"אופנהיימר" (נטפליקס)
אי אפשר שלא להתגעגע לקיץ 2023, רגע לפני השבעה באוקטובר. החיים היו איומים, אבל עדיין נסבלים איכשהו, וזה לבטח היה החמסין הקולנועי הכי טוב העשור - אולי הקיץ הקולנועי הטוב האחרון. זה היה, כזכור, הקיץ של "ברבי" ושל "אופנהיימר", האפוס על חייו וחרטותיו של הממציא היהודי של פצצת האטום. שניהם שברו קופות והביאו לאולמות צופים שלא היו בהם שנים ואולי גם לא חזרו אליהם, אבל "אופנהיימר" גם עשה יותר מזה - הוא זכה לתמיכה תקשורתית בלתי מסויגת, והיה הכוכב הגדול של עונת הפרסים.
בין השאר, הלהיט היה מועמד ל-13 פרסי אוסקר וזכה בשבעה: לסרט הטוב ביותר כמובן; לבמאי (כריסטופר נולאן); לשחקן הראשי קיליאן מרפי; לשחקן המשנה רוברט דאוני ג'וניור על תפקידו כלואיס סטראוס, ראש המועצה לאנרגיה אוטומית שרדף את אופנהיימר אחרי המלחמה; וגם לצילום, לעריכה ולמוזיקה. חשוב מכך, במשאל מבקרים שהתקיים בקיץ הקודם, "אופנהיימר" נבחר כסרט הטוב עד כה של העשור. זה מקרה נדיר שבו הביקורת, הקהל והממסד מסכימים.
בנאום הזכייה שלו באוסקר, נולאן אמר בצניעות: "אמנות הקולנוע קיימת רק קצת יותר מאשר מאה שנה. דמיינו שהיינו שם מאה שנה לתוך ההיסטוריה של הציור או התיאטרון. אנחנו לא יודעים לאן המסע הזה הולך מכאן, אבל לדעת שאתם חושבים שאני חלק משמעותי ממנו, זה הכי חשוב לי בעולם". ואכן, שנתיים לאחר צאת הסרט, ברור לחלוטין שהוא חלק מן ההיסטוריה של הקולנוע. המעטים שפספסו אותו באולמות מוזמנים להשלים פערים. נזכיר שמדובר באפוס באורך שלוש שעות המוציא את המיטב מכל אמצעי המבע הקולנועי, כך שזה לא בהכרח אידיאלי לראות אותו על הספה - אבל מה לעשות, קיץ 2023 בבתי הקולנוע כבר לא יחזור.
(אבנר שביט)
לביקורת המלאה
שקיעתה של הזריחה: "אופנהיימר" חושף את הפנים האמיתיות של מלאך המוות המודרני
"אנונימי לגמרי" (דיסני פלוס)
אחד הסרטים הבולטים של החורף שעבר היה "אנונימי לגמרי", דרמה ביוגרפית על צעירותו של בוב דילן. הלהיט המדובר הכניס 140 מיליון דולר ברחבי העולם, סכום מסחרר בימינו לסרט מסוג זה. גם אצלנו הוא התעלה מעל התקופה השחונה ומכר כמה עשרות אלפי כרטיסים. נוסף לכך, הוא גם היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל בקטגוריות החשובות ביותר: הסרט הטוב ביותר, הבימוי (ג'יימס מנגולד); התסריט המעובד (מנגולד וג'יי קוקס), הסאונד ועיצוב התלבושות, וגם לא פחות משלוש מועמדויות בקטגוריות המשחק: טימותי שאלאמה, אלא מי, על הופעתו כמוזיקאי המהולל; אדוארד נורטון על הופעתו כאביו הרוחני, פיט סיגר; ומוניקה ברברו, התגלית הגדולה והנפלאה של הסרט הזה, על הופעתה כג'ואן באאז, זמרת איקונית בזכות עצמה שהיתה זוגתו ושותפתו המקצועית של דילן.
אמנם, הביקורות היו מעורבות. מעריצים רבים של דילן, למשל, לא התלהבו. במחילה מהם, אני ממליץ בחום על הביוגרפיה המוזיקלית הזו. אם פספסתם אותה באולמות, תוכלו להשלים פערים במסך הביתי.
מזמן לא היה לי קל כל כך להסביר למה מגיעים לסרט חמישה כוכבים. לסכם את דברי השבח ל"אנונימי לגמרי" זה כמו לגלגל כדור לרשת מול שער ריק. מה כבר יש להגיד? לקחו פה את מה שנראית כמו אחת התקופות הכיפיות בהיסטוריה, לפחות מבחינה מוזיקלית, והצליחו לשחזר אותה בצורה מלאת סטייל, חיים ונשמה. לקחו כמה מן הדמויות הכי מעוררות השראה בכל הזמנים, ונתנו לשחקנים אטרקטיביים ומשובחים לגלם אותם, והם עושים זאת על הצד הטוב ביותר. לקחו כמה מן השירים היפים בכל הזמנים, והעניקו להם ביצועים חדשים ומרטיטים, כאלה שמנציחים את המורשת שלהם וגם מעבירים אותם לקהל חדש - וכשהכל מתחבר בהרמוניה מופלאה, מה עוד יש לומר? רק שעכשיו, הייתי מת לחזור בזמן ולבלות בניו יורק או בניופורט עם דילן, סיגר ובאזז - אבל בהנחה שזה לא אפשרי, ארצה רק לראות את הסרט הזה שוב. ואולי אפילו שוב ושוב. ושוב.
(אבנר שביט)
לביקורת המלאה
"אנונימי לגמרי": מזמן לא היה לי כל כך קל להסביר למה מגיעים לסרט חמישה כוכבים
"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" (נטפליקס)
קורין אלאל שרה שכולנו ציפורים משונות. ההגדרה זו מתארת היטב את גיבורי "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" ("I Saw The TV Glow"). הם נער ונערה שמתחברים אי שם בשנות התשעים על רקע הערצה לסדרת טלוויזיה, בימים שאובססיה כזו הצריכה הרבה יותר מאמץ - למשל, להקליט פרקים או למצוא מישהו שיקליט בשבילך. הסרט עוקב אחר שניהם בהתבגרותם ולאורך חייהם, כשהם מהלכים עם החלומות באוויר והראש באדמה, ומפחדים מהצל של עצמם.
"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" הוא סרט על חשיבותה של הטלוויזיה בחיינו; על תופעת ההערצה האובססיבית לתופעות תרבות בגיל הנוער ועל איך שהאובססיות הללו נראות לנו בדיעבד; ועל דיספוריה מגדרית והנטייה שלנו להתבייש בעצמנו במקום שאחרים יתביישו בעצמם. את כל אלה, הסרט מביא לידי ביטוי בצורה מושקעת להפליא. הפסקול השמימי נכתב במיוחד בשבילו, וגם סדרת הטלוויזיה שעומדת במרכזו היא סדרה בדיונית, אותה הוא ברא בצורה שמצליחה לבנות בתוכו עולם שלם ומהפנט.
עם כל המחמאות, ראו הוזהרתם.ן: זה סרט עצוב להכאיב, הממחיש גם כי כפי שקורין אלאל שרה, לא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים.
(אבנר שביט)
לביקורת המלאה
הכי מסעיר שיש: הסרט הכי טוב של הזמן האחרון עלה בנטפליקס
"שחור על לבן" (נטפליקס)
עלילת סרטו הנהדר של ספייק לי נשמעת מופרכת ודמיונית לחלוטין, אך היא מבוססת למעשה על ספרו האוטוביוגרפי של רון סטולוורת', שוטר אפרו-אמריקני שהצליח להסתנן לשורות הקו קלוקס קלאן בקולורדו של שנות השבעים. הוא עשה זאת בעזרתו של שוטר נוסף, שאמנם היה לבן, אך גם היה יהודי. העובדה שאנשי הארגון הגזעני לא עלו על כך שמתחת אפם מסתובבים להם בני שני הגזעים השנואים עליהם, ממחישה את מידת העליבות האבסורדית שלהם ומראה כיצד הגזענות כלפי שחורים והאנטישמיות אינם אלא שני צדדים שונים של אותו מטבע.
לסרט, אם כן, יש הרבה עוקץ, אבל המסרים שלו לא באים על חשבון הסרט, ולי יודע להוציא את המיטב מאמצעי המבע השונים, בתשוקה, להט ושאר רוח. הסרט נהנה מתסריט שנון ומשעשע בגישתו הגסה והסרקסטית. ג'ון דיוויד וושינגטון, בנו של דנזל, מי שהיה שותף מקצועי ותיק של הבמאי, עושה כאן עבודה מצוינת וכך גם אדם דרייבר, בתפקיד השוטר היהודי.
עם זאת, הרגעים החזקים ב"שחור על לבן" אינם אלה שמבוצעים בידי השחקנים, אלא קטעי הארכיון מאירועי שארלוטסוויל. לי מציג אותם כאן באריכות, כדי למתוח קו ישיר בין ימינו לתקופה המתוארת בסרט ולהראות שהחברה האמריקאית אולי הצליחה מדי פעם לטאטא את הזרמים הגזעניים שלה מתחת לשטיח, אך בכל פעם שמרימים אבן - מגלים כי הם עדיין שם, מסתובבים מתחת רגלינו כנחשי צפע.
(אבנר שביט)
לביקורת המלאה
תפס עליו טראמפ: "שחור על לבן" נכנס בנשיא האמריקאי כפי שלא נכנסו בו מעולם
"תברח" (נטפליקס)
באותו נושא: אחד מסרטי האימה הכי טובים של השנים האחרונות, מתחיל, כמו ברוב הזוועתונים בנקודת בנאלית: צעיר יוצא לפגוש לראשונה את המשפחה של חברתו. רק שהבחור שחור בעוד יקירת לבו וכל קרוביה לבנים, ומרגע הגעתו מתחיל רצף אירועים הזויים ואלימים, הגורמים לו להצטער על כך שבא מלכתחילה ושלא ברח ברגע הראשון.
הממד הסאטירי והנוקב של הסרט שביים ג'ורדן פיל מעניק לו את כוחו, והוא שולח חיצים חדשים, מפתיעים ומושחזים כשהוא מדבר על הגזענות האמריקנית. אבל חשוב לא פחות: הוא מתגלה כמותחן אימה אפקטיבי, אפילו בלי קשר לתכנים שלו. פיל, בהתנסותו הראשונה כבמאי בז'אנר הזה, משכיל ליצור אווירה טורדת מנוחה מן הרגע הראשון ולשמור על המתח עד הסוף, כולל לא מעט רגעים שבכוחם להקפיץ את הצופה מן הכיסא.
(אבנר שביט)
לביקורת המלאה
רב-בריח: "תברח" הוא סרט מבריק ואפקטיבי על הגזענות בארצות הברית
"Cha Cha Real Smooth" (אפל טי וי פלוס)
הסרט הזה, שבו משתתפת גם השחקנית הישראלית אודיה רש, הוא המחשה נוספת למשיכה ההוליוודית ארוכת השנים לבת/בר מצוות. הגויים מתים על זה, כי בנצרות אין טקסי התבגרות כיפיים שכאלה (הרי בהטבלה נוצרית אין כיבוד ואי אפשר להזמין תקליטן); והוליווד מתה על זה, כי בת/בר מצווה היא הזדמנות להכניס בתוך חלל אחד שלל דמויות, התרחשויות ומוזיקה, וזה בסיס טוב לדרמה ולקומדיה.
קופר רייף כתב וביים את הסרט וגם מככב בו, בתור צעיר מניו ג'רזי שהופך למרקיד במסיבות בת ובר מצווה. כך הוא פוגש גם אישה בגילומה של דקוטה ג'ונסון. הוא פורש את חסותו על בתה שנמצאת על הספקטרום וממלא את החלל שמותיר ארוסה, עורך דין העסוק בנסיעות עבודה.
אפשר להבין למה הסרט הזה קיבל חיבוק כל כך חם: הוא אמנם סוחט דמעות, אבל בניגוד לרוב המתחרים בסאנדנס, אלא לא דמעות של ייאוש מוחלט ושל רצון לחתוך ורידים. זו דרמה קומית מהנה לצפייה ומלאת שמחת חיים, שמותירה שביב של תקווה להמשך ומוכיחה שגם אם זה לא קרה לך בגיל 12 או 13, אף פעם לא מאוחר להתבגר.
(אבנר שביט)
"כאב אמיתי" (דיסני פלוס)
זה לא חדש שהקולנוע אוהב לעסוק בשואה. מה שחדש הוא שבשנים האחרונות אנחנו עדים לטרנד טרי, שרלוונטי גם לקולנוע הישראלי וגם לזה האמריקאי: סרטים העוסקים בדור שני או שלישי הנוסעים למזרח אירופה בעקבות הסיפור המשפחתי שלהם.
קירן קאלקין מככב בסרט בצד ג'סי אייזנברג, שגם כתב וביים - זה סרטו העלילתי הארוך השני כתסריטאי ובמאי אחרי "כשתסיים להציל את העולם" המצוין גם כן. הם מגלמים שני בני דודים, שסבתם המשותפת, האהובה ושורדת השואה הלכה לעולמה והשאירה להם כסף ובקשה - להשתמש בו כדי לנסוע לפולין, ולבקר במחנות ובעיירת הולדתה. בני הדודים חולקים את שם המשפחה, אבל הם הפכים מוחלטים. דיוויד, בגילומו של אייזנברג, מיושב בדעתו. בנג'י בגילומו של קאלקין הוא סטלן לוזר שעדיין לא התבגר, וגם בטיול שואה לא מסוגל להפסיק להשתטות, מה שגורם לקרוב משפחתו לדפוק את הראש בקיר מרוב בושה.
הסרט נאמן לשמו. בשלב מוקדם מתגלה כי בנג'י מתמודד עם אתגרים נפשיים ונטיות אובדניות, ועולה השאלה - מה זה כאב אמיתי? האם מותר להשתמש במושג הזה רק בהקשר של טרגדיות כמו השואה, או שגם למישהו שסתם סובל כי הוא לא מוצא את עצמו מותר להגיד שכואב לו? והאם הוא מפונק רק בגלל שהוא לא מצליח להתגבר על המצוקה הקיומית שלו בשעה שסבתו שרדה זוועה בסדר הגודל של השואה? "כאב אמיתי" מעלה את השאלה הזו ומשאיר אותה פתוחה, מה שהופך אותו לכואב יותר ולאמיתי יותר. נוסף לכך, הוא נוגע בשלל קושיות נוספות הקשורות בזהות יהודית.
התסריט רהוט, שנון ומשכנע, ומיטיב לצייר את הדמויות הראשיות והמשניות - התחושה היא שאנחנו מכירים את האנשים הללו ונמצאים יחד איתם. תצוגות המשחק מעולות כולן. מי שמצטיין במיוחד הוא כמובן קאלקין. זהו תפקידו הקולנועי הטוב עד כה של השחקן, שבתחילת דרכו הופיע כילד בסרטי "שכחו אותי בבית" בצד אחיו מקולי, ונכנס לפנתיאון בשנים האחרונות בזכות תפקידו בסדרה "היורשים". הדמות שלו בקלות היתה יכולה להפוך לזעופה, מפונקת ובלתי נסבלת, אבל הודות לתצוגה שלו היא מעוררת סימפטיה ולא עוינות. התחושה היא שאנחנו לא צופים בשחקן מגלם דמות, אלא כיאה לשם הסרט, באדם אמיתי. איזו הופעה פנומנלית.
(אבנר שביט)
"מוזר להגיד את זה, אבל הסרט הזה שינה לי את החיים": ג'סי אייזנברג וקירן קאלקין במסע אל הכאב היהודי
"צעצוע של סיפור" (דיסני פלוס)
יש סרטים מעטים שאפשר לומר עליהם כי שינו את עולם הקולנוע לעד. "צעצוע של סיפור" הוא אחד כזה, ועכשיו, כשהוא חוגג 30 שנה לצאתו - זו הזדמנות מצוינת לחזור אליו.
"צעצוע של סיפור" היה סרט האנימציה הממוחשבת הראשון באורך מלא. הוא שינה את הדרך שבה יוצרים סרטי אנימציה, והפך את הז'אנר הזה לשליט הדומיננטי בקופות. הוא גם הציג לעולם את חברת ההפקה שלו, פיקסאר, ומיצב את מעמדה כאחד הכוחות החזקים בשוק - מאז ועד היום.
אבל אנחנו ממליצים על הסרט מסיבה נוספת: נוסטלגיה הפכה ברבות השנים למושג שנזרק בהקשר של כל דבר שמזכיר לנו משהו אהוב. מעטים המקרים בהם המובן המקורי שלו - כאב שנוצר מתוך געגוע - באמת בא לידי ביטוי במלוא הכוח. זה קרה ב"צעצוע של סיפור", וזאת בזכות חדר הילדות עם הצעצועים הישנים, תמימות הילדות, וההבנה שכל אלה חולפים כל כך מהר. כמה אומץ צריך כדי להפוך את כל אלה לסרט, בטח כשהוא הראשון של אולפן אנימציה.
במובנים רבים, "צעצוע של סיפור" הוא דמותה של המהפכה שהביאה פיקסאר לעולם - סרטי אנימציה רב שכבתיים ושופעי תובנות, שמכילים מסרים המכוונים לילדים ומבוגרים גם יחד. וודי, באז, רקס וסלינקי אמנם נלחמים על רלוונטיות בעולם משתנה, אבל מעל הכל הם מזכירים לנו כמה קצרה הדרך בין הילדות לבגרות, וכמה היא מוערכת רק בדיעבד.
(אבנר שביט ואילן קפרוב)
"גם 30 שנה אחרי צאתו, עוד לא פגשתי מישהו שצפה בסרט ולא אהב אותו"
"קריוקי" (נטפליקס)
סרטו הראשון באורך מלא של משה רוזנטל, מהסרטים הישראלים המשובחים של השנים האחרונות, לוקח את החוויה הכל-ישראלית של סכסוך שכנים סביב מסיבת קריוקי ומטעין אותה ברגש ובמשמעות. הגיבורים שלנו הם זוג בורגני חביב מחולון - מאיר (ששון גבאי) וטובה (ריטה שוקרון) - שחיים בשגרה נוחה אבל גם מתסכלת. את היום-יום האפור הזה מערער שכן חדש בבניין, איציק (ליאור אשכנזי), שחייו נראים כמו ההיפך המוחלט מאלה של מאיר וטובה. הוא רווק הולל שכל ערב בפנטהאוז שלו הוא חגיגה חדשה לגמרי, עם חברים מתחלפים ואורחים נוצצים, סקס, סמים ומוזיקה רועשת. הוא שובה את השניים בקסמיו ומעיר בהם דברים שהם כבר שכחו שקיימים בתוכם, אלא שמה שבא בקלות גם הולך בקלות.
"קריוקי" מציב בצד אחד של הזירה את הבורגנות הקפוצה ובצד השני חיים של שחרור חסר עכבות. השאלה הגדולה היא האם שני הקצוות האלה יכולים להיפגש, והאם אפשר לתפוס מקום ולהשמיע את הקול האותנטי שלנו בלי להפריע בהכרח למישהו אחר. השאלה הזו מתגלמת גם במושגים שהסרט שוב ושוב חוזר אליהם - זיוף מול אותנטיות - אבל כאן לא מדובר בשני קצוות מרוחקים אלא בשני צדדים של אותו המטבע. לרגעים זהו משל נוקב על חיים מוחמצים והפער בין התפיסה העצמית שלנו לצורה שבה אנו נתפסים על ידי הסביבה. לפעמים הוא גורם לנו לרחם על מאיר וטובה כאילו היו שני ילדים מבולבלים וחסרי אונים, ובאחרים אנחנו גאים בהם ומתרגשים איתם. אנחנו מתאהבים לצידם באיציק אבל גם חוששים, כמוהם, מהכאוטיות החדשה שהוא מכניס לחייהם.
הרבה מהכוח של הסרט אפשר לזקוף לזכות התסריט המוצלח, וכמובן שגם למשחק הווירטואוזי של כל המשתתפים, שאף זיכה את ריטה שוקרון וששון גבאי בפרסי אופיר. גבאי מפשיט את עצמו מכל רמז להיותו שחקן מצליח ונבלע לגמרי בדמותו המתוסכלת והקשה של מאיר, בעוד שוקרון זורחת בכל הכוח. כל הגורמים האלה מתלכדים לכדי סרט רהוט, מלא רגש, שנע בין קומדיה עוקצנית לדרמה עצובה ואפילו שוברת לב.
(נעמה רק)
לביקורת המלאה
עם משחק וירטואוזי ובימוי שובר לב, "קריוקי" מפרק את הבורגנות הישראלית
"החבר השמן שלי" (נטפליקס)
הקומדיה הרומנטית של גודיס שניידר לא החזיקה זמן רב בבתי הקולנוע, אבל בנטפליקס היא זכתה לחיים מחודשים. זו מעין גרסה מקומית ועבת בשר ל"כשהארי פגש את סאלי". הפעם הארי הוא ג'מי, בגילומו המצוין של צחי סדן, בחור ישראלי שלא עונה לשום מודל מקובל של יופי - הוא לא רזה, לא מגולח, ולא לבוש כהלכה. במהלך שירותו הצבאי, פוגש ג'מי את אליק בגילומה של מי-רן מנקס, בחורה אטרקטיבית לכל הדעות, שגם מודעת לזה, ומוצלחת גם מכל בחינה אחרת. היא אשת הספר הכי איכותית שראינו על המסך הגדול השנה, ומעריצה גדולה של קרל אובה קנאוסגורד. לא קורה ביניהם כלום, אבל כיוון שאנחנו מדינה קטנה, הם נפגשים כמה שנים אחר כך, והפעם כשהם גרים בתל אביב. מתפתחת ביניהם ידידות עתירת מתח מיני, אבל משהו מפריד בין השניים. בסרטים ישראלים קודמים על אהבה במבחן, מה שעמד בין הגיבורים זה המוצא האתני. כאן, זה המשקל.
"החבר השמן שלי" מתאר את כל זה בהרבה רגישות, עם דיאלוגים שהשנינות לא פוגעת באמינותם, ובאופן כללי בצורה אותנטית להפליא. אולי זה רק מתבקש, כי הסרט מבוסס על סיפורו האישי של שניידר. בצד החוויות של הבמאי, "החבר השמן שלי" שואב גם מן המסורת של הקומדיה הרומנטית ההוליוודית, אך ברור כי בארצות הברית לא היו מעזים להפיק אותו בימינו מסיבות של תקינות פוליטית. ראיה לכך שהיא שבפסטיבלים אמריקאים בהם הוקרן, שמו הישראלי השמנמן נתפס כבעייתי והוחלף בשם הגנרי "אליק וג'מי", כשם שתי הדמויות הראשיות. כך או כך, בימינו יש בקושי קומדיות רומנטיות ראויות ובטח שאין כאלה תוצרת הארץ - אז הנה, קבלו אחת כזו.
(אבנר שביט)
"הלוואי שרזים יפסיקו להתנשא מעלינו. יש להם בעיות בדיוק כמו לשמנים, פשוט פחות רואים את זה"