בזמן שכל הסרטים מתרסקים בקופות, רק הלהיט הזה מחולל ניסים

קיאנו ריבס נולד לגלם דמות של מלאך, וזה מה שהוא עושה ב"מזל משמים" ("Good Fortune") שעלה לאקרנים בשבוע שעבר והתגלה כפנטזיה קומית מהסוג שכבר לא עושים היום. הצפייה בה מרעננת ונחמדה, אם כי לא יותר מזה.

זהו סרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי של הקומיקאי עזיז אנסרי, המוכר בין השאר מן הסדרות "מומחה לכלום" ו"מחלקת גנים ונוף". הוא גם כתב ומככב, כבחור עני שמתחיל לעבוד כמעין משרת של מיליונר הייטק בגילומו של סת' רוגן, שלאחרונה רואים אותו בכל מקום - הוא גם מגיח בסוף השבוע כרבי ליברלי בעונה השנייה של "רק לא זה".

האדון העשיר ממליץ למשרתו העני לקחת את יקירת לבו למסעדת יוקרה. כשהחשבון מגיע, גיבורנו האומלל נלחץ ומשלם בכרטיס האשראי של מעסיקו, מה שמוביל לפיטוריו. המלאך בגילומו של ריבס, שעד כה תחום אחריותו הוגבל להצלת אנשים שמסמסים בזמן נהיגה, מתעצב למראה הסיטואציה הזו, ומחליט לעשות מעשה: הוא מחליף תפקידים בין העשיר והעני. מי שכל חייו בילה בדלות, עכשיו נהנה מכל מה שיש לעולם להציע, ומי שקודם לכן התעמר בחלשים - עכשיו מגלה מה זה להיות דלפון בעצמו.

בתחילה נראה שהסרט יהיה מעין גרסה פנטסטית של "משנה מקום משנה מזל", הקומדיה שוברת הקופות משנות השמונים, אך בשלב מסוים מגיע טוויסט מפתיע שמשנה את מהלך העניינים, ומגיע לאנסרי כל הכבוד על המהלך הלא צפוי הזה. לא שכיח בימינו להיתקל בסרט ז'אנר עם תסריט לא גנרי.

אנסרי עצמו חינני כתמיד, סת' רוגן מגניב כתמיד וריבס מתעלה מעל כולם, עם המראה השמימי דמוי-הישו שכה מזוהה איתו וכה מתאים לדמות המלאך, ועם טון הדיבור התמים והנאיבי שגם הולם כאן כמו כפפה ליד. כמובן שמכל היצורים על כדור הארץ, הוא מתחבר במיוחד לכלבים, ומחמיא להם במה שמתגלה כרגע השיא של הסרט. נוסף לכך, כיאה לעידן ממדני, יש בו כמה אמירות סוציאליסטיות יחסית להוליווד על התנאים הלא הוגנים בהם מעסיקים שליחים ועצמאים אחרים. גם אם הדיון שלו במיסוי הוא רק מס שפתיים, זה עדיף על כלום.

הבעיה היא שערכי ההפקה נמוכים למדי, הבדיחות קלושות למדי, והמערכה השלישית של הסרט פושרת עד מאוד ומסתיימת בקול ענות חלושה ובצורה לא משכנעת. "מזל משמים" גם נכשל כצפוי בקופות, כך שלא נקבל לו המשכון, ואם אתם מחכים לפגוש שוב את קיאנו ריבס כמלאך - כנראה תצטרכו לחכות עד שתפגשו אותו בגן עדן.

מי שנכנס לאתרי בידור אמריקאים, יודע שבתחילת השבוע תחכה לו כותרת על הכישלון הקופתי התורן. מה לעשות, רוב הסרטים נכשלים בימינו, בעיקר אם הם פונים לקהל מבוגר יחסית. זה קרה לאחרונה ל"גנב על הגג" (באמריקה, בישראל הוא דווקא מצליח), ל"מכונת המחץ", ל"האמת אחרי הרדיפה" ואפילו ל"קרב רודף קרב", שאמנם הכניס כ-166 מיליון דולר עד כה, אבל זה לא הספיק להחזיר את ההשקעה העצומה בו. עצוב.

יש יוצאי דופן כמעט יחידים, והם סרטי האימה. הקהל, בעיקר הצעיר, עדיין נוהר לראות אותם, מתוך מחשבה שהחוויה הקולנועית עדיין מהותית כאן, כי עדיף לפחד ולצרוח (או לגחך בבוז) ביחד באולם החשוך. סיבה נוספת היא שעל המסך הקטן אין יותר מדי סדרות שמשתייכות לז'אנר, אז לקולנוע יש עדיפות כאן.

והכי חשוב: לסרטי אימה יש תקציב קטן יחסית, ובדרך כלל לא משתתפים בהם כוכבים עם משכורות עתק. ההשקעה מוגבלת, ההכנסות יפות - ובסך הכל מדובר בדיל משתלם.

וכך, בזמן שמסביבו כולם נושרים כמו זבובים, "בלאק-פון 2" עלה לאקרנים בשבוע שעבר והעלה חיוך על הפנים החיוורות של רואי החשבון של האולפנים. הוא כבר הכניס כחמישים מיליון דולר ברחבי העולם, מה שסייע לו לתפוס את צמרת טבלת שוברי הקופות ולהירשם כאחד הלהיטים היחידים של הזמן האחרון, כשהיד עוד נטויה.

מדובר כמובן בהמשכון של "בלאק-פון" המופתי, שעלה לאקרנים בתחילת העשור. הוא עסק בפסיכופת הידוע בכינוי "The Grabber" החוטף ילדים למרתפו, ובילד בשם פין שמצליח להימלט ממנו אחרי שתיקשר עם רוחות הרפאים של קורבונותיו באמצעות הטלפון השחור בשמו נקרא הסרט.

הנבל, אותו מגלם אית'ן הוק, מת בסופו של הסרט הראשון. כדי להצדיק את חזרתו כאן ואת קיומו של ההמשכון, הוא מצהיר "מוות זה רק מילה". נו, אם זאת הגישה, אז לי מילים. מה כבר אני יכול להגיד?

אגיד שבניגוד לסרט הקודם, עליו גמרנו את ההלל, הפעם התסריט לא מקורי, לא משכנע, לא קוהרנטי וגם לא כל כך מעניין. סליחה על משחק המילים, אבל מדובר בטלפון שבור. את העלילה די מיותר להסביר, אבל היא מתארת כיצד ידידנו המרושע חוזר לרדוף אחרי פין ומשפחתו.

מה שכן, עבודת הבימוי של דריקסון שוב מפעימה. היא מתעלה לרמות הגבוהות ביותר, ומיטיבה להשתמש בשלג של קולורדו שסביבו העלילה מתרחשת. היא גם מובילה בשלב מסוים לרגע עוצמתי בצורה בלתי רגילה, שנאמר רק כי הוא קשור בעבר המשפחתי הטרגי של שני הגיבורים. כמו בפעם הקודמת, גם הפעם מייסון טיימס מגלם את פין ומדלן מקגרו את אחותו, והם מצוינים.

לא פעם, הסרט חוטא בחוסר מקוריות משווע כשהוא דומה מדי ל"סיוט ברחוב אלם", שחלק מההמשכונים שלו היו מוצלחים ביותר. אחת התגובות המצחיקות ביותר ברשת הציעה שהפרק הבא בסדרה יציג קרב בין "The Grabber" לפרדי קרוגר - אם זה יקרה, אני הראשון שיקנה כרטיס! (וברור שפרדי מנצח).

דרק סיאנפרנס פרץ בתחילת העשור הקודם עם "בלו ולנטיין" המרגש והפולחני בכיכובם של מישל וויליאמס וריאן גוסלינג, גם הוא בפרויקט פריצה. לאחר מכן ביים את "מקום בתוך היער" המצוין, גם הוא עם גוסלינג, ולאחרונה ביים את הסדרה "שומר אחי". "גנב על הגג" ("Roofman") הוא הסרט הראשון שלו מזה שמונה שנים, ועלה אצלנו לאולמות לאחרונה.

באמריקה הוא התקשה למצוא קהל, אבל דווקא אצלנו, למרות המוטיבים הנוצריים הרבים שבו, "גנב על הגג" זוכה להצלחה נאה. לכו תבינו.

נהוג לומר בהשאלה שקולנוען הוא כמו ילד בחנות צעצועים. במקרה של סיאנפרנס זה נכון גם מילולית. כמשתמע משמו, הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של גנב - ג'פרי מנצ'סטר, לוחם ביחידת עלית שבעקבות מצוקה כלכלית, החל לפרוץ לסניפי מקדונלדס דרך חורים בגגות ולשדוד אותם. לאחר מכן, הוא מצא מחסה בחנות ענקית של טויז אר אס. הסרט מתאר כיצד הגנב המגניב, בגילומו של צ'אנינג טאטום, מסתתר שם במשך כמה חודשים והופך את המקום לביתו, כשמדי פעם הוא יוצא מן המקום כדי לפתח קשר רומנטי עם אישה בגילומה של קירסטן דאנסט.

"גנב על הגג" (איזה שם מגניב!) משתמש בסיפור הזה לעסוק בתמות גדולות יותר כמו משפחה, בית ובדידות, ועושה זאת בצורה קולנועית להפליא, עם הרבה חדוות יצירה ובעיקר עם הופעה מלאת אנרגיות של טאטום, שמשתולל כאן ולשמחת המעריצים והמעריצות, גם חושף את גופו ברגע משובב לב במיוחד. ואם היה אוסקר לצעצוע הטוב ביותר, אז הצעצוע של אלמו שהוא מתעמר בו באחד מרגעי השיא של הסרט בוודאי היה זוכה בפסלון.

באחד הרגעים המפורסמים בתולדות "פופוליטיקה", ישעיהו לייבוביץ' אמר "יש אנשים שברגע האמת מתגלים כסמרטוטים". כך גם משתמע מ"האמת מאחורי הרדיפה" השני במחלוקת של לוקה גואדנינו, סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה שפתח גם את פסטיבל ניו יורק, ועלה אצלנו לאקרנים לאחרונה.

ג'וליה רוברטס מגלמת בו מרצה לפילוסופיה בייל שנשאה את דגל קידום הנשים באקדמיה, אבל נחשו מה היא עושה כשמאשימים באונס את בן חסותה הצעיר וחברה הטוב (בגילומו של אנדרו גרפילד הבלתי נסבל). כמובן שהיא עומדת לצידו.

הסיפור כאן כל כך מורכב מכמה סיבות, גם כי מי שמהססת למצות את הדין עם הטורף המיני היא אישה, וגם כי המתלוננת היא אישה שחורה, בתם המאומצת של תורמים יהודים מולטי-מיליונרים, וכזו שמתגלה כתלמידה עצלה ובינונית שמעתיקה ומרמה - לא דמות קלאסית של קורבן מדוכא. כל הדמויות והדינמיקות כאן מורכבות וכך גם המניעים, ועם זאת לרגע אין ספק מי אשם במה. זו הגדולה של הסרט המתוחכם והמבריק. מי שישר קפצו להגדירו כסרט אנטי תרבות הביטול או אנטי MeToo עם או בלי שראו אותו, מעליבים את עצמם, מעליבים אותנו, מעליבים את הקולנוע ומעליבים כמובן את השחקניות שמככבות בו.

גם בסרט שרובו דיבורים, עבודת הבימוי של גואדנינו נפלאה, וכרגיל כך גם הפסקול של שותפיו הקבועים רזנור ורוס. בעיה נישתית היא שהתיאור של החיים האקדמיים בו מזויף לגמרי, ואף אחד לא נראה, מדבר או מתנהג בו כמו סטודנט או כמו מרצה ובעיקר לא גרפילד או רוברטס, שבאופן כללי לא משכנעת בתפקיד שלה. זה ליהוק מעניין אבל מעניין לא תמיד מיתרגם למוצלח, ואף שמן הסתם היתה הכוונה שזה יתרגם גם לאוסקר - זה לא יקרה. מזל שלרוברטס כבר יש אחד.

כולם מכירים את בן סטילר. כולם יודעים שהוא הבן של השחקן היהודי ג'רי סטילר. כולם זוכרים שג'רי סטילר גילם את אבא של ג'ורג' בסיינפלד. לא כולם זוכרים שג'רי גם עשה הרבה דברים אחרים. בין השאר, בשנות השישים והשבעים הוא כיכב בצמד קומי יחד עם אן מיירה, זוגתו ואמו של בן.

עכשיו, וכשהוא בשיא תהילתו לאור ההצלחה של הסדרה "Severance", סטילר מנציח את זכרם של הוריו המנוחים בסרט תיעודי חדש בשם "Stiller & Meara: Nothing Is Lost", שגם מתפקד כסוג של תרפיה משפחתית בה הוא מנסה להתמודד עם שדים מעברו המשפחתי ובו בזמן עם תסבוכות עכשוויות - למשל העובדה שאחד מילדיו קצת נוטר לו טינה על כך שהזניח אותו לטובת טיפוח הקריירה.

הסרט עלה השבוע באפל TV פלוס, אחרי סיבוב קצרצר באולמות הקולנוע בארצות הברית והקרנת בכורה בפסטיבל ניו יורק, שם צפיתי בו. ניגשתי אליו בהתלהבות רבה, כמעריץ גדול של משפחת סטילר המורחבת, ולצערי הוא איכזב. כנראה שמול פרויקט כל כך אישי ורגשי, גם יוצר כל כך מוכשר כמו בן סטילר מתקשה להיות במיטבו. ניכר שהוא עבד עליו במשך כמה שנים והתחבט והסתבך איתו לא מעט. בסופו של דבר לא ממש ברור אם זה דוקו על ההורים שלו או עליו, ולמרות שמו, הוא קצת הולך לאיבוד.

סטילר משלב כאן בין שלל חומרי ארכיון טלוויזוניים, קולנועיים ואישיים, וגם סצינות עכשוויות בהן הוא מצלם ומראיין את עצמו ומשפחתו. השילוב הזה לא מוצלח, ולמרות החומרים החזקים, הסרט בסופו של דבר פשוט לא מעניין במיוחד, או בכלל, ובמרחק של שבועיים, אני לא זוכר ממנו כמעט מאום.

דבר אחד אני כן זוכר. ג'רי סטילר היה קומיקאי יהודי איקוני. הרבה מההומור שלו ושל אן מיירה התבסס על הבדלי התרבויות והדתות ביניהן - הוא יהודי, היא קתולית, בתקופה שזוגות כאלה לא היו כל כך נפוצים. ב"סיינפלד" הוא גילם כמובן את אחד האבות היהודים הכי מפורסמים בתולדות הטלוויזיה, וכמובן שגם בן מזוהה עם דמויות יהודיות וגילם רבי ב"לשמור אמונים" ושליימל בסדרת "פגוש את ההורים".

ובכל זאת, הסרט ממש מקפיד לא להזכיר את המילה "יהודי". זה עלוב, עצוב ומגוחך. גם בן סטילר נמנע מכך כשדיבר על יצירתו על הבמה בפסטיבל ניו יורק. היה מכמיר לב לחזות בכך, וקצת מפחיד. מה לעשות, המילה הזו לא באופנה כרגע, בטח לא בניו יורק של שנת 2025. מזל שג'רי סטילר לא כאן כדי לראות את זה.