לפני כחודש זכה בני ספדי בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ונציה על עבודתו ב"מכונת המחץ". זו הייתה חותמת סופית למעמדו של היהודי-אמריקאי כאחד הקולנוענים האמריקאים הבולטים בדורנו.
ספדי נולד בניו יורק ב-1986. אביו הוא בן דודו של האדריכל משה ספדיה. הוא החל ליצור סרטים עם אחיו הצעיר ג'ושוע. ב-2007 יצרו את סרטם הארוך הראשון, "The Pleasure of Being Robbed", שזכה להערכה רבה בעולם האינדי. בשלהי העשור הקודם השיגו את הפריצה הגדולה שלהם הודות ל"גוד טיים" בכיכובו של רוברט פטינסון ו"יהלום לא מלוטש" של אדם סנדלר, הזמין בנטפליקס.
הסרטים הללו זכו לתהודה ולהערכה גדולה וגם ניסחו את הסגנון שנהיה מזוהה עם המותג "ספדי" - צילום ריאליסטי להפליא העוקב אחר דמות אינטנסיבית. צריך לציין גם ש"יהלום לא מלוטש" הוא מן הסרטים היהודיים ביותר של השנים האחרונות, כולל סצינת ליל סדר בלתי נשכחת, וגם שבני חוטא לא פעם בעבודת משחק אצל במאים אחרים - הוא הגיח ב"ליקוריץ פיצה" המופתי של פול תומאס אנדרסון, הבליח ב"אופנהיימר" זוכה האוסקר וגילם את האבא ב"אלוהים, אתה שם? זאת אני מרגרט".
לאחרונה, בני החל לפעול ללא אחיו. הוא יצר יחד עם נייתן פילדר את הסדרה המדוברת "הקללה", ואת "מכונת המחץ" ביים לבדו. הסרט יוצא בסתיו, שהיא עונת הפסטיבלים וגם עונת הפרסים, וכמו הרבה מן הלהיטים בתקופה הזו, הוא ביוגרפיה - במקרה זה, של מארק קר, מן הדמויות הבולטות בעולם ה-MMA שזכה באליפות ה-UFC, אבל גם התמודד עם התמכרויות למשככי כאבים ושלל צרות אישיות ומקצועיות.
הסרט עוקב אחר העליות והמהמורות של קר, בגילומו המשובח של דוויין ג'ונסון (שהיה ידוע בעבר כ"דה רוק"); אחר יחסיו עם זוגתו, בגילומה של אמילי בלאנט, שדי מתבזבזת כאן; ואחר ההתפתחות של ה-MMA, טכניקה המשלבת אמנויות לחימה שונות ומשונות, והתחרויות שלה מתגלות כמלאות אחווה ורעות כשם שהן מלאות דם ואלימות.
אם יש לכם תחושה שכבר ראיתם את הסרט הזה פעם, תחשבו שוב. "מכונת המחץ" מבדל את עצמו מ"המתאבק", "המתאבקים" וכדומה, גם בגלל האופי הספציפי של ה-MMA, גם בגלל תצוגת המשחק של ג'ונסון, שמפגין כאן את הופעתו הרגישה והמרגשת עד כה, וגם בגלל עבודת הבימוי של ספדי, שמתאר את המכות בזירה ומחוצה לה כך שהקהל מרגיש כאילו הוא עצמו נותן או מקבל את האגרוף. מומלץ לצפות ב-IMAX כדי ליהנות מהחוויה במלואה. ואל תשכחו לעטות כפפות.
סיפורו של קר כבר תועד בסרט תיעודי לפני שלוש שנים, שהיה בסיס מסוים לגרסה העלילתית. "דוויין הוא מי שהביא את הפרויקט לפתח לפני כמה שנים", מספר ספדי בשיחת זום לקראת עליית "מכונת המחץ" לאקרנים אצלנו בסוף השבוע. "ראיתי את הדוקו, ואמרתי לעצמי 'וואו, מארק הוא אדם יוצא דופן'. הוא אדם מורכב, כזה שיכול לכסח את הצורה לכל אחד, אבל אז לשבת ולהתפייט למה עשה זאת. הוא ענק עדין. אין דבר שיותר מעניין אותי מאשר פרפורמנס וריאליזם. רציתי לשחזר את העולם הזה ואת התקופה הזו, ולראות אם דוויין יכול להיעלם בתוך זה ולבטא את עצמו, ואם גם אני יכול לבטא את עצמי דרך כל זה".
"רציתי לשים את הקהל בתודעה של מארק. אני קורא לזה אמפתיה רדיקלית - אמפתיה במידה כזו שהיא רדיקלית. אתה יושב מול המסך וחי, מרגיש ורואה את העולם כמו אדם אחר. אתה מזדהה עם מישהו שלא חשבת שתזדהה איתו - ואולי, אולי, זה ישנה גם אותך כאדם ולו קצת. הסיפור של מארק נגע בי, כי הוא עבר כל כך הרבה דברים - והיום הוא בסדר. אתה אף פעם לא יודע מה עובר על בן אדם. אתה יכול לשפוט אנשים, אבל אתה לא יודע מה עובר עליהם. הדמות שלי ב'הקללה' היא מישהו שאתה שופט מיידית, אבל אז מבין שהוא מתמודד עם משהו אפל. אתה חושב שהוא סתם טמבל, אבל יש בו עומק. אני אוהב לתת אנושיות לדמויות".
ב"הקללה" יש סאטירה ואירוניה, ופה?
"אין שום אירוניה. זה סרט מאוד כנה. אני רוצה שתצא מהסרט כשאתה מרגיש טוב יותר לגבי החיים. אני רוצה שתצא ותגיד 'וואו, איזה מדהים זה שאנחנו חיים, שאפשר לעבור את כל זה ועדיין להיות בסדר'. ב'הקללה', אנשים לא כנים עם עצמם. הם לא חיים את החיים בכנות. זה כל כך יפה בעיני שמארק עבר את כל זה ועדיין חיובי ומלא שמחת חיים. זה דבר כל כך יפה להאיר עליו זרקור. אין פה שום אירוניה.
"ניגשתי לפרויקט במלוא הכנות כי אני אוהב את הגיבור שלו. עם זאת, אני מבין שהוא איש מורכב שעשה הרבה טעויות, ואני לא נותן לאהבה שלי כלפיו לעוות את איך שאני מציג אותו. המטרה שלי בסרט הייתה להציג אנשים בצורה הכי חשופה, כשהם מנסים להבין מי הם ולמה הם על כדור הארץ הזה. רציתי להציץ לחיים שלהם במידה כזו שהקהל ישאל את עצמו אם זה בסדר שהוא מציץ ככה".
יש בסרט סצינה שבה רואים את מרק בוכה במשך כדקה. זה די נדיר לראות גברים בוכים בסרטים, בטח גברים מהסוג הזה, ותהיתי למה זה היה חשוב לך.
"בדיוק מהסיבות שדיברתי עליהם. כי רציתי שנחיה איתו את האמת שלו. תמיד חושבים שעולם ה-MMA נטול רגשות. הרי אלה בחורים גדולים במקום אגרסיבי. האמת היא שזו סביבה מאוד חמה ומקבלת. זו קהילה עם הרבה תמיכה וחברותא, ורציתי להראות את הצד הזה. אם אתה נופל, מי שלידך ישאל אם אתה בסדר, ויחמיא על המכה שנתת בסיבוב השני. הפסדת, אבל מנסים לשפר לך את המצב רוח. אני אוהב את זה וחושב שזה מאוד מיוחד. המתאבקים מנצחים וגם מפסידים. הם לפעמים שמחים ולפעמים מאוכזבים ועצובים. מארק נראה בלתי שביר, אבל הוא שביר בהחלט, אז היה לי חשוב להראות אותו בוכה בחדר ההלבשה.
"אמרתי לצלם, 'אנחנו לא נכנסים. אנחנו רואים את זה קורה, אבל נשארים בפתח הדלת'. זו סצינה בודדה מאוד. אין בה אף אחד חוץ מאשר מארק. הוא שם לבד, והוא בוכה בהיסטריה. המרחק של המצלמה מהותי כדי להדגיש את הבדידות שלו, אבל בכל זאת רציתי תקריב על הפנים שלו, כס מה עושים? בניתי את זירת הצילום כך שנוכל להכניס לתוכה מראה, ולצלם אותה כדי שנוכל לראות דרכה את הפנים של מרק. רציתי להראות אותו בשיא הפגיעות שלו".
"כשאתה בוכה, אתה מכסה את הפנים. כך גם מארק עושה. אף אחד לא משוויץ בדמעות שלו. זה משהו מאוד אישי ומביך. אתה מתחבא מכולם. זה קרה גם לי, כשזכיתי בפרס בוונציה. חשבתי על הרבה דברים ורגשות הציפו אותי. בכיתי בהיסטריה וישר התכופפתי כדי שלא יראו אותי. זה מקום פגיע להיות בו".
יש דיבור על מועמדות שלך לאוסקר בקטגוריית הבימוי, וכמובן גם על מועמדות של ג'ונסון.
"ידעתי שהוא יכול לעשות את זה. ידעתי שהוא יכול לבטא את עצמו בצורה עמוקה כל כך. יש בסרט שלב מסוים שבו אנחנו מראים את מארק האמיתי, והמטרה הייתה שהקהל לא ישים לב, שהוא כבר לא יבדיל בין מארק במציאות ובין מארק כשדווין מגלם אותו. רציתי שדוויין ייטמע לחלוטין בדמות ואני חושב שככה קרה. המטרה בסרט הייתה ליצור תחושה, וייב, תגובה רגשית, שבסוף הסרט תרגיש שחיית חיים של מישהו, שיש לך זיכרונות שהם לא שלך, שאתה ומארק מחוברים. מסע בזמן לא אפשרי מבחינה מדעית, אבל ליצור באמצעות הקולנוע את התחושה שחיית חיים של מישהו אחר? זה כן. יצאתי מהסרט עם הערכה חדשה לחיים ולרגע. חיים רק פעם אחת, אז בוא נמצה את המיטב. אני יודע שזה נשמע קיטשי, אז מה?".
לקראת סיום נותרת זמן לשאלה אחת. כרגיל, כמו במעשיות על האדם שמקבל שלוש משאלות ותוהה איך לנצל אותן, אני תוהה מה לעשות עם הקושיה שנותרה לי. העולם לא באמת זקוק לעוד שאלה על העבודה עם "דה רוק". שאלה על עזה לא באה בחשבון כמובן ואני גם לא בטוח שדעתו של ספדי כל כך רלוונטית, אבל נראה לי הגיוני ולא פרובנציאלי לשאול על יהדותו. הרי היא לא סתם פרט טריוויה - היא באה לידי ביטוי בכמה מעבודתיו הקודמות. אז אני שואל האם אפשר לומר ש"מכונת המחץ" הוא אחד הסרטים הכי פחות יהודיים שלו. האם זו שאלה טובה? לא בטוח בכלל, אני מודה. והאם התשובה שלו מעניינת או קוהרנטית? תשפטו בעצמכם.
"כן, הדמויות פה לא יהודיות, וב'יהלום לא מלוטש' חלק כן היו יהודיות", אומר ספדי. "אני יהודי. אני רפורמי במובן זה ש…זה מעניין. יש אלמנטים ביהדות שאני מוצא מעניינים, והם יותר שיעורי חיים. זה לא בהכרח טקסטים תנ"כיים. יש רעיונות שאתה חושב עליהם ואומר 'וואו, זו דרך טובה להסתכל על העולם'. אני לא חושב שיש תגית שאפשר לשים עלי כי יצא שאני יהודי. אני לא תמיד…אבל באותו זמן, כן, אני יהודי ואני עושה סרטים. הסרט לא יהודי במובן שאין פה דמויות יהודיות. אך באותו זמן, הוא הצהרה לגבי החיים, ותפיסה של החיים, אבל כזו שנכונה לכולם".