אחרי החגים: ארבעת הסרטים הכי שווים לראות עכשיו

דרק סיאנפרנס פרץ בתחילת העשור הקודם עם "בלו ולנטיין" המרגש והפולחני בכיכובם של מישל וויליאמס וריאן גוסלינג, גם הוא בפרויקט פריצה. לאחר מכן ביים את "מקום בתוך היער" המצוין, גם הוא עם גוסלינג, ולאחרונה ביים את הסדרה "שומר אחי". "גנב על הגג" ("Roofman") הוא הסרט הראשון שלו מזה שמונה שנים, ועלה אצלנו לאולמות.

נהוג לומר בהשאלה שקולנוען הוא כמו ילד בחנות צעצועים. במקרה של סיאנפרנס זה נכון גם מילולית.

כמשתמע משמו, הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של גנב - ג'פרי מנצ'סטר, לוחם ביחידת עלית שבעקבות מצוקה כלכלית, החל לפרוץ לסניפי מקדונלדס דרך חורים בגגות ולשדוד אותם. לאחר מכן, הוא מצא מחסה בחנות ענקית של טויז אר אס. הסרט מתאר כיצד הגנב המגניב, בגילומו של צ'אנינג טאטום, מסתתר שם במשך כמה חודשים והופך את המקום לביתו, כשמדי פעם הוא יוצא מן המקום כדי לפתח קשר רומנטי עם אישה בגילומה של קירסטן דאנסט.

"גנב על הגג" (איזה שם מגניב!) משתמש בסיפור הזה לעסוק בתמות גדולות יותר כמו משפחה, בית ובדידות, ועושה זאת בצורה קולנועית להפליא, עם הרבה חדוות יצירה ובעיקר עם הופעה מלאת אנרגיות של טאטום, שמשתולל כאן ולשמחת המעריצים והמעריצות, גם חושף את גופו ברגע משובב לב במיוחד. ואם היה אוסקר לצעצוע הטוב ביותר, אז הצעצוע של אלמו שהוא מתעמר בו באחד מרגעי השיא של הסרט בוודאי היה זוכה בפסלון.

לפני כחודש זכה בני ספדי בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ונציה על עבודתו ב"מכונת המחץ". זו הייתה חותמת סופית למעמדו של היהודי-אמריקאי כאחד הקולנוענים האמריקאים הבולטים בדורנו.

ספדי נולד בניו יורק ב-1986. אביו הוא בן דודו של האדריכל משה ספדיה. הוא החל ליצור סרטים עם אחיו הצעיר ג'ושוע. ב-2007 יצרו את סרטם הארוך הראשון, "The Pleasure of Being Robbed", שזכה להערכה רבה בעולם האינדי. בשלהי העשור הקודם השיגו את הפריצה הגדולה שלהם הודות ל"גוד טיים" בכיכובו של רוברט פטינסון ו"יהלום לא מלוטש" של אדם סנדלר, הזמין בנטפליקס.

הסרטים הללו זכו לתהודה ולהערכה גדולה וגם ניסחו את הסגנון שנהיה מזוהה עם המותג "ספדי" - צילום ריאליסטי להפליא העוקב אחר דמות אינטנסיבית. צריך לציין גם ש"יהלום לא מלוטש" הוא מן הסרטים היהודיים ביותר של השנים האחרונות, כולל סצינת ליל סדר בלתי נשכחת, וגם שבני חוטא לא פעם בעבודת משחק אצל במאים אחרים - הוא הגיח ב"ליקוריץ פיצה" המופתי של פול תומאס אנדרסון, הבליח ב"אופנהיימר" זוכה האוסקר וגילם את האבא ב"אלוהים, אתה שם? זאת אני מרגרט".

לאחרונה, בני החל לפעול ללא אחיו. הוא יצר יחד עם נייתן פילדר את הסדרה המדוברת "הקללה", ואת "מכונת המחץ" ביים לבדו. הסרט עלה לאולמות לאחרונה - כלומר, בסתיו, שהיא עונת הפסטיבלים וגם עונת הפרסים, וכמו הרבה מן הלהיטים בתקופה הזו, הוא ביוגרפיה - במקרה זה, של מארק קר, מן הדמויות הבולטות בעולם ה-MMA שזכה באליפות ה-UFC, אבל גם התמודד עם התמכרויות למשככי כאבים ושלל צרות אישיות ומקצועיות.

הסרט עוקב אחר העליות והמהמורות של קר, בגילומו המשובח של דוויין ג'ונסון (שהיה ידוע בעבר כ"דה רוק"); אחר יחסיו עם זוגתו, בגילומה של אמילי בלאנט, שדי מתבזבזת כאן; ואחר ההתפתחות של ה-MMA, טכניקה המשלבת אמנויות לחימה שונות ומשונות, והתחרויות שלה מתגלות כמלאות אחווה ורעות כשם שהן מלאות דם ואלימות.

אם יש לכם תחושה שכבר ראיתם את הסרט הזה פעם, תחשבו שוב. "מכונת המחץ" מבדל את עצמו מ"המתאבק", "המתאבקים" וכדומה, גם בגלל האופי הספציפי של ה-MMA, גם בגלל תצוגת המשחק של ג'ונסון, שמפגין כאן את הופעתו הרגישה והמרגשת עד כה, וגם בגלל עבודת הבימוי של ספדי, שמתאר את המכות בזירה ומחוצה לה כך שהקהל מרגיש כאילו הוא עצמו נותן או מקבל את האגרוף. מומלץ לצפות ב-IMAX כדי ליהנות מהחוויה במלואה. ואל תשכחו לעטות כפפות.

באחד הרגעים המפורסמים בתולדות "פופוליטיקה", ישעיהו לייבוביץ' אמר "יש אנשים שברגע האמת מתגלים כסמרטוטים". כך גם משתמע מ"האמת מאחורי הרדיפה" השני במחלוקת של לוקה גואדנינו, סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה שפתח גם את פסטיבל ניו יורק, ועכשיו עולה אצלנו לאקרנים.

ג'וליה רוברטס מגלמת בו מרצה לפילוסופיה בייל שנשאה את דגל קידום הנשים באקדמיה, אבל נחשו מה היא עושה כשמאשימים באונס את בן חסותה הצעיר וחברה הטוב (בגילומו של אנדרו גרפילד הבלתי נסבל). כמובן שהיא עומדת לצידו.

הסיפור כאן כל כך מורכב מכמה סיבות, גם כי מי שמהססת למצות את הדין עם הטורף המיני היא אישה, וגם כי המתלוננת היא אישה שחורה, בתם המאומצת של תורמים יהודים מולטי-מיליונרים, וכזו שמתגלה כתלמידה עצלה ובינונית שמעתיקה ומרמה - לא דמות קלאסית של קורבן מדוכא. כל הדמויות והדינמיקות כאן מורכבות וכך גם המניעים, ועם זאת לרגע אין ספק מי אשם במה. זו הגדולה של הסרט המתוחכם והמבריק. מי שישר קפצו להגדירו כסרט אנטי תרבות הביטול או אנטי MeToo עם או בלי שראו אותו, מעליבים את עצמם, מעליבים אותנו, מעליבים את הקולנוע ומעליבים כמובן את השחקניות שמככבות בו.

גם בסרט שרובו דיבורים, עבודת הבימוי של גואדנינו נפלאה, וכרגיל כך גם הפסקול של שותפיו הקבועים רזנור ורוס. בעיה נישתית היא שהתיאור של החיים האקדמיים בו מזויף לגמרי, ואף אחד לא נראה, מדבר או מתנהג בו כמו סטודנט או כמו מרצה ובעיקר לא גרפילד או רוברטס, שבאופן כללי לא משכנעת בתפקיד שלה. זה ליהוק מעניין אבל מעניין לא תמיד מיתרגם למוצלח, ואף שמן הסתם היתה הכוונה שזה יתרגם גם לאוסקר - זה לא יקרה. מזל שלרוברטס כבר יש אחד.

אם הייתם צריכים לנחש איך מתחיל סרט שנחשב פייבוריט לאוסקר השנה, בטח הייתם משערים שסצינת הפתיחה שלו מתרחשת במתקן לכליאת מהגרים. ואכן, כך קורה ב"קרב רודף קרב", האפוס המדובר של פול תומאס אנדרסון, שעלה לאקרנים לפני שבועיים כשהוא נישא על גל של ביקורות משתפכות, ועם מעמד של הפייבוריט לזהב, ומאז גם הפך לשובר קופות. הדקות הראשונות שלו נדמות צפויות למדי, אבל מכאן והלאה הוא הולך ומפתח בצורה מפתיעה, מקורית, מרשימה וסוחפת להפליא. זה סרט עצום ויפהפה, שהדבר היחיד שמשתווה לתנופה הקולנועית שבו היא הרוח האנושית שלו. הוא מוכיח בקלילות שיש עוד עתיד לקולנוע, אבל הוא מנסה גם לעמוד באתגר קשה יותר - להוכיח שיש עתיד לאנושות.

התסריט כאן מתבסס על כתביו הקשים לעיבוד של תומאס פינצ'ון. כתב וביים פול תומאס אנדרסון, מי שהיה אחראי בעבר לכמה מן הסרטים המהוללים והבולטים ביותר של דורנו - מ"לילות בוגי" ו"מגנוליה" ועד "זה ייגמר בדם" ו"ליקוריץ פיצה". הוא תמיד שמר על פרופיל גבוה, אך מעולם לא זכה באוסקר או בדקל הזהב או משהו כזה וגם לא יצר שובר קופות של ממש, אבל נראה ש"קרב רודף קרב" הולך לשנות את המשוואה הזו, ולבסס את מעמדו כגדול הבמאים האמריקאים היום, בטח כשטרנטינו כבר די תלה את הנעליים.

הקולנוען, שנהוג לכנותו פת"א, משתף כאן פעולה עם לאונרדו דיקפריו, שלאט-לאט מסמן וי על שיתוף פעולה עם כל הבמאים הבולטים בימי חייו. בין השאר, הוא עבד בעבר עם סטיבן ספילברג, מליץ היוצר המרכזי של "קרב רודף קרב" שהשם שלו מצוטט במודעות הפרסומת של הסרט מזה שבועות, כמי שאומר עליו משהו בסגנון "יה אללה, איזה סרט מדהים". הוא צודק כמובן, ואולי יש סיבה שבחרו לצטט דווקא קולנוען מסחרי כמוהו: כדי להדגיש שלמרות היומרות הפוליטיות והאמנותיות, ואף שהוא נמשך לא פחות מ-160 דקות, מדובר בסרט נגיש, מבדר ואפילו משעשע. הוא חולף כהרף עין ומספק חווית צפייה אולטימטיבית. זאת בעיקר אם צופים כמו שצריך - באיימקס.

יש סרטים שיש איתם כל כך הרבה בעיות, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל. "על סף פיצוץ" ("House of Dynamite") הוא דוגמה לכך, ובמקרה שלו אולי נכון להתחיל מהסוף. הסרט עלה לאקרנים בשבוע שעבר, ובשבוע הבא יגיע לנטפליקס. צפיתי בו בהקרנה מוקדמת בפסטיבל ניו יורק ובסיומה הקהל נאנח אנחה קולקטיבית שכמותה מזמן לא שמעתי. בלי ספוילרים, אפשר לומר כי הסיום שלו הוא לא סתם אנטי-קליימקס, אלא מהסוג המתנשא. כזה שאומר לקהל, "אנחנו יודעים מה אתם רוצים ולא ניתן לכם אותו, כי אנחנו טובים מכם". הכל טוב, אבל למה לא אמרתם את זה מההתחלה?

אז נחזור להתחלה. את הסרט ביימה קתרין ביגלו, מי שנרשמה כאישה הראשונה בהיסטוריה שזכתה על אוסקר לבימוי הודות ל"מטען הכאב" מ-2009, מן הסרטים המופתיים והחשובים של דורנו. לאחר מכן הגיע "כוננות עם שחר" האדיר גם כן, שגם הוא עסק במעורבות האמריקאית במזרח התיכון. הסרטים הללו גם מיצבו אותה כיוצרת מעוררת מחלוקת, שהתעצמה לפני שמונה שנים עם סרטה האחרון עד כה, "דטריוט". רבים מחו על כך שיוצרת לבנה כמוה מעזה לעסוק באלימות נגד שחורים. מובן שגם על "על סף פיצוץ" יש להם מה להגיד, אבל האמת שגם לי יש.

את התסריט כתב נואה אופנהיים, לשעבר נשיא חטיבת החדשות של NBC, שניכר כי הוא מגיע מהתחום ולא מעשייה קולנועית-עלילתית. העלילה פשוטה: בוקר בהיר אחד, ארצות הברית מתעוררת לגלות שטיל גרעיני עושה את דרכו לעבר שיקגו בנסיבות לא ברורות. הסרט מתאר מה מתרחש בחדרי המצב, ועוקב אחר שרשרת הפיקוד עד לנשיא שעומד בראשה, והדילמה שעומדת בפניהם. אם לא יגיבו, ייתכן שטילים נוספים יחריבו את אמריקה כולה, ואם כן יגיבו - זה יגרור את העולם כולו למלחמה גרעינית, שאחריתה מי ישורנה?

התוצאה היא מעין שילוב של "ד"ר סטריינג'לאב" ו-"24", המתיימר להשתמש בגימיק תסריטאי: לכאורה, העלילה מתפרשת על פני 18 דקות בלבד, מרגע איתור הטיל ועד ההחלטה הגורלית, ומציגה את הדקות הללו משלוש נקודות מבט שונות. הסרט נמשך כשעה וארבעים דקות, ומיותר לציין ש-18 כפול שלוש זה לא מאה דקות, אז איך זה קרה? פשוט כי "על סף פיצוץ" לא באמת נאמן למבנה שלו. נוסף לכך, גם טכניקת הרשומון לא ממש מוכיחה את עצמה.

משמעה של חלוקת העבודה הזו היא שלכל אחת מן הדמויות יש זמן מסך מצומצם. רבקה פרגוסון מככבת על הפוסטר אבל מגיחה בסרט לדקות ספורות. אידריס אלבה בראש רשימת הקרדיטים ומגיע רק בשלב מאוחר. שחקניות מוכשרות כמו גרטה לי ("חיים שלמים") וקייטלין דיוור זוכות לשורות דיאלוג מעטות. עוד בקלחת גם ג'אד האריס, טרייסי לטס, ג'ייסון קלארק ואחרים. רובם מפציעים ונעלמים במהירות של טיל, וסליחה על משחק המילים.

ביגלו ואופנהיים הם אנשי מקצוע ותיקים ומיומנים, שאפשר לסמוך עליהם. ניכר שהשקיעו מאמץ רב בתחקיר. הז'רגון בו משתמשות הדמויות ספציפי עד מאוד ומשכנע, ומי שמתעניין באחורי הקלעים של סיטואציות כאלה בוודאי ירווה נחת. הצפייה דורשת ריכוז רב.

בכל הקשור למושגים טכניים סביב נשק התקפתי והגנתי, הסרט מפורט. אך הוא נותר מעורפל לגבי המציאות הפוליטית והגיאו-פוליטית. כן, יש שיחת טלפון עם הצד הרוסי וניתוחים של הכוונות הצפון-קוריאניות, וגם המילה "תל אביב" נאמרת פעם, אבל אין שום התייחסות לכל האירועים שהתרחשו בעולמנו בשנתיים האחרונות, וגם שום רפרור או הקבלה אליהם.

גרוע מכך, גם הנשיא וגם צוותו נראים תלושים לחלוטין מן המציאות, כאילו הגיעו מזמן אחר - לכל המאוחר מ-2015. האופי וההתנהגות שלהם לא מזכירים בשום צורה את הממשל הנוכחי או הקודם, וככל הנראה גם לא את הממשל שיבוא אחריו. גם פוטין, נתניהו, האייתולות וכל השאר לא מוזכרים פה. אז נכון, מלחמה גרעינית היא איום על זמני, אבל המחסור המוחלט בקונטקסט גורם ל"על סף פיצוץ" לאבד מן הרלוונטיות ומן האקטואליות שלו.

הגישה של הסרט כלפי הממשל האמריקאי מבלבלת: הוא נע בין סאטירה אבסורדית, שלפיה לנשיא ולאנשיו אין מושג מה לעשות במקרה חירום, לקול תרועה פטריוטית המאשרת שהם ינסו לעשות את הדבר הנכון. ביגלו, כפי שיוצרים אמריקאים נוהגים לעשות בימינו, הצהירה שמטרתה היחידה היא לעורר שיח. עם כל הכבוד, איזה שיח בדיוק אמור להתעורר? מה "על סף פיצוץ" מגלה לנו - שהעולם נמצא על סף פיצוץ? שנשק גרעיני זה מסוכן? שמלחמה גרעינית עלולה לפרוץ בכל רגע? שלארצות הברית ולרוסיה יש את היכולת להשמיד זו את זו? מישהו לא ידע את זה?

האמירות של הסרט די שטחיות ובנאליות, ואמורות להיות מובנות מאליהן לכל מי שראה חדשות או צפה בסרטים בשישים השנה האחרונות. בעיה נוספת היא הבחירה להתמקד בדיבורים ולא בדימויים ולשמור על גישה נקייה שנמנעת מהצגת הזוועות האפשריות. אם המטרה היא להלחיץ את הציבור ולעורר אותו לפעולה, הרי שהתוצאה לא אפקטיבית במיוחד. היא בטח פחות יעילה במובן הזה מאשר סרט פוסט-אפוקליפטי כמו "היום שאחרי" מאמצע שנות השמונים, שעם הרבה פחות יומרות הצליח להביא לשינוי תודעתי הרבה יותר משמעותי. כן, יש כאן כמה דיאלוגים מושחזים, הצצות מעניינות לחדרי החדרים וגם רגעים שמצליחים להחזיק אותך על קצה הכיסא, אבל הסך הכל לא עוצמתי וגם לא הכרחי.

יש לציין כי כל הנאמר הוא על דעתי בלבד. הסרט מעורר תהודה רבה באמריקה, עם הקרנות מלאות עד אפס מקום בפסטיבל וגם נוכחות ברשימות ההימורים לקראת האוסקר. מנגד, יש עליו ביקורות מהצד "השמאלי" של המפה. אמנם המסר שלו אנטי-מלחמתי, אבל הוא מעז לעשות זאת בלי שימוש במילות באז כמו "אימפריאליזם" ו"מדכא/מדוכא" וגם עם הצגה חיובית למדי של כמה מאנשי הצבא. אך אם כבר צדקנות, הבעיה שלי איתו אחרת.

הסרט רוקד על שתי חתונות. הוא מציג את עצמו כמסמך קורקטי אבל גולש למחוזות קיטשיים סטייל "היום השלישי", כמו סצינה בה אחד מאנשי הפיקוד הבכיר מתקשר להיפרד מבתו האהובה. את הקיטש הוא מקדיש לאמריקאים בלבד. למרות שעסקינן במלחמה גרעינית עולמית, "על סף פיצוץ" נוקט בגישה אמריקנו-צנטרית לחלוטין, שמבכה את מותה הפוטנציאלי של תלמידת קולג' חמודה משיקגו ומתעלם מכל השאר. כאילו ישראלים ואיראנים לא ימותו גם הם. כאילו לא מתו כבר.

מי שיראה את "על סף פיצוץ" בשיקגו אולי יחשוב שזה סרט בינוני, אבל מי שיראה אותו מן המקלט במזרח התיכון או באוקראינה עלול לחשוב שהוא מעליב.