האמנם זה השחקן הכי טוב בעולם? מה שבטוח, הסרט אדיר

רצה הגורל, ושלושה סרטים טריים שעלו לאחרונה מציגים פחות או יותר את אותו סיפור: סיפורו של גבר הנקלע להרפתקה מסכנת חיים ברחובות ניו יורק. ראינו את זה ב"נתפסו על חם" שעלה לאקרנים בשבוע שעבר, והשבוע זה קורה ב"Highest 2 Lowest" שעולה ישירות באפל טי-וי פלוס מחר (שישי) וב"משחק מסוכן" ("Relay") שעולה לאולמות היום (חמישי).

נתחיל ב"Highest 2 Lowest". חתום עליו ספייק לי, מן הבמאים האמריקאים הגדולים בדורנו, שלאחרונה אין לו מזל. לפני חמש שנים, סרטו המצוין "הזהב של נורמן" עלה ישירות בנטפליקס בגלל הקורונה, ומשהו דומה קרה גם הפעם. אולפני A24 ואפל, שעומדים מאחורי "Highest 2 Lowest", החליטו שאין לו פוטנציאל מסחרי מספק באולמות, כך שהם העניקו לו הפצה מצומצמת ביותר באמריקה, ואז שלחו אותו בלי יותר מדי רעש ויחסי ציבור היישר למסך הקטן. האמת, לא ברור לי למה: התמזל מזלי לצפות בסרט על המסך הגדול. הוא קולנועי להפליא מהשנייה הראשונה עד האחרונה, כולל סצינת אקשן סטייל "הקשר הצרפתי" באמצע שלו. אם זה לא סרט לקולנוע, אז מה כן? נו, שיהיה.

בסרט מככב דנזל וושינגטון, שזה שיתוף הפעולה החמישי שלו עם הבמאי והראשון מאז "האיש שבפנים". הוא מגלם כאן טייקון מוזיקה, שהיה ידוע בזכות האינטואציות שלו אבל לאחרונה מתפנק במגדל השן. הוא חי בפנטהאוז שמשקיף על הנופים של התפוח הגדול, אותם הסרט מיטיב לנצל, עומד בפני עסקה גדולה, נהנה מהחיים ואיבד קשר עם הרחוב. יש לו גם נהג, בגילומו של ג'פרי רייט, שדואג לשרת את כל מאוויו.

ההרמוניה מתערערת כשדווקא לפני השלמת העסקה, הוא מקבל שיחת טלפון: פושעים מודיעים לו שחטפו את בנו, ודורשים כופר תמורתו. זמן קצר לאחר מכן הבן שלו חוזר הביתה, ואז מתברר מה קרה: הם חטפו בטעות את הבן של הנהג, אותו אגב מגלם בנו במציאות של ג'פרי רייט, ועכשיו עולה השאלה: מה יעשה גיבורנו? האם הוא כבר התנוון לגמרי ויעדיף את הכסף על פני חיי בנו של הנהג, או שבכל זאת ישלם את הכופר? ואולי ישנס מותניים ויחזור לרחוב כדי לחלץ בעצמו את החטוף?

אם העלילה הזו נשמעת לכם מוכרת, ובכן - זה לא במקרה. מדובר בעיבוד ל"High and Low" שאקירה קורסוואה ביים ב-1963. הוליווד מנסה לעבד את הסרט הזה כבר עשרות שנים, והפרויקט הסתובב בין הרבה ידיים עד שהגיע לספייק לי. נוסף לחברו הוותיק וושינגטון, הוא משתף כאן פעולה לראשונה עם הראפר A$AP Rocky ועם כדורסלני העבר ריק פוקס ורוד סטריקלנד. כמצופה מהבמאי, יש פה לא מעט אזכורים ספורטיביים. סצינת השיא אף מתרחשת על רקע משחק בייסבול בין היריבות המושבעות הניו יורק ינקיז והבוסטון רד סוקס, אבל כנראה שלא היה תקציב לצלם במשחק עצמו, אז המצלמה עוקבת אחר הנעשה בסאבווי שמוביל אליו. גם טוב.

ספייק לי הופך את הנסיעה הזו ברכבת התחתית לסצינה שרק בשבילה שווה לצפות בסרט - אבל יש בו עוד מעלות. הדיאלוגים שנונים, הפסקול מעולה, וניו יורק היא ניו יורק. כמיטב המסורת, עבודת הבימוי של ספייק לי מלאת תנופה. גם וושינגטון מלא עוצמה וכריזמה כהרגלו. הבמאי הפליג בשבחיו והצהיר כי הוא השחקן הפעיל הכי טוב בימינו, ואולי הוא קצת הגזים - אבל אין ספק שהוא אחד הגדולים, ותענוג לצפות בו. נראה שגם הוא נהנה מכל רגע.

מדובר אם כך בסרט מהנה מאוד, אבל הוא גם מוזר מאוד. בתסריט שלו אין בעצם שום טוויסטים. זהו מותחן בלי מתח. הקלישאה הכי גדולה על סרטים על חטיפות ומרדפים היא שהם רכבת הרים, אבל פה העלילה נוסעת ישר, בלי תפניות, והתחושה היא שספייק לי אפילו לא מנסה לתפוס לנו את הצוואר.

אז אם הטקסט של הסרט לא כל כך מעניין, מה נותר? אולי הסבטקסט? לא, גם הפואנטה פה די ברורה. לסרט יש אמירות די שטחיות, שמרניות וצפויות כמו "הכסף משחית", "אל תשכח מאיפה באת", "חייבים לחיות את השטח", "עשה את הדבר הנכון" וכיוצא בכך. גם הסאטירה שבו די מובנת מאליה, ובטח שאין לו שום הקשרים אקטואליים. ספייק לי בעצמו הודה בכך בריאיון תבוסתני למדי בניו יורק מגזין.

כך שאם נחזור לנקודת ההתחלה, "Highest 2 Lowest" הוא מה שנקרא סרט "מושלם ליומית"; סרט שקלאסי לצפות בו בשעת אחר צהריים על מסך גדול באחד הקומפלקסים, עם פופקורן וקולה. לכן מצער במיוחד שהוא לא עלה למסכים. זה הרי סרט קולנוע מיומן להפליא, שמספק חווית צפייה מהנה בטירוף, גם אם דלה בערכים תזונתיים. מאחד הבמאים האמריקאים הפוליטיים הבולטים של זמננו, שתמיד היה עם האצבע על הדופק ולא פעם הקדים את זמנו, אולי אפשר לצפות ליותר - אבל זה מה יש, וזה לא רע בכלל.

הסרט הזה לא ישנה סדרי עולם, לא יבעיר את הרחובות וגם לא יביא מנויים חדשים לשירות הסטרימינג של אפל, אבל הוא לא יותר וגם לא פחות מאשר תצוגת תכלית של במאי אדיר, שנהנה להתרוצץ ברחובות של העיר הכי קולנועית בעולם עם השחקן האהוב עליו.

בניגוד לסרט של ספייק לי, הרי ש"משחק מסוכן" דווקא כן עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע. כמיטב המסורת, המפיצים העניקו לו שם גנרי וחסר קשר למקור או לעלילה, שמצטרף לרשימת השמות הכושלים שכתבנו עליה לא מזמן.

באנגלית, נקרא הסרט "Relay". זה השם שבו הוקרן בפסטיבל טרייבקה ביוני האחרון ואז עלה למסכים באמריקה לפני כמה שבועות, וזכה לביקורות מעולות. הוא מתייחס לשירות המאפשר לאנשים עם מוגבלויות שמיעה או דיבור לתקשר טלפונית באמצעות איש קשר, הקורא את ההודעות שהם מקלידים, ואז מקליד בשבילם את המסרים מהצד השני.

במותחן הזה, השירות משמש גם למטרות אחרות. משתמשים בו אנשים שהסתבכו אחרי שחשפו שחיתויות, וכעת מתחרטים ורוצים להחזיר את המסמכים המפלילים שברשותם לתאגידים שרודפים אחריהם, כדי שיניחו להם. גיבורנו עובד כמתווך שכזה, ומסייע לאותם מדליפים לסדר את העניינים עם הבוסים המושחתים שלהם לשעבר, בצורה חשאית ודיסקרטית.

את הגיבור מגלם ריז אחמד, ובגילומו הוא צעיר ניו יורקי הסובל מבדידות קשה ומדעות קדומות בשל מוצאו המוסלמי. הוא מתייסר בחייו האישיים, אבל מצטיין באלה המקצועיים - תמיד עושה את עבודתו נאמנה, ותמיד מקפיד לשמור על מקצוענות.

כל זה משתנה כשהוא מתחיל לעבוד מול לקוחה חדשה - מדענית צעירה בגילומה של לילי ג'יימס, שהדליפה מידע על הפשעים של אימפריית הרשע בה עבדה, ועכשיו מתחרטת. הקול שלה ממיס את נשמתו, האכפתיות שלה מעירה את לבו הרדום, וכשהוא עושה גוגל ורואה שהיא יפהפייה, זה בכלל מוריד אותו מהפסים וגורם לו לעשות שטויות בשבילה. מן הצד השני ניצב הצוות שעובד בשירות התאגיד. את המנוולים הללו מגלמים בין השאר ווילה פיצג'רלד וסם וורת'ינגטון, והם שמחים לנצל כל טעות של הגיבור. וכך, מתחיל לו מרדף של חתול ועכבר ברחובות התפוח הגדול.

כמובן שזה לא רעיון מקורי במיוחד - הרי לא רק שראינו זאת בעבר, אנחנו גם רואים מרדף מהסוג הזה ממש עכשיו ב"נתפסו על חם" ובסרט של ספייק לי. אך "משחק מסוכן" בכל זאת מצליח להפתיע ולרענן, כי סיפור המסגרת שלו שונה ומחדש, ומרתק לעקוב אחר הצורה שבה חושפי השחיתות משתמשים בשירות ה-Relay. יש בו גם טוויסט מסחרר. רוב התגובות ברשת אומרות שהוא צפוי ואפשר לראות אותו מקילומטרים. תקראו לי דביל או נאיבי, אבל אני לא חזיתי אותו, אולי גם כי לא חיפשתי אותו. ניתן להתווכח אם הוא מופרך או לא, אבל בדיעבד הוא התפנית העלילתית ההגיונית היחידה.

את התסריט המשובח כתב ג'סטין פיאסצ'קי הטירון. מאחורי המצלמה עמד הבמאי הסקוטי דיוויד מקנזי, הפועל בז'אנרים שונים ומשונים, וסרטו המוערך עד כה הוא כנראה המערבון "באש ובמים". כאן, הוא מציג עבודה קורקטית ואפקטיבית, בלי מניירות או ראוותנות. הגישה הזו הופכת את "משחק מסוכן" לסרט מאופק וקטן, אבל הוא סוחף ומהנה לצפייה. ריז אחמד משכנע כגיבור הבודד והמלנכולי ולילי ג'יימס מצוינת כנערת החלומות, כך שקל לקנות את המהלכים של הדמויות ואת הדינמיקה ביניהם.

ובקיצור: נהניתי מהסרט הזה וכמעט לא היו לי תלונות, עד שגיליתי כי מפיצים אותו בישראל בשם "משחק מסוכן".

חמישה סרטים יתמודדו על פרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר שייערך בעוד כשבועיים. כרגיל, רובם לא זמינים לקהל הישראלי. היחיד שיוצא בהפצה מסחרית לפני הטקס הוא "שפה זרה", שעולה לאקרנים בסוף השבוע. מומלץ לראותו עם ובלי קשר ל-12 המועמדויות המוצדקות שקיבל לאוסקר הישראלי. הוא מועמד לא רק בקטגוריות הסרט, אלא גם באלה הבאות: הבימוי (מיכל ברזיס ועודד בן-נון), התסריט (ברזיס ובן-נון יחד עם תום שובל ועמיטל שטרן), השחקן הראשי (יחזקאל לזרוב), השחקנית הראשית (שרה אדלר), הליהוק (הילה יובל), הצילום (גיא סחף), העריכה (יובל שר), פס הקול (רונן נגל) העיצוב האמנותי (אהוד גוטרמן), עיצוב התלבושות (רייצ'ל בן-דהן) והאיפור (זיו קטנוב). סליחה על רשימת המכולת הזו, אבל מדובר במלאכת מחשבת וכל אחד מבעלי המלאכה ראוי לאזכור - ולמועמדות.

זהו סרטם העלילתי הארוך השני של ברזיס ובן-נון אחרי "החיוך האטרוסקי" משלהי העשור הקודם - הפקה בינלאומית בכיכובו של בריאן קוקס ("יורשים"), שבה הם שימשו במאים להשכיר בהזמנתו של ארתור כהן. המפיק האגדי פנה אליהם אחרי שהתרשם מסרטיהם הקצרים. השניים, שנפגשו במהלך לימודיהם בסם שפיגל, אחראים ל"עונג שבת", בעיני הסרט הקצר המדהים בתולדות הקולנוע הישראלי, ול"איה" היפהפה גם כן, שהיה מועמד לאוסקר לפני כתריסר שנים.

"איה", כזכור, עסק באישה ישראלית בגילומה של שרה אדלר, שמגיעה לשדה התעופה כדי לאסוף אדם אחד אבל בהחלטה של רגע מחליטה לאסוף אדם אחר, אורח סקנדינבי בגילומו של אולריך תומסון. "שפה זרה" מרחיב ומעמיק את הסיטואציה הבסיסית הזו. קל להגדיר אותו כ"גרסה ארוכה של 'איה'" אך מדובר ביותר מכך ולמעשה בסרט שונה לחלוטין.

אדלר שוב מגלמת את איה, שעובדת במכירות טלפוניות של מטבעות וירטואלים. היא נמצאת בזוגיות ארוכת שנים אך לא מאושרת במיוחד עם אקדמאי מרוכז בעצמו (אלא מה?) בגילומו של יחזקאל לזרוב. לשניים אין ילדים, וככל הזכור לי זו אחת הפעמים הראשונות בתולדות הקולנוע הישראלי בה אנו פוגשים זוג שאין לו משפחה, וגם מבלי שהאישה בהיריון או עוברת טיפולי פוריות. ההחלטה הזו משנה כמובן את הדינמיקה בין שתי הדמויות הראשיות וגם את האופי של הסרט. הוא חורג מן הז'אנר המאפיין של הקולנוע הישראלי - הדרמה או הקומדיה המשפחתית.

תחת זאת, "שפה זרה" מתגלה כסרט על זוגיות, ובמובן רחב יותר על מונוגמיה והשאלה אם היא אפשרית או כדאית. איה מתחילה לחקור את הסוגיה הזו כשהיא פוגשת במקרה את הגבר הסקנדינבי בשדה התעופה ויוצאת איתו להרפתקה קצרה, ממש כמו בסרט הקצר, אך זו רק חוויה אחת מבין רבות. העלילה מזמנת לנו שלל הפתעות ונעה בין מנזרים בירושלים למלונות במזרח אירופה. כל זה הולך ונבנה לקראת סצינת סיום בלתי נשכחת, ממש מן הטובות בקולנוע הישראלי העכשווי, שלבטח כוללת את השימוש הכי טוב שנשמע בו לשיר של דפש מוד.

"שפה זרה" הוא סרט מורכב ולא יפה לשטח אותו, אבל נדמה שאפשר לחלץ ממנו אמירה אחת, פשוטה אך משמעותית - מונוגמיה היא צורת יחסית אידיאלית ואף עילאית (מסר שנתמך בידי העובדה שיוצרי הסרט הם במקרה זוג גם בחיים). עם זאת, הסרט בא ואומר, מונוגמיה היא גם משחק, ולא סתם משחק - אלא משחק מאתגר במיוחד, שכדי לעמוד בקצב שלו, יש להשקיע נחישות, הקרבה ובעיקר יצירתיות וכושר המצאה. רק מי שימציא את עצמו ואת הזוגיות מחדש פעם אחר פעם ייצא מנצח.

התוכן של הסרט, ומרשים מכך גם הצורה שלו, הזכירו לי את "עיניים עצומות לרווחה" המופתי של סטנלי קובריק. לאור התרחשותו בעיר הבירה, אני קורא לו "ירושלים עצומות לרווחה". כך או כך, סליחה על חילול הקדוש, אבל "שפה זרה" הוא הכי קרוב שהקולנוע הישראלי הגיע לקובריק.

"הלילה תמיד מגיע" הוא הפקה מקורית של נטפליקס, שעלתה אצלם ישירות בלי לעבור באולמות הקולנוע. כמו רוב הסרטים המקוריים של שירות הסטרימינג, גם היא זכתה לתגובה ביקורתית פושרת ביותר, והפעם זה לא מוצדק. מדובר בסרט משובח - זו לא יצירת מופת, היא לא מקורית במיוחד והיא בטח לא מרוממת רוח, אבל היא ראויה. העלילה והנימה קצת מזכירות את כל המותחנים הניו יורקים הטריים שהזכרנו, אלא שפה זירת ההתרחשות היא פורטלנד.

ונסה קירבי הנפלאה מגלמת אישה שחייבת להשיג 25 אלף דולר כדי להציל את הבית של משפחתה, אלא שאמה חסרת האחריות וכפוית הטובה מבזבזת את מעט הכסף שיש להם, והיא נאלצת להשיג מזומן בדרכים עקלקלות. זה מתחיל בגניבת הרכב של גבר שמנצל אותה מינית, וממשיך בשדידת כספות וכיוצא בכך, ומכאן והלאה רק הולך ונהיה אפל יותר ויותר. כמעט כל אדם שהיא תפגוש לאורך הדרך יתאכזר אליה באיזשהו אופן, בעיקר הגברים הנקרים בדרכה, והדמות האנושית ומלאת החמלה היחידה בחייה היא אחיה המאותגר שכלית.

את הסרט ביים בנג'מין קארון, איש טלוויזיה בריטי ותיק שבין השאר שיתף פעולה עם קירבי ב"הכתר". כאן הוא מצליח ליצור חוויה מחוספסת, אינטנסיבית, סוחפת ומרתקת. היא קשה לצפייה וקשה לעיכול, אבל לא עוברת את הגבול. יש פה סקס ואלימות בשפע, אבל אלה לא גולשים למחוזות הנצלנות והפורנוגרפיה. הבמאי המיומן מנצל היטב את זירות ההתרחשות, ועובד היטב עם צוות השחקנים והשחקניות כדי ליצור גלריה עשירה של דמויות משנה מלאות אופי.

חוץ מקירבי, "הלילה תמיד מגיע" מציג גם את השחקנית הוותיקה ג'ניפר ג'ייסון לי, מן הכוכבות ההוליוודיות היחידות שביקרו בישראל מאז טבח השבעה באוקטובר; את איליי רות' היהודי, עוד חובב ישראל ידוע, שבדרך כלל ידוע כבמאי וכאן מגיח כשחקן; את רנדל פארק הזכור בין השאר מכמה סרטי מארוול; את ג'וליה פוקס שהופיעה ב"יהלום לא מלוטש", שהסרט הזה מזכיר קצת; וכאח המאותגר, את זאק גוטגסן שגילם תפקיד דומה ב-"The Peanut Butter Falcon" המהולל.

ב"הלילה תמיד מגיע" אין יותר מדי היגיון פנימי והסוף שלו לא מתגמל, אבל בסך הכל מדובר במותחן אפל עשוי לעילא, שלא מהסס להביט למציאות האכזרית בפנים ולהראות עד כמה החברה שלנו מתעמרת בחלשים, בעיקר אם הן נשים. מסתמן שהסרט הולך להתאדות באותה מהירות שבה עלה וחבל שכך. מה שבטוח, קירבי ממחישה בו שוב למה היא אחת השחקניות העסוקות כרגע. מעריציה יכולים לראות אותה כעת גם ב"ארבעת המופלאים" החדש ובקרוב גם ב-"Eden" עטור הכוכבים של רון הווארד.

גולדה, גנדי וג'יימס בונד נכנסים לדיור מוגן. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זו העלילה של "מועדון הרצח של יום חמישי", סרט טרי שעולה ישירות בנטפליקס בסוף השבוע.

מדובר כמובן בעיבוד לספר הראשון בסדרת רבי המכר הענקיים של ריצ'רד אוסמן. כזכור, העלילה עוסקת בדיירים ובדיירות של כפר גמלאי בריטי, שנמצא באזור פסטורלי ליד הים. אך במקום ליהנות מן הפנסיה, הם מפענחים פשעים. במקרה דנן, מדובר בסדרת רציחות הקשורה בפרויקט פינוי-בינוי בדיור המוגן שלהם. זה נשמע כמו פרשה הלקוחה מדפי מדור הנדל"ן של גבעת אולגה או מקבוצת הווטסאפ של ועד הבניין שלכם - וזה אכן משעמם כמו שזה נשמע. בין הפנסיונריות בולטת דמותה של אליזבת, מרגלת לשעבר שמשתמשת בכישורי הריגול שלה כדי להערים על הפושעים הצעירים.

מגלמת אותה הלן מירן, שזכתה בעבר באוסקר כשגילמה אליזבת אחרת - אליזבת השנייה בסרט "המלכה". היא גם גילמה לאחרונה את גולדה מאיר ב"גולדה" של גיא נתיב. בצידה מככבים בן קינגסלי, שזכה בעצמו באוסקר על תפקידו הראשי ב"גנדי", ופירס ברוסנן, שלאורך שנות התשעים גילם את דמותו של סוכן 007 בסרטי ג'יימס בונד. הצוות כולל עוד כמה נסיכים ונסיכות של עולם המשחק הבריטי, בהם ריצ'רד אי גרנט, ג'ונתן פרייס ומי לא. רק ביל ניי חסר.

גם השמות מאחורי הקלעים נוצצים. את הסרט הפיקה חברת ההפקה של סטיבן ספילברג, ובשרביט הבימוי אחז כריס קולומבוס, שבעבר היה אחראי לשוברי קופות כמו "שכחו אותי בבית" וגם לשני הסרטים הראשונים בסדרת הארי פוטר, אם כי מאז הקריירה שלו הלכה ודעכה. למרבה הצער, נראה שגם "מועדון הרצח של יום חמישי" לא ישקם אותה.

הלוואי שיכולתי לפרגן. הרי "שכחו אותי בבית" של קולומבוס הוא אחד מן הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, והוא היה מעורב ביצירת עוד כמה פנינים לא מוערכות דיו, למשל "שרלוק הולמס הצעיר" או "לילה מגניב" ("Adventures in Babysitting"). גם "פיקסלים", אחד מסרטיו האחרונים והמושמצים המסמלים את שלב הדעיכה בקריירה שלו, היה בעיניי דווקא מוצלח ומהנה.

להלן מירן תמיד מגיעים פרחים וחיבוקים. כמובן שתמיד כיף גם לראות סרט שמפאר את גיל הזהב, ומוכיח שזה לא הגיל אלא התרגיל. ולסיכום, תמיד עדיף לגמור בטוב, והיה יכול להיות נחמד לסיים את אוגוסט עם המלצה חמה, ולצעוד לעבר עונת הסתיו בראש מורם ועם אמונה מחודשת בחיוניות של הקולנוע.

למרבה הצער, צריך להתאמץ קשות כדי לגרד מילים טובות על הסרט הזה. הוא משעמם, מעיק וצולע. אולי הספר היה מותח, אך בגרסה הקולנועית, העלילה שלו משמימה ואזוטרית באופן כמעט תמוה. הטון שלו לא ברור, ונע בין קומדיה בריטית אקסצנטרית ומתנחמדת לדרמה כבדה וגרוטסקית. העיסוק שלו בנושאים כמו ניצול מהגרים ודמנציה שטחי, מאולץ ומפוקפק גם כן. תצוגת הבימוי של קולומבוס מאכזבת וראויה יותר לסדרת טלוויזיה משנות השמונים, וגם השחקנים כולם על טייס אוטומטי. זה נכון גם ובעיקר לשלושת הכוכבים - מירן, ברוסנן וקינגסלי.

בספר הזיכרונות שלו שיצא זה עתה, התסריטאי-במאי לארי צ'רלס חולק חוויות מן העבודה עם בן קינגסלי ב"הדיקטטור" ומספר כי השחקן התעקש שיכבדו את תואר האצולה שלו ויקראו לו כל הזמן "סר בן קינגסלי". אם הוא ימשיך לעשות סרטים כאלה, ייתכן שנאלץ לקרוא לו פשוט "בן".