העצומה הצבועה וחסרת התועלת שקוראת להחרים את הקולנוע הישראלי, היתה גם השחקנית אוליביה קולמן. כרגיל אצל טיפוסים כמוה, כמובן שיש פער בין מילים ומעשים. למעשה, הסרט הטרי בכיכובה "רוז נגד רוז" מוקרן גם מוקרן כעת אצלנו באולמות, ואפילו זוכה להצלחה יחסית. הוא צפוי למכור כ-20 אלף כרטיסים, שבימינו זה גם משהו. רק מה: זה סרט איום ונורא, כישלון אמנותי של ממש, ואם המעורבים בו אכן היו מביאים לגניזתו בישראל, לא היינו מפסידים הרבה.

מדובר כמובן בעיבוד מחודש ל"מלחמת רוז ברוז", הקומדיה הרומנטית הפולחנית משלהי שנות התשעים שעסקה בקרב גירושים מכוער. בזמנו, מאחורי המצלמה עמד דני דה-ויטו ואת הזוג המסוכסך גילמו מייקל דאגלס וקתלין טרנר. הפעם, מחליפים אותם שני שחקנים בריטים מכובדים - בנדיקט קמברבאץ ואוליביה קולמן, זוכת האוסקר על "המועדפת" של יורגס לנתימוס, גם הוא מן החותמים על העצומה האנטי-ישראלית. את התסריט כתבו וורן אדלר וטוני מקנמ'רה, שכתב את "המועדפת" וגם את "מסכנים שכאלה", וקצת מפתיע למצוא את שמו חתום על סרט מסחרי וז'אנרי שכזה. זהות הבמאי הפעם פחות מפתיעה: ג'יי רואץ' שהיה אחראי בעבר לשלל קומדיות מצליחות, בראשן "פגוש את ההורים" המופתי.

היצירה שכל אלה רקחו שונה עד מאוד מ"מלחמת רוז ברוז" המקורי, ולא לטובה. בסרט ההוא, הגבר והאישה היו צ'ילבות כבר בשלב מוקדם של העלילה והתקוטטו על ההתחלה. פה, הרעיון הוא שקודם כל אנחנו רואים איך הזוג התאהב ואיך מערכת היחסים ביניהם התפתחה ואז הידרדרה במדרון תלול, ועוקבים אחר ההתפוררות של הזוגיות שלהם. אני סתם ישראלי משוקץ ולא מצפון מוסרי כמו אוליביה קולמן, אבל בעיני זו טעות קשה. יש כאן מעט רגעים טובים, והם אלה שמראים את המריבות הפרועות בין הזוג, שלא מהססות להשתמש בכל כלי פיזי ומילולי. זה שנון, ארסי ומשעשע, אבל זה נותר בגדר "מעט מדי ומאוחר מדי". רוב הסרט מגושם ומייגע, ועד שהוא מתחיל להתניע, לצופים כבר נגמר הדלק.

יש עוד בעיות. קמברבאץ וקולמן הם חברים טובים מאוד במציאות, עם תחביבים משותפים כמו שנאת ישראלים. הם חיפשו פרויקט לעבוד עליו יחדיו ומצאו את זה, אבל הוא לא מתאים. הם נראים כמו חברים, ולא כמו בני זוג, וקשה להאמין שהקשר בין הדמויות רומנטי ומיני. הרי מה כל הקטע פה? שלמרות כל הריבים, הקונפליקטים והמשטמה, הזוג נלחם בציפורניים כדי להישאר ביחד כי הם כל כך מאוהבים, אבל בגלל שבין שני השחקנים אין את הכימיה המתאימה, זה לא עובד.

עוד שטיק בסרט הוא שהשניים מקללים כל הזמן, כאילו היו וויל פארל בקומדיית פלוצים ולא שני שחקנים שייקספירים. אנחנו אמורים לצחוק מכך שצמד שחקנים בריטים כל כך בוגרים ומהוגנים יגידו כאלה מילים גסות בלי למצמץ, וזה באמת מצחיק בפעם הראשונה - אבל לא בפעם המאתיים. הגימיק הזה ממצה את עצמו במהרה. התוצאה מתישה. היא לא מצחיקה, לא שנונה, לא משכנעת ולא מעניינת. היא מבזבזת את הכישרון של המעורבים בהם, מחווירה לעומת המקור, ובעיקר מחווירה לעומת שלל יצירות משובחות בהרבה על חיי נישואים שראינו לאחרונה.

וזה מוביל אותנו לבעיה הכי גדולה בסרט. אם גם לי מותר להיות צדקן, אז האמירות שלו לגבי זוגיות די מטרידות. הגבר כאן הוא אדריכל והאישה שפית. לפי התסריט, הזוגיות ביניהם פורחת כל עוד הוא משגשג והיא עסוקה בעיקר במטבח הביתי. הצרות מתחילות כשהקערה מתהפכת, והוא חווה השמדת ערך מקצועית בשעה שהיא מגשימה את עצמה בגדול, מה שפוגע לו באגו ומעורר אצלו תחרותיות וקנאה. כלומר, יש לנו כאן מעין גרסה קומית יותר של "אנטומיה של נפילה", רק שבסרט הצרפתי ההוא הציגו גם ובעיקר את הצד של האישה, ומתחו ביקורת על הגבר הילדותי שלא מסוגל לראות את אשתו יותר עסוקה ופעילה ממנו.

כאן זה לא קורה. התסריט נותן לגיטמציה להתנהגות של הגבר, ולא מתעמת איתו מספיק. הוא מפנה את האצבע המאשימה לעבר אשת הקריירה, וטוען שההצלחה שלה היא הסיבה היחידה למשבר בזוגיות. "רוז נגד רוז" משדר את המסר שנשים מצליחות הן שורש כל רע, ואם אוליביה קולמן באמת רואה בעצמה כקול המוסר והאמת, היא לא היתה צריכה להשתתף בסרט כזה.