דומה שקיבלנו את "מכונת המחץ" בשביל מטרה אחת: להשיג פרס אוסקר לדוויין ג'ונסון, המתאבק לשעבר שהפך לכוכב קולנוע הידוע בכינויו "דה רוק". אולי לא נזכה לראות את "הסלע" מניף את הפסלון המוזהב, אבל ייתכן שנראה כאן מועמדות, וזה יהיה בזכות ולא בחסד: במידה מסוימת, זהו התפקיד שג'ונסון נולד כדי לגלם. הבעיה היא שמסביב לתפקיד הזה יש סרט, והוא לא מעניין.
זהו סיפורו האמיתי של מארק קר (ג'ונסון), מתאבק בסגנון חופשי, זוכה שלל מדליות זהב, שנכנס לסצנת ה-MMA (אומנויות לחימה משולבות) בשנותיה הראשונות והיה לסוג של כוכב שלה, רגע לפני שהתעשייה הזאת נהייתה למכונת כוכבים אמיתית. מארק באמת חושב על עצמו כמנצח סדרתי, אבל הנטייה שלו להתמכר למשככי כאבים מונעת ממנו להיות מתאבק גדול, וחמור מכך: היא הורסת את מערכת היחסים שלו עם אהובתו, דון (אמילי בלאנט). פעם אחר פעם הוא מנסה להיות אלוף העולם, אבל הוא נתקל בשני מכשולים עיקריים: 1. הוא נרקומן, ו-2. הוא נמצא בזוגיות שנראית כמו פרק רעיל במיוחד של ריאליטי היכרויות.
וזהו כל הסיפור, בעצם. אינני מומחה להיאבקות, UFC או MMA, ויכול להיות שהחשיבות ההיסטורית של מארק קר לתת-תרבות הזאת אקוטית יותר משניתן לשים לב, אבל מהדרך שבה סיפור חייו משתקף ב"מכונת המחץ" מסתמן שפשוט מדובר בבחור עם לב רך, בלי הרבה שכל ועם נטייה קלה להרס עצמי.
כמובן, אנחנו לא פה בשביל הסיפור האמיתי או המציאות (גם אם הסרט אכן מצולם כמו תכנית ריאליטי אמריקנית, עם מצלמות משוטטות ורועדות ושימוש יצירתי בעדשת הזום). אני פה בשביל הקולנוע, ומקווה שגם אתם. ופה הבעיה האמיתית של "מכונת המחץ": הסרט הזה לא באמת החליט מה הוא רוצה להיות. אם אנחנו בסרט ספורט על מתאבק חצי-אגדי, זאת בעיה: לאורך הסרט יש בערך שלוש סצנות היאבקות, והן לא מרשימות במיוחד. זה דווקא לא מובן מאליו, ואפילו בחירה מכובדת של הבמאי והתסריטאי בני ספדי. הרי זהו סרט על ספורטאי לוזר שלפחות מבחינתנו, היה לו ניצחון זוהר אחד כל חייו - והוא מופיע בסצנת הפתיחה. לכל אורכו של הסרט אנחנו לא מקבלים הסבר ישיר לשם "מכונת המחץ", ולכן באותה המידה אפשר להניח שהגיבור שלנו הוא דווקא הנמחץ, ולא המוחץ. יש בזה קטע.
הבעיה היא שהסרט במקביל מנסה להיות דרמת-מערכת-יחסים, וכאן הוא מפשל בגדול. חלק ניכר מהסרט מבוזבז על מערכת היחסים של מארק ודון, והם פשוט לא זוג מעניין מספיק כדי שנהנה מהריבים, ההתפייסויות והשגרה השוחקת שלהם. לא חסרים סרטים נפלאים על זוגות שרבים שמומלץ לראות ביום האהבה ולברך ברוך שעשני רווק (המלצה אישית שלי: "בלו ולנטיין". לא תתחרטו), אבל היה בהם ניצוץ כלשהו שגרם לך להתענג על הצפייה באהבה גוססת.
ב"מכונת המחץ", לעומת זאת, אף דמות לא כתובה בצורה שגרמה לי להבין על מה היא נלחמת: למה מארק קר מכור מלכתחילה? מה הבור שההתמכרות הזאת מנסה למלא? איך הצליח להיגמל? אין לי מושג, והרגע ביליתי שעתיים עם הר-האדם הזה. למה דון לא מוכנה לבוא לקראתו, ולמה היא לא עוזבת כשהיא מבינה שהוא רק פוגע בה? לכו תדעו.
ג'ונסון, במאמציו להוכיח לעולם שהוא יותר משחקן הוליוודי שיודע להוביל סרטי אקשן טראשיים, אכן נכנס בקלות לנעליה של דמות שאולי רק הוא באמת יודע לגלם: מתאבק שהניצחון לנגד עיניו בכל רגע אבל אנושיותו הארורה מונעת ממנו להגיע להישגים שהוא מסוגל אליהם. ג'ונסון אותנטי, כריזמטי, מצחיק, ובעיקר מצליח בצורה אמינה במיוחד לתאר אדם שלא מפסיק לשקר לעצמו. גם במקומות שבהם התסריט מפשל עדיין מעניין לבחון את הדרכים השונות שבהן ג'ונסון מצליח ללמוד אותו.
הבעיה היא דווקא - ומעולם לא חשבתי שאכתוב כזה דבר - בליהוק של אמילי בלאנט. בלאנט שחקנית ותיקה, מוכשרת ומרגשת יותר מסלע קיומנו דוויין ג'ונסון, וכבר הוכיחה שהיא יודעת לזהור גם ביצירות מופת וגם בסרטים סוג ב', אבל לפעמים גם השחקניות הטובות ביותר יכולות פשוט לא להתאים: דון של "מכונת המחץ" היא אישה מצועצעת, נהנתנית, עם חוש טוב לטראש וציפורניים יפהפיות. לא משנה כמה נתאמץ, בלאנט לא עוברת ככזאת, לפחות לא בסרט הזה. ניכר שהיא פשוט לא מרגישה בנוח בעור של הדמות שהיא מנסה להיכנס אליה. זה כמו לראות את ג'ולי אנדרוז באודישן לתפקיד כרמלה סופרנו.
אבל לפני גברת בלאנט, מדובר פשוט בתסריט לא טוב. כזה שנותן לך את החוויה של סקירת חייו של אדם לא מעניין דרך דפדוף אקראי בביוגרפיה שלו (או לפחות בפרקים שסוקרים שלוש שנים מתוכה). אף סצנה לא הוכיחה לי למה מארק קר ירום הודו ראוי לסרט משלו, ומעט מאוד רגעים הצליחו לסחוף, לעניין או לרגש אותי.
בני ספדי (שגם מחלטר כשחקן, וככזה הוא מצוין) עבד עד כה בצמד עם אחיו ג'וש. השניים יצרו סרטים כמו "יהלום לא מלוטש" ו"גוד טיים", שבהם שחקנים הוליוודיים כמו אדם סנדלר ורוברט פטינסון הוכיחו כמה גדולים הם יכולים להיות, ויממות כאוטיות במיוחד נדחסות לשעתיים אינטנסיביות. בלי אחיו על הסט, נראה שספדי ויתר על האינטנסיביות לטובת גישה דוקו-דרמטית ולא הכרחית (כולל סצנת סיום נוראית אחת שמנסה בכוח לטשטש את הגבולות בין מציאות לבדיון) שהופכת את הסרט הזה ליציאה מיותרת.
בניגוד לסרטי איגרוף-היאבקות אחרים, אין פה את ההשראה של "רוקי" (למעשה, יש סצנה אחת שישירות מתנגדת לכל מה שסוס ההרבעה האיטלקי ההוא ייצג, כשמארק צולח באדישות גרם מדרגות); אין את הלב הפועם של "מיליון דולר בייבי"; אין את הווירטואוזיות, ההתעלות הכמעט-דתית שהייתה בכל פעם בה "השור הזועם" של מרטין סקורסזה נכנס לזירת האגרוף. מה יש לנו? הוכחה לכך שדוויין ג'ונסון שחקן מוצלח. אני אישית עדיין מעדיף את ג'ון סינה ודייב בטיסטה, אבל האיש בפירוש הבהיר שהוא לא רק כוכב קולנוע, אלא גם כזה שאפשר להתקשר אליו כשרוצים להשיג אוסקר. אם תשאלו אותי, את זה היינו יכולים גם מלהקשיב לעבודת הקול שלו ב"מואנה", לפני קרוב לעשור. את הסרט הזה לא היינו צריכים.