כזה קאמבק של אהוד מנור לטלוויזיה, 20 שנה לאחר שנפרד מאיתנו בטרם עת, באמת קשה היה לדמיין - אבל היי, החיים מלאים הפתעות. קבלו את שירה: עורכת דין פלילית (או פליליסטית, אם תרצו), גרושה פלוס ילדה מאשקלון, שחולה על חפלות, תמונות של רבנים ואיפור מוגזם. והיא גם ממש במקרה - או כמו שהיא אומרת: "מה הקשר?!" - בתו של אחיו הבכור של אחד מגדולי המשוררים והמלחינים שהיו לנו.
שירה מככבת בשבוע הראשון של העונה החדשה והתשיעית במספר של הריאליטי הכי משעשע בישראל - "בואו לאכול איתי". מי שחיפשו דרמות, ויכוחים פוליטיים ועדתיים ובכללי - אקשן, ימצאו את כולם ובשפע רב בשירה: מי שנראית כמו סמדי בומבה בגרסת הרדבול ומזכירה בהתנהגות מין טלי גוטליב על סטרואידים. מספיקה צפייה של 30 דקות בהתנהלות שלה בעולם כדי לכתוב תזה שלמה על ישראל של 2025, ומי יודע, אולי עוד יכתבו. אבל שבוע מוצלח באמת של "בואו" לא נבנה על דמות אחת, וזו כנראה הבעיה העיקרית של השבוע הראשון. אני לא יודע אם השנתיים האחרונות גרמו לנו להתבגר כחברה, או שאולי, כמו שמראים מחקרים, יותר ויותר ישראלים פשוט לוקחים כדורי הרגעה, אבל נדמה שחוץ משירה כולם הגיעו במוד של פיוס. וזאת כבר בעיה.
אז כן, "בואו" חזרה אתמול לחיינו באותו פורמט מוכר: חמישה ישראלים מארחים ומתארחים זה אצל זו לארוחה בת שלוש מנות, פלוס הפסקה פעילה לטובת האלמנט הבידורי. בסוף הם גם מנקדים זה את זה בתקווה לנצח את השבוע ולזכות בחופשה כלשהי. בכלל, זה תמיד משעשע שדווקא הפורמט הכל-כך בריטי הזה הפך לאחד הקונצנזוסים הגדולים בקרב הצופים בארץ. הרי כל הפואנטה של התוכנית המקורית היא הפער בין הנימוס בזמן הארוחה לבין הדברים האיומים שנאמרים על המארח או המארחת כשהאורחים מדברים לבד עם המצלמה. ובהתאם, אצלנו, עם שהנימוסים שלו לא בדיוק הולכים לפניו, לא הדיבור מאחורי הגב הוא שיצר את הרגעים הוויראליים, אלא דווקא העימותים החזיתיים בין הדמויות סביב שולחן האוכל.
לכל צופה אדוק יש את רגע ה"בואו לאכול איתי" הבלתי נשכח שלו, אבל אם לשלוף אחד מהזיכרון - אין ספק שהרגע שלי היה כשהזוג ז'אק וויויאן התארחו אצל עמית ושירלי בשבוע הצפון של העונה הרביעית.
כאשר עמית שיתפה שעברה הליך התאמה מגדרית, הפרצוף המבולבל של ז'אק (שהלך לעולמו מאז) וניסיונות הגישור של ויויאן — שרק הפכו לעלבונות גדולים יותר — יצרו טלוויזיה מהסוג שאף תסריטאי לא יכול לכתוב. אפילו הכתיבה השנונה של דקלה קידר וההגשה הכל כך מזוהה של שי אביבי לא נדרשו.
אבל הפעם, לפחות על סמך שני פרקים שנדגמו מהשבוע הראשון לעונה, אין ממש לדמות כמו שירה יריב ראוי. אמנם, היא באה מוכנה לקרב, כולל ציטוטים מהמקורות ("רק חיכיתי מתי יפתח השם את פי האתון"). מהרגע הראשון היא מדגישה שהיא מתכחשת לאשכנזיותה, גאה בברבריותה ולא סופרת אף אחד ממטר. אבל דמות מסוגה חייבת קונטרה, וזה משהו שקצת חסר.
קמילה, שפיזית מתגוררת בבאר שבע אבל בראש מנהלת אחוזה שאפשר למצוא רק ב"דאונטון אבי", מסבירה לאורחים שלאכול בננה ביד זה גס רוח — ולכן היא אוכלת אותה בסכין ומזלג — אמורה להיות הקונטרה הזו, אבל היא פשוט לא עומדת בפני הטורנדו מאשקלון. גם לא יובל ה"מתיוון" (כהגדרתו), שגר במושב ברוש אך מבקר לפחות פעם בחודש בטברנות של יוון ושומע רק זמרים ששמם מסתיים ב"יוס". שלא לדבר על עודד, היחפן הטבעוני שרוצה מאוד להפוך כבר לפירותני — ולמרות שקיבל בינתיים רק חתיכות טופו בגרסאות שונות, עדיין אכל בתיאבון רב. ויש גם את ירדן — על תקן הליהוק שאמור לייצג אותנו, הצופים הביקורתיים בבית, אלה שמעמידים פנים מול המצלמות.
אפשר לומר שהשבוע הראשון של העונה מרגיש כמו ארוחה שיש בה את כל אבות המזון: חלבון של סטריאוטיפים, פחמימות של דמויות צבעוניות ולא מעט סיבים בחסות המתמודד הטבעוני — אבל נדמה שהיא לא בושלה מספיק. האוכל, גם אם נראה מגרה לעין, עדיין מרגיש קצת תפל. אולי זו התחלה של ריפוי פנימי, ואולי פשוט שומרים את המנות הפיקנטיות להמשך. כל עוד ההפוגה במשדרי החדשות תאפשר את זה — כנראה שנמשיך לראות.