לא בכל יום נתקלים בכישרון כזה - יוצא דופן, ייחודי, משהו שלא ראינו קודם לכן, ותחושה שגם לא נראה בעתיד הקרוב. לא, אני לא מדבר על מופע החיקויים של שון יפישין שעשה חשק ללכת לפשפש בסרטוני מסיבת סיום התיכון; גם לא על המונולוג קורע הלב של איסקוב, שגרם לי להצטער שכבר לא מצלמים עונות חדשות של "לחיי האהבה"; ואפילו לא על הביצוע החמוד לגמרי של יובל ל"אהבה" של אושר כהן, שיר שכאילו נכתב על מערכת היחסים שלו עם שני אבל בתכל'ס גם על כל קשר של שני בני זוג בגילאי העשרים שלושים.
אני מדבר, כמובן, על כישרון השמדת הערך העצמי של שני אדרי. פשפשתי וחפרתי בזיכרון הריאליטי הלא רע בכלל שלי (עשרים שנה של סדרות טראש ועוד סוחב), ולא מצאתי עוד מקרה של דמות שהצליחה במחי שלושה פרקים להפוך אהדה של אנדרדוג, שהמון צופים מקווים להצלחתו, ל"אני לא מבין למה לעזאזל היא מתנהגת ככה - שתעוף לי כבר מהמסך".
כמובן שבריאליטי כמו בריאליטי, אין מגיע ואין הוגן. אבל אם היו כאלה - שני היא דיירת של גמר בכל מצב. גם בלי דיירים טפטיים למדי כמו שירז ושון, שני הייתה הדמות הכי מורכבת, עגולה, פרובלמטית ומרתקת שידע "האח הגדול" מזה הרבה מאוד זמן. ולמרות כל האמפתיה שיש לי כלפיה, אי אפשר שלא להודות - היא הרסה לעצמה.
הבחירה לסיים את הקשר עם יובל בחד-צדדיות ובתזמון שבו היא עשתה זאת, בהפניית עורף וקרירות שחשבתי ששמורה רק לפקידים בביטוח לאומי, היו יותר ממה שהצופים בארץ מסוגלים לשאת. זה שהיא בחרה להזכיר לפתע שהלב שלה אולי עדיין שייך למישהו אחר שמחכה לה בחוץ - הפך את כל הסיפור למגעיל ממש. המראה של יובל העצובי שיושב לבד בבית סתם את הגולל סופית על הסיכויים שלה לצאת מהעונה הזאת עם יותר מחמישים אלף שקלים ומכונית חשמלית.
לצד כל אלה, צריך להגיד להגנתם של יובל ושני שהשבוע וחצי האחרונים גם היו הוכחה סופית לאותנטיות של הרגשות שלהם זה לזו. קשה להבין את המחשבה האסטרטגית שבניהול זוגיות כל כך בולטת בבית האח - כזאת שהאפילה על כל פעולה אחרת שלהם בבית, סימנה אותם בעיני הדיירים ובעיני חלק מהצופים (המשפחה של יובל - אני מסתכל עליכם), ואז הסתיימה בבוטות רגע לפני סוף העונה מבלי לתת לצופים שום סוג של קתרזיס.
הפרשנות שלי פשוטה למדי: שני נבהלה. היא נבהלה מהרכות שיובל הצליח להוציא ממנה, היא נבהלה מהמחשבה שיכול מאוד להיות שבעוד מספר ימים, כשיצאו מהבית, הוא יהיה זה שיחתוך ממנה. וכמי שתמיד צועקת חזק יותר כדי לא להיתפס כחלשה, היא פשוט עשתה צעד הגנתי אחד יותר מדי - ושרפה את המועדון.
שיחת הלחישות ביניהם הייתה תמצות מדויק של כל הפגמים במערכת היחסים הזאת, שכבר לא תראה את היום הבא: שני חשבה שהיא באה להתנצל ולהסביר את הצד שלה; יובל רק היה צריך חום, אמפתיה וסימן שהיא באמת אהבה אותו. ובסוף שניהם הלכו לישון עם הגב זה לזו. על אף שהיא זרקה אותו מתחת לגלגלים מבלי להביט לאחור - אני בוחר להאמין לדמעות של שני. שווה בהזדמנות לדבר על הבחירה של "האח" להשתמש במצלמות השירותים בבית, ולתהות איפה - אם בכלל - עובר הגבול בדרך להביא לנו את כל התמונה. זה היה פשוט גדול ממנה. היא לא רצתה לשבור ליובל את הלב - אבל לא יכלה לדמיין את הלב שלה בסיכון.
כל הביקורת על שני לא מקטינה את המוסר הכפול שאנחנו רואים שוב ושוב בעונה הזאת בין גברים לנשים. בזמן שהקהל מיהר להראות לשני את הדרך החוצה על היחס שלה ליובל, ארז איסקוב, ששיחק ברגשות של תרצה לאורך כל העונה ביודעין ומבלי להתנצל (בכל זאת, סליחה זו לא מילה שהוא מכיר) - זכה ליחס חומל בהרבה מהצופים.
אפילו בתחרות הכישרונות, כשהוא ישב על הבמה והסתכל עליה בזמן שאמר את המילים "שברת לי את הלב" - היא כבר ראתה איך הוא מגיע אליה אחרי התוכנית עם זר פרחים, בזמן שהוא דמיין את עצמו שוב נועל נעלי פקקים ורץ על המגרש.
אם כבר שחקן שיודע לשרת את הקהל - איסקוב מגיע לגמר בפוזיציה מצוינת. אחרי ההדחה של שחקני הכנף שלו, מוגרבי וחן, הוא עשה בדק בית והחליט להציג לקהל צדדים קצת יותר רגישים: נתן את החסינות לשון כי "מגיע לו", פירגן ליובל על השירה שלו, ואם התוכנית הייתה נמשכת עוד שבועיים - יש סיכוי שהיה אפילו מתחיל לעזור ליוכי לנקות אסלות ומקלחות. נו, הוא הרי העיד על עצמו שהוא ווינר.
אני יודע, אני יודע - אם יש סוס שחור אחד לעונה, זה בוודאי שון. השילוב שלו בין ערכים של פעם והומור של ערב צחוקים עם החבר'ה הפך אותו לפופולרי במיוחד אצל הצופים הצעירים. אבל שווה דווקא לדבר על המסלול של שירז.
נדמה שמעולם לא נכנסה דיירת לבית עם כזה וייב של אתנחתא קומית. לא שהיא לא הרוויחה את זה ביושר - מהמשחק בפוני ועד למדבקות נגד חצ'קונים בצורת כוכבים שהיא הציגה בגאווה - אבל בסופו של דבר קיבלנו דמות מורכבת בהרבה. אולי עדיין לא הדיירת שרובנו היינו בוחרים לשבת איתה לקפה, אבל בהחלט דמות של צעירה שמתמודדת עם החיים האמיתיים בעידן שבו הרשתות החברתיות מעצבות לא רק את איך שאחרים תופסים אותה, אלא גם את הדרך בה היא תופסת את עצמה.
בהמשך לטור של דוד ורטהיים שהתפרסם כאן בסוף השבוע, על הבחירה של רשת לא להפוך את העונה הנוכחית לעונת "מלחמה" או "ביביסטים נגד קפלניסטים" - שווה להזכיר גם את ההופעה של רינת בר. נדמה שמעולם לא הייתה עונה ב"האח הגדול" שבה הדיירים דומים כל כך זה לזה: בתחומי העניין, במקומות הבילוי, בטעם המוזיקלי. הטייפ הוא אותו טייפ - רק באריזות שונות. סתם נקודה למחשבה.