בפתח השער השני בספר "השארנו אור במטבח" - ספר השירים החדש והיפה כל כך של השחקן, המחזאי והמשורר יעקב איילי (עריכה - פרופ' מנחם פרי) מופיע שיר שמספק אולי צופן מסוים לדרך שבה ניתן לקרוא את השירים בספר. השיר נקרא "רואים את הכל" והוא נפתח כך:
"מי שעומד על הראש על הדשא
בברכת גורדון
יכול לראות את הכפר שבו נולדתי...".
ובהמשך -
"אנשים יורדים במדרגות בצעד מהוסס
עם כוס קפה ביד,
הבתים הקטנים, הגגות המשולשים
כמו כנפי פרפר..."
אם כן, הדובר בשיר של איילי מציע מעין מבט מהופך ורענן מאוד על המציאות, ומחבר לגגות המשולשים כנפי פרפר שבאמצעותם אפשר לרחף הלאה בעזרת הדמיון, אבל כל זה אינו מבחינת מסע רגוע ופסטורלי כי באופק המהופך צפים גם הוריו של הדובר שכבר הלכו לפני שנים לעולמם, כך שה"ריחוף" הרך נמהל מיד בגעגוע וכאב.
דומה ששני היסודות האלה - הנוכח והנעדר, המואר והכואב, דרים זה לצד זה בלא מעט מהשירים של איילי. כך בשיר הפותח שגם נתן לקובץ כולו את שמו - "השארנו אור במטבח".
הדובר בשיר פותח בפנייה:
"אלוהים, השארנו אור במטבח", והאלוהים בשיר הוא מעין חבר חביב שקופץ לבקר "בצעדי אוויר" ויודע בדיוק איפה מונחים הקפה והסוכר במטבח, אבל גם האידיליה הזאת, לכאורה, מופרת מיד בשורות הסיום כאשר הדובר פונה אליו ואומר:
"בוא אלינו אם אתה בא לתת
רק אל תבוא ותיקח".
כלומר, ברגע הזה ה"אלוהים" שבשיר מפסיק בבת אחת להיות מעין חבר חביב, ויש בכוחו להחשיך ולקחת הכל תוך שנייה. שני היסודות דרים בכפיפה - האור החם והמזמין שנשאר במטבח, והאלוהים שהופך תוך שנייה מידיד ליצור מסוכן שיכול לכלות את הכל בהרף פעולה אחת. ההורים שכבר אינם, אלה שצועדים בשלווה עם כוס קפה ביד עם הנוכחות החמה והמגינה שלהם, כמו בשיר שהזכרנו קודם, יכולים להילקח מהעולם של הדובר ומהעולם של כולנו בשנייה אחת.
כאן נחשף אולי מרכיב נוסף בשירה של איילי - בלא מעט שירים הוא מקפיד על מעין חריזה, גם אם לא "לבנה" (עיצור ותנועה):
"במיוחד בשבילך השארנו אור במטבח"
אל מול השורה הסוגרת -
"רק אל תבוא ותיקח".
החריזה יוצרת מעין מצג שווא של עולם שלם שיש בו יופי ותואם. "מטבח" ו"תיקח", אבל מה שמסתתר מתחת למילים רחוק מאוד מלהיות דבר שיש בו תואם וחום ושלמות. אולי להפך - האימה שגלומה בשורת הסיום ("רק אל תבוא ותיקח") מאיימת לפוצץ את בועת הסבון הצבעונית של החרוז.
אותו ניגוד בין חומרי השיר, בין החזות ה"מאירה" לתוכן המאיים, ממשיך להופיע גם בשירים נוספים. כך למשל בשיר "אהובתי מכתי" בעמוד 11. שמתאר בין השאר התפרצות של אלימות מצד האהובה של הדובר ונפתח במילים:
"כשאהובתי היכתה אותי,
הרטבתי דבר ראשון את השריטות במים".
הדובר בשיר עובר שורה של טיפולים כדי להירפא (אולי) מהמכות של האהובה והשיר מסתיים במילים:
"ובהמשך חזרתי מדי יום
על הטיפול בשמן ובחול
עד שנהיה שם פצע אהבה כחול".
שוב שני היסודות - פצע ואהבה מתגוששים ביניהם ונעזרים בחרוז (הפעם חרוז לבן "על מלא") כדי לנסות ליישב את המהומה שהתעוררה ביניהם.
בנקודה הזאת אני נזכר שפעם מזמן, בפגישה שהייתה לי עם המשורר יהודה עמיחי, הוא אמר שבשירים שלו יש תמיד שני יסודות ברורים: מלחמה ואהבה. ופתאום אני חושב שמשהו מזה מחלחל גם לשירים של איילי.
יש בכלל משהו קצת מתעתע בשירה של איילי - לפעמים הם נראים כאילו הם נכתבו בדרך מעט היתולית, אגבית, כזאת שלכאורה לא לוקחת את עצמה לגמרי ברצינות. יש בהם תמיד איזו פשטות ובהירות, ובכל זאת אי אפשר להחמיץ את הכאב ששב ועולה מבעד לחזות המעט ליצנית שלהם, ונחוץ תמיד לקרוא אותם פעם ועוד פעם כדי לעמוד על מלוא המשמעות שלהם, שמתחבאת לא פעם מאחורי פנים יפות ו"מזמינות".
השיא של המגמה, אם אפשר לנסח זאת כך, הוא בשער הרביעי והאחרון של הספר, שנקרא "שירי ערב לטמגוצ'י". הטמגוצ'י, למי שהספיק לשכוח, הוא צעצוע דיגיטלי שפותח ביפן לפני קרוב לשלושים שנה. למכשיר שלושה כפתורים בדרך כלל שבאמצעותם ניתן לגדל על הצג יצור דיגיטלי קטן שזקוק למזון, חינוך, ניקיון, חיבה ובריאות.
ה"שדה" שאיילי בוחר הוא שוב מעט היתולי, עד שמתברר לך כמעט בתחילת מחזור השירים, שמדובר כנראה באביו החולה ונוטה למות של הדובר בשיר, והנימה המעט מחויכת שבה אולי השיר נקרא בהתחלה, מתחלפת שוב במהירות לתחושה של אימה וכאב וגעגוע גדול.
זה שיר ארוך עם כמה חלקים, שבאמת צריך לקרוא אותו כמה פעמים עד שעומדים על מלוא המשמעויות הגלומות בו. יחד עם זאת, איילי מקפיד תמיד לשמור על איזה "צעיף" או מרחק אמנותי שמדבר ולא מדבר על הדברים.
באופן מאוד אישי חשתי כל הזמן שהלוואי והיה לי את האומץ לעסוק ככה באופן פתוח וישיר במותו של אבי, ובאפסות הנוראה שאנחנו חשים מול סוף החיים והדעיכה המכוערת שנלווית אליהם לא פעם.
אבל גם שם המבט של איילי לא פוסח על "אחות אחת טמירה", שאם היו נותנים לו הוא היה קולף ממנה את "קליפתה הבהירה", וכך מדי האחות הלבנים משאירים פתח להתפרצות נוספת של ארוס שאולי רק מתגבר על רקע חדלונם של החיים ומותו הצפוי של ה"צעצוע".
אפשר לכתוב עוד ועוד, אבל אני מודה שאולי דווקא על רקע הימים המתעתעים שעוברים על כולנו, הספר הזה הפיח בי מחדש דווקא את האמונה בכוחן של המילים. ביכולת שלהן לאפשר לנו מגע אמיתי, גם אם הוא צורב לפעמים, ב"מהות" של העולם שבו אנחנו סובבים.
"השארנו אור במטבח" / יעקב איילי. הוצאת יצירה עברית. 60 עמודים מודפסים.