בפרק הראשון של "בנות", קומדיית הקאלט של לינה דנהאם, אומרת האנה (דנהאם) להוריה רגע אחרי שהם מפסיקים לממן אותה: "אני חושבת שאני יכולה להיות הקול של הדור שלי, או לפחות של דור כלשהו". בעונתה השנייה, שהסתיימה השבוע, "בלאדי מורי" - הסדרה של יס, לא הדמות - הוכיחה שהיא הקול של הדור שלה, ולא של כל דור אחר. ובמקרה הזה, הקול הזה ברור, מודע לעצמו, גם אם כבר צרוד וחנוק מרוב מאבק.
ליוצרים ישראלים יש לא מעט עוגנים חיצוניים להישען עליהם כשהם רוצים לדבר על הכאן והעכשיו: 7 באוקטובר, יוקר המחיה, ההקצנה הדתית, השחיתות הפושה - הדוגמאות שלכם טובות כמו שלי. ובכל זאת, סתיו אידיסיס, היוצרת, התסריטאית הראשית והעונה גם הבמאית של "בלאדי מורי", הצליחה לדבר על דור שלם דרך שתי דמויות ספציפיות להחריד, כמעט מבלי לצאת מתל אביב (ושאאוט אאוט לקפה הקבוע שלי, "קפה החשמל", שכיכב באחד הפרקים).
אז כן, שתי רווקות מצליחות (לפחות בפן המקצועי) שלא מצליחות לשחרר זו מזו - יכולות להיות הפנים של דור שלם של בנות ובני שלושים וארבעים שגדלו כאן והלכו לאיבוד. דור שהבטיחו לו שאם רק יעשה איקס - יקבל וואי. דור שמסתובב כאן בתחושה שאפשר לסכם במילה אחת: אכזבה. אכזבה מזה שגם אחרי שהסרט הראשון שלך הצליח, את עדיין מרגישה ריקנות בבואך לכתוב את הפרויקט הבא (ועל הדרך משחילה בדיחות מודעות לעצמן על עונה שנייה). אכזבה מזה שגם כשאת מגשימה חלום והופכת לרופאה, אפילו סגנית מנהל מחלקה, את עדיין חושבת על זה שגם הלילה (או הבוקר, בכל זאת רופאה) תלכי לישון לבד. ועם אכזבה כל כך קל להזדהות, לא משנה מה המין או המיקום הגיאוגרפי שלך.
שלוש שנים אחרי העונה הראשונה, ובתוך מציאות ישראלית אחרת לגמרי, העונה השנייה עלתה כשהיא מודעת לציפיות הגבוהות ממנה - והצליחה להתעלות עליהן. מורי (נעמי לבוב בתפקיד מגדיר קריירה) ודנה (רותם סלע, שממשיכה להוכיח שהיא השחקנית הכי אמינה ועקבית על המסך הישראלי, גם כשהיא מופיעה בכל סדרה שנייה) ממשיכות בחייהן בדיוק כפי שאנחנו מכירים אותן: תוך כדי נבירה עצמית אובססיבית, ניתוח יתר של סיטואציות, בעיית גבולות קשה (מורי) ונכות רגשית קלה (דנה).
העונה הזו נגעה באחד הנושאים הרגישים בחייה של כל רווקה בת שלושים - אימהות. או אם לדייק, הפחד לא לחוות אימהות. דנה, שזה עתה נפרדה מאטיאס, ומורי, שיצאה מהזוגיות הרעילה עם גור (עומר עציון, שהלוואי שיחזור בעונה הבאה), מחליטות שהכישלון הרומנטי לא אומר שהן צריכות לוותר על החלום להיות אימהות. כחברות הכי טובות מכיתה ג', אין סיבה שלא יהיו הפרטנריות זו של זו בתהליך הזה. אפשר להכניס כאן טקסט שלם על ההבדל בין משפחה שבוחרים לזו שנולדים אליה, אבל האמת היא שיותר מהכול, דנה ומורי הן עדיין שתי ילדות שמנסות להבין איך צולחים את הדבר הזה שנקרא חיים - ואם השיעור הפעם הוא הורות, אז בו הן יתמקדו.
לאורך העונה הן ניסו כמעט כל דרך אפשרית להרות - מגניבת זרע, דרך בנק הזרע ועד זוגיות בזק לשם היריון. הרי כל האמצעים כשרים בדרכן להגשים חלום שבישראל הוא מזמן לא רק אישי אלא גם לאומי. יש שטענו שהן התיישרו מהר מדי עם המיינסטרים מבלי שהטילו ספק בעצם הדבר עצמו, אבל אידיסיס הוכיחה שוב שאצלה לא ה"מה" חשוב, אלא ה"איך". ובמבחן הזה, "בלאדי מורי" נשארה אחת הסדרות הכי ייחודיות ונאמנות לעצמן שהיו כאן.
בזכות דמויות משנה נהדרות כמו עידן (אלעד אטרקצ'י הפנומנלי), הקולגה של דנה, ודורי (אדם גבאי המוכשר, שדמות הגיי המוקצנת שלו גדלה עליי אקספוננציאלית), קיבלנו סדרה שמציגה עולם שלם - כזה שיש בו הווי פנימי, שפה ישראלית מדויקת והמון מבטים שלפעמים מדברים לא פחות מהטקסטים שבפי הדמויות. וקרדיט על כך מגיע שוב ללבוב ולסלע, שראויות לכל שבח על המשחק שלהן כאן.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
בדרכן לשבור את מעגל האכזבה, מורי ודנה ניסו שוב ושוב לשנות דפוסים - וכמו במציאות, חזרו שוב ושוב על אותן טעויות. דנה לימדה את עצמה לא לפסול בני זוג בקלות רבה מדי, וסיימה עם בן זוג שמעדיף את ליגת האלופות על פניה. מורי, כהרגלה, המשיכה לפעול קודם ולחשוב אחר כך, והפילה כל כך הרבה קורבנות עד שזה כמעט היה קשה לצפייה. רבים שואלים איך אפשר לסבול גיבורה כל כך נרקיסיסטית כמו מורי, או להאמין לבדידות של מישהי יפה כמו רותם סלע, אבל ירים יד מי שלא מוקף בחברים שחייהם נטולי כל היגיון. מי שחושב שזוגיות היא מנת חלקם רק של היפים והנכונים, הוא זה שחי בתוך קומדיה רומנטית צ'יזית.
היו גם רגעים פחות מוצלחים - קו העלילה עם המטופלת ההריונית חולת הסרטן ובעלה (אוהד קנולר) היה צפוי מדי, וההשתלבות שלו עם חייה האישיים של דנה נראתה למרחקים. בכלל, כמי שעבר בשנים האחרונות תהליכים של הורות משותפת וטיפולי פוריות, אפשר לומר בביטחון ש"בלאדי מורי" די רפרפה על הנושאים האלה עם לא מעט דרכי קיצור, ובכל זאת, זה לא גרע מכמות הקסם שיש בסדרה הזאת.
הרבה ממנו בזכות סצנות קטנות, לכאורה לא חיוניות לעלילה, שמאוחר יותר התבררו כמשמעותיות ממה שנראה בהתחלה. סצנת הז'קט של חנוך (רותם קינן גונב ההצגה) שמורי נתנה ליואל (תום אבני בתפקיד דוש אמין במיוחד) הייתה כזאת, גם הזוגיות של חנוך עם אדוה דדון (מי שקנתה לו את הז'קט), שחזרה כפאנץ' מצחיק-מריר באחד הרגעים הדרמטיים של העונה, ואפילו הבדיחה סביב ההופעה של נורית גלרון.
"בלאדי מורי" הזכירה לנו כצופים את כוחה של נאמנות. גם היא, כמו חברה טובה, הייתה שם כשהיינו צריכים אותה - עזרה לנו לאוורר את כל מה שמגעיל בנפש, ושלחה אותנו לישון עם תחושה חמימה בלב וכמה נקודות למחשבה.
כל פרקי "בלאדי מורי" זמינים ביס, סטינג טי-וי ופרטנר טי-וי.