דמות של ציפור חומה קטנה חוזרת ומופיעה ב"ברנינג מן", סרטו של איל חלפון שהוקרן בסוף השבוע בתחרות הישראלית של פסטיבל חיפה. זהו הזנבן, ציפור שיר חמודה וארוכת זנב. לאורך הסרט הם נראים מקפצים, מזמרים, מציצים מהעץ ומנשנשים פירורים של בורקס מסביב ליונה (שי אביבי), שבנו החייל משרת בבסיס צבאי הסמוך לאזור המחייה שלהם. יונה הוא, בעגה בלתי מקצועית, אבא מסוג "טיפוס". דעתן, דברן, שנון גם כשזה לא מתאים, מתעצבן בקלות וגם נכנע בקלות לגחמות, למשל כשהוא מתנדב להסיע את בנו במשך שעות לבסיס בלי שזה אפילו ביקש.
אותה גחמתיות גורמת לו להשתכנע שהפרידה מהבן היא סימן מבשר רעות, אז הוא מחליט להישאר בסביבה עד שירגיש אחרת. כלומר, במחנה מאולתר מחוץ לבסיס צבאי. לא מהדברים שצה"ל אמור לקבל בשלוות נפש, אפילו בחור בדרום (נוכחות הזנבנים מרמזת על אזור הערבה וים המלח), אבל על זה הסרט אז ניאלץ להאמין. מאותה נקודה והלאה יונה מנצל כל הזדמנות לשיחת נפש מזדמנת: עם נהג משאית, עם צעירה שמארגנת מסיבת טבע, עם חייל מרדן ולפעמים גם בטלפון, עם אשתו לשעבר או עם מתווך נדל"ן שקצת נחוש מדי למצוא לו דירה. בכל זאת, אדם לא בורח למדבר רק בגלל שה"ביי" של הבן שלו לא היה מספיק משכנע.
לא קל לעשות סרט שמבוסס כמעט בלעדית על רצף של מפגשים ושיחות, הרי אחד העקרונות הבסיסיים של הקולנוע הוא "להראות ולא לספר". כאן זה עובד, רוב הזמן, כי יונה עושה עוד דברים חוץ מלחטט לעצמו ברגשות (גם אם ניכר שהוא אוהב). עוד מסייע להצלחה הוא אוסף של שחקנים שכיף איתם: אביבי כבר מיומן בתפקידי אבות מתוסבכים ונוגעים ללב, נווה צור גונב את ההצגה ולא בפעם הראשונה, ויש גם הופעות משנה חינניות של שחקנים כמו חיים זנאתי, בני אבני או סוזנה פפיאן.
לסקירות נוספות מפסטיבל חיפה
הסיפור על נחל עוז כל כך פסיכי. מול הגבורה של נעם תיבון, גם שוורצנגר היה אומר חלאס
הרעיון של אדם שנמלט לזמן בלתי ידוע באמצע המדבר מעלה אסוציאציה רוחנית - נקודת מפגש בין סיפורי התנ"ך, הפסטיבל משם הסרט וריטריטים יקרים לבורגנים. "ברנינג מן" הוא לא סרט שמי יודע מה מתעניין ברוחניות, אלא בקשרים בין אנשים ובשיחה ככלי לריפלקציה וריפוי, מה שמחזיר אותנו לזנבנים. חיילת חובבת טבע מתארת אותם ליונה כיצורים אלטרואיסטים שחיים בקהילה סולידרית, ואם להאמין לוויקיפדיה, פרט שעוזב את הקבוצה שלו יתקשה לשרוד לבדו בטבע. זה גם הרעיון שמוביל את הסרט: אנשים הם יצורים חברתיים, וכשפרט בקבוצה צריך עזרה יקומו מי שיתנו אותה. אפילו אם הוא אדם לא קל כמו יונה, ואפילו כשהוא זר מוחלט. ברגעיו הפחות אמינים התסריט לוקח את זה לנקודת קיצון ושוכח ששאר הדמויות הן לא רק עזרים לגיבור שלו, אבל לפחות יונה טורח לעזור גם לאחרים כשיש לו הזדמנות.
ברמה פחות אישית ויותר לאומית, "ברנינג מן" הוא מעין אח ל"חמצן" בבימוי נטעלי בראון, שזכה לא מזמן בתחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים. שניהם עוסקים בהורה שהדאגה לבן אהוב מובילה אותו או אותה למעשים קיצוניים, כל אחד בדרכו. האם שמגלמת דאנה איבגי ב"חמצן" משווה את ההורות לאהבה נכזבת וב"ברנינג מן" יונה מתפייט על האהבה המיוחדת שלו לבן הזקונים שלו - והאובססיביות הזו היא לא מקרה פרטי או עדות אופי. היא מתחברת למשבר גדול יותר בחברה הישראלית, שכבר יותר מ-70 שנה שולחת את הדור הצעיר שלה לשדה הקרב ועדיין לא רואה את הדרך החוצה.
בלי לחשוף יותר מדי מהסיום, הרגע הכי חלש ומיותר ב"ברנינג מן" מתרחש ממש בסופו, כשהעיסוק ב"מצב הישראלי" נמלט מהסאבטקסט ועובר לקדמת הפריים. במקום להוסיף לסרט חיבור אקטואלי, יש כאן פנייה חדה לכיוון שהסרט לא עסק או יעסוק בו ורק גורמת לכל מה שקרה עד אז להיראות פחות חשוב או רלוונטי.
עוד יצירה ישראלית שמשחקת על הקו בין הלאומי והפרטי היא "מטכ"ליסטים", סדרה חדשה שמיועדת לעלות לשידור בחודשים הקרובים ב-yes. השם אולי הירואי אבל אין מה להצדיע - "מטכליסטים" היא קומדיה שנוצרה בהשראת שירותו הצבאי של ערן זרחוביץ' כשק"מיסט ביחידה המובחרת. זרחוביץ' לא רק יצר את הסדרה יחד עם מויש גולדברג ואילן שפלר אלא גם משחק בה את אביו של בן דמותו (אמיר טסלר), רס"ר ותיק ביחידה שמנסה למנוע את שחרורו הקרוב אחרי שכבר יצר לעצמו חיים מלאים בבסיס, כולל בת זוג סודית (לירז חממי המצוינת תמיד).
הסדרה הוכרזה כבר בחורף 2023 אבל מסיבות ברורות לא הופקה בלוח הזמנים המתוכנן, כשבפסטיבל הוצג בטרום-בכורה פרק הבכורה וקטעים נבחרים מההמשך. בשיחה עם זרחוביץ', טסלר, גולדברג והבמאי בועז פרנקל לאחר ההקרנה עלתה השאלה מה עושים בימי מלחמה עם סדרה שגם מעבירה ביקורת על חיילינו המצוינים, גם אם מאוד בעדינות ועם חיוך. היוצר-תסריטאי מויש גולדברג ציין שיש הקלה מסוימת בכך שהאירוע מתקיים דווקא עכשיו ולא אפילו שבוע מוקדם יותר.
"הכי קל היה להגיד שזה לא מתאים עכשיו", הוא חוזר לדילמות מחדר הכותבים. "במצב הרוח הכי רע שהיה במדינה, אנחנו יושבים וכותבים סדרה על גבריות? על מי יותר מקובל?". וזה לא שמדובר בתוכן מי יודע מה רדיקלי, אבל כן כזה שמעלה על נס את האנדרדוגים, ילדי הכאפות של הלוחמים הסדירים, שתופסים כאן את התפקיד של שחקן הפוטבול מסרט התיכון, זה שיכול לעשות מה שבראש שלו בלי להסתבך. בינתיים, מפקד הסיירת טרוד בעיקר בקרבות אגו עם שייטת 13, שיכריעו לא רק למי יש יותר גדול אלא גם איזו יחידה תיבחר למשימות הכי שוות על ידי הרמטכ"ל.
העובדה שהסדרה מתרחשת בשנות התשעים בהחלט עזרה ליצור ריחוק מסוים ומשחרר, כזה שמגיע עם ביפרים מצפצפים, אזכורים ללהקת אתניקס ולממתקים נשכחים כמו קודקולד. תכנים רגישים בדיעבד עודנו או הושמטו מהסיפור (הביטוי "סדרת שבי", למשל), אך אלמנט אחד הפך לאקסטרה רלוונטי: האובססיה של הרס"ר סנדו לדמות של יהורם גאון ב"מבצע יונתן". בפרק הבכורה מופיע פעמיים המונולוג הדרמטי של גאון בדמות יוני נתניהו, בו הוא מציג את הצורך להיאבק על שחרור בני ערובה כי אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו. לדברי זרחוביץ': "אבל מתברר שאולי מישהו אחר דווקא כן יעשה את זה בשבילנו".
הרגישות ברורה, אבל גם אין באמת פסול בקומדיה שמרשה לעצמה לעקוץ חיילים פה ושם, יפי בלורית ותואר ככל שיהיו. כשתעלה לשידור אפשר יהיה לראות בסדרה הזו סוג של נחליאלי המבשר על בואם של ימים קצת יותר שפויים, אחרי שנתיים של כאב לב, אזרחים שמגייסים כסף למען חיילים וקרונות רכבת מקושטים בתגי יחידה. בחברה בריאה הצבא לא אמור להיות שחקן ראשי, אלא רק עוד חלק אחד מהחברה ומהחיים שלנו - וכזה שקורים בו גם דברים בעייתים, או סתם מצחיקים ודביליים.
סרט אחר שהוקרן השנה בפסטיבל, "חדרה של מריאנה", מציג קשר ישראלי מובהק על אף שאיננו מתרחש בישראל ודובר ארבע שפות שונות שאינן עברית. זהו עיבוד לספר של אהרן אפלפלד, "פרחי האפלה", המתרחש בשלהי מלחמת העולם השנייה באוקראינה. המפיק הישראלי דודי זילבר יזם את עיבוד הספר לקולנוע, והתוצאה היא קו-פרודוקציה צרפתית, ישראלית, בלגית והונגרית בבימויו של עמנואל פיניקאל הצרפתי (שאף הגיע להתארח בפסטיבל). הסרט אף התחרה השנה על מקום ברשימת המועמדים לפרסי אופיר, כשבין הישראלים שלקחו חלק בהפקתו נמצאים שחקנים בתפקידי משנה כמו אנסטסיה פיין ויונה רוזנקיאר, המפיק משה אדרי והמלהקת אסתר קלינג.
כמו לא מעט סרטים בפסטיבל השנה, גם כאן יש שחקן-ילד מוצלח שלא הייתם רוצים שיצפה בסרט שהוא משתתף בו. ארטם קיריק מגלם את הוגו בן ה-12, בן למשפחה יהודית אמידה שמסתתר מפני הנאצים בבית בושת תחת השגחתה של חברה ותיקה של אמו, מריאנה (מלאני תיירי, "הזהב של נורמן" והגרסה הצרפתית של "בטיפול"). את רוב שעותיו מבלה הילד המסכן בכוך נסתר בקיר, מרחק מטרים ספורים מהחיילים הנאצים שבמשך היום צדים את בני עמו.
גם אחרי ריכוך מסוים של חומר המקור, מדובר בחומרים קשוחים לאללה שמשלבים כמה נושאים נפיצים במחיר אחד. זה סיפור מחניק בכל מובן, כזה שלא משאיר הרבה מקום לתקווה, שאותה מוצא הוגו בהימלטות לזיכרונות ופנטזיות. היה אפשר להתמסר יותר לאלמנט הזה ולהרחיק עוד יותר את הפנטזיה מהמציאות, אבל גם כשהסרט בוחר בריאליזם הוא נראה נקי ועדין מדי. הצילום והעיצוב נמנעים במידת מה מעליבות, כיעור ואלימות גרפית, בחירה שאפשר לתלות בתמימותו של הגיבור רק חלק מהזמן. תיירי קצת זוהרת מדי לתפקיד מריאנה ונראית כמו כוכבת קולנוע גם ברגעיה הנמוכים ביותר, אבל הקשר בינה ובין קיריק מצליח לשכנע - גם כקשר אוהב בין תחליף-אם וילד וגם כמערכת יחסים לא לגמרי תקינה בין אישה מעורערת לילד שלא רק תלוי בה להישרדותו אלא גם אמור ללמוד ממנה איך לחיות כאדם בוגר.
בנימה מחויכת יותר, סוף השבוע החיפאי כלל גם דאבל פיצ'ר של "ספיינל טאפ", להיט הקאלט משנות השמונים על להקת רוק בריטית כושלת, עם סרט ההמשך הטרי. רוב ריינר חזר לכיסא הבימוי וגם לתפקיד הבמאי הפיקטיבי מרטי די ברגי, שמראיין חבורה של טמבלים מוחלטים ברצינות תהומית שלפעמים מתעלה גם עליהם בטיפשיותה. "ספיינל טאפ 2" כנראה לא יירשם כשיא בקריירה שלו, אבל אחרי שני עשורים שבהם ריינר מביים יותר אשפתות כמו "השמועה אומרת ש…" מאשר משהו שמזכיר את "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי" או "מיזרי" - נסתפק גם בכיף קליל ודבילי במכוון.
"ספיינל טאפ 2" מחזיר לבמה את להקת הרוק המוגזמת ו"אחת הלהקות הרועשות ביותר באנגליה", שהתפרקה אחרי ריב מסתורי בין דיוויד (מייקל מקין) ונייג'ל (כריסטופר גסט, במאי קאלט מוקומנטרי בעצמו). שניהם וגם הבסיסט דרק (הארי שירר) המשיכו לקריירות חדשות ומגוחכות, וכעת הם מתאחדים לערב אחד בלבד בניו אורלינס. כל הקלישאות של ז'אנר הדוקו-מוזיקה פה, אחרי ריענון מתבקש לסגנון עכשווי יותר, כשהשלישייה מספקת דיאלוגים מאולתרים בסיטונאות. יש גם כמה דמויות חדשות, הטובה שבהן היא מנהל בכיר בתעשיית ההופעות שלא מסוגל פיזיולוגית להבין מוזיקה.
כל קומדיה היא כיפית יותר עם קהל שמבין את הקטע, ואני הזדמנתי להקרנה שורצת מעריצים נלהבים ששאגו מצחוק עוד לפני שמישהו סיים משפט. אהמר שגם אוהבי מוזיקה שלא זוכרים בעל פה את הסרט הקודם יהנו מסרט ההמשך בזכות הופעות אורח מצחיקות ומשמחות של פול מקרטני, אלטון ג'ון ולפחות שלושה מתופפים אגדיים. לא כל פאנץ' מבריק, אבל הסרט לא סובל מבעיית ההמשכונים המוכרת של מחזור פאנצ'ים מהעבר. הוא מרשה לעצמו לנסות שטויות חדשות, וגם כשהוא חוזר לבדיחות מהסרט הראשון הוא טורח לשכלל אותן. המקרן שמוגבר עד 11 לא חוזר, אגב, אבל כן יש קאמבק קצרצר של פראן דרשר האגדית.