קרוב לוודאי שפספסתם את הסדרה הנהדרת הזו בנטפליקס וזו טעות שכדאי לתקן

עם עלייתה בתחילת החודש מצאה את עצמה "נרו" בדירוג עשר הסדרות הנצפות ביותר בנטפליקס ישראל, כשהיא נישאת על גל ביקורות חיוביות של צופים מעבר לים שאף השוו אותה ל"משחקי הכס". זה לא החזיק זמן רב, ובמה שנראה כשילוב בין מבול התכנים של נטפליקס לבין העובדה שמדובר בסדרה דוברת צרפתית עם קאסט פחות מוכר לרוב הצופים, "נרו" נעלמה מהר מהרדאר. אבל אם אתם לוקחים אתכם רק המלצה אחת מהמדור הזה - תנו לה להיות זו, סיפור הרפתקאות מהכיפיים שנראו לאחרונה על המסך.

ארבעה יוצרים עומדים מאחוריה: ז'אן-פטריק בנה, אלן מודואי, מרטין דואר וניקולה דיגאר. ולמרות שנהוג לומר שיותר מדי טבחים במטבח מובילים לאסון, כאן מדובר בדיוק בהפך. למעשה, שמונת הפרקים בני השעה שלה - שיחלפו לפני שתספיקו להגיד "בונז'ור" - הם מהמהודקים שנראו על המסך לאחרונה. הם משלבים באלגנטיות סצנות אקשן, פנטזיה אפלה, אלימות ברוטלית, עירום, ובעיקר גיבור סוחף שלצידו דמויות משנה מעולות ולא מעט טוויסטים.

העלילה של "נרו" מתרחשת בדרום צרפת של המאה השש-עשרה, בשנת 1504 ליתר דיוק, על רקע בצורת קשה ובעולם שבו מתחולל מאבק אכזרי בין בעלי ממון, אנשי דת ומכשפות. נרו (פיו מרמאי הנהדר, "האירוע", "איך הפכתי לגיבור-על") הוא מתנקש רב ניסיון וקר רוח, המשמש כמתנקש ואיש חיל מטעם קונסול מקומי נכלולי. במקביל מתגלה נבואה על צאצאו האחרון של השטן, שנמסרת למכשפה בעלת עין אחת (קמי ראזה, היא קמי מ"אמילי בפריז"). המכשפה קושרת את הנבואה לנרו עצמו, וכאן פחות או יותר שתי העלילות נפגשות.

כדי לפתור את בעיותיו, נרו נאלץ לצאת למסע לעיר יחד עם נערה מתבגרת בשם פרלה (לילי-רוז קרלייה טבורי), הנזיר הוראס (אוליבייה גורמה המצוין, "צבים", "הבן") שגידל אותה בבית היתומים שבאחריותו, וגם הורטנס (אליס איזאז, "הנהג של מדלן"), בתו של הקונסול בדרכה לחתונה שנכפתה עליה. כל זאת בזמן שאחריהם דולקים מספר גורמים בעלי אינטרסים מנוגדים ושלל סכנות אורבות להם בדרך, בראשן כת דתית רצחנית. כמו שהבנתם, יש לא מעט פרטים ודמויות ב"נרו", אבל הכול נתפר יחד בכזאת אלגנטיות ובעלילה שעוברת בקלילות מאירוע לאירוע, מסצנת אקשן לסצנת פנטזיה, ולפעמים משלבת בין השתיים.

התוצאה הסופית היא פנטזיית ימי-ביניים סוחפת שמזכירה מצד אחד יצירות ספרותיות קלאסיות מן הקאנון הצרפתי כמו "שלושת המוסקטרים" ו"הרוזן ממונטה כריסטו" (שתיהן של אלכסנדר דיומא). סיפור קלאסי על גיבור רב תושייה שלמרות שקיבל את הקלפים הפחות טובים בחיים, מצליח להשיג את מטרותיו בזכות אומץ לב יוצא דופן, ואגב כך גם עובר קשת רגשית (וסצנות אקשן מרהיבות). מצד שני היא משלבת אלמנטים פנטסטיים שמזכירים סדרות כמו "המכשף" וכן, גם "משחקי הכס", בעיקר באופן שבו הפנטזיה היא מרכיב אגבי במסגרת עולם קשוח המלא באינטריגות אנושיות (וטוויסטים על כל שעל). על הדרך "נרו" מתקנת חסך שקיים לא פעם בסדרות מהז'אנר הזה, ונותנת מקום של כבוד לדמויות נשיות חזקות (הורטנס, פרלה, המכשפה ועוד).

מה שלא ברור זה באיזה קטע שם הסדרה בעברית הוריד את החלק מהמקור שעשוי היה לסקרן לא מעט צופים - "המתנקש".

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

תזמון זה הכול בחיים, ובאלה הטלוויזיוניים על אחת כמה וכמה. בתחילת החודש עלתה בנטפליקס "מפלצת: סיפורו של אד גין", העונה החדשה באנתולוגיית הרוצחים מבית ראיין מרפי, שלחלוטין גנבה את כל הפוקוס מ"רוצח בתחפושת", הסדרה החדשה של שירות הסטרימינג פיקוק על ג'ון ווין גייסי שעלתה שבועיים אחריה. עירום, קרוס-דרסריות, אזכורים לשואה וגם אלפרד היצ'קוק - כולם היו בשפע ב"מפלצת", אבל למרות הבאז הראשוני, אף אחד מהם לא עזר להסתיר את העובדה שמדובר בסדרה לא טובה, שלא לומר גרועה. אם אתם עדיין מרגישים צורך לצלול לנבכי נפשו של רוצח מעוות, סיפורו של ג'ון וויין גייסי הוא בהחלט לא משהו שכדאי לוותר עליו.

גייסי הוא אחד מגדולי הרוצחים שידעה ארצות הברית, עם יותר משלושים ושלושה קורבנות ידועים והנחה שהיו עוד כאלה שלא נדע עליהם לעולם. בעוד אד גין היה בחור תמהוני מאוד, עם חיבה לבגדי נשים ודיבור עדין עד כדי לחישה, גייסי היה ההפך הגמור ממנו, וגם - סליחה למי שעומדים לקבל התקף חרדה - עבד כליצן.

לא רק הרוצחים שבמרכזן שונים, גם נקודות המבט שלהן לא היו יכולות להיות הפוכות יותר. פטריק מקמנוס ("ד"ר מוות", "הנערה מפליינוויל"), שיצר את "רוצח בתחפושת", אמנם נותן מקום של כבוד לדמותו המקריפה והמרתקת של גייסי, שמגולם כאן בכישרון רב על ידי מייקל צ'רנוס ("ניתוק"), אבל הסדרה שלו מסופרת בצורה כמעט כרונולוגית ומביאה את הסיפור מנקודת מבטם של חלק מקורבנותיו, השוטרים שדלקו בעקבותיו, עורך הדין שלו והסיקור התקשורתי של הפרשה.

למי שמתרעמים על כך שסדרות על רוצחים סדרתיים הופכות אותם למעין כוכבי פופ, "רוצח בתחפושת" נוקטת גישה שמרנית בהרבה. היא קודרת ואפלה מתחילתה ועד סופה, ומתאימה לסיפור שבסופו של דבר יש בו מעט מאוד נקודות אור.

שני דברים מרתקים במיוחד קיימים בסיפורו של גייסי: הראשון הוא העובדה שהצליח לאנוס, לרצוח ולהסתיר יותר משלושים גברים ולקבור אותם מתחת לביתו במשך שנים, מבלי שאיש הבחין בו או ראה דפוס של סדרתיות. ההסבר לכך נעוץ בעובדה שמרבית קורבנותיו היו גברים מקבוצות מיעוט, בהם חברי הקהילה הגאה, אפרו-אמריקנים ולטינים - והמשטרה, איך נאמר בעדינות, לא ממש מיהרה לחפש אחריהם.

השני, והעמוק יותר, הוא הדואליות של אדם שהצליח לתפקד כאיש משפחה, להינשא ואפילו להביא שני ילדים, ובמקביל ניהל מה שאפשר רק לתאר כמפעל רצח.

מקמנוס מצליח לגעת בשתי הנקודות האלה בסדרה שלו מבלי להיכנס לפרטים גרפיים מדי ממעשי הרצח, ותוך כדי שהוא גם נותן מקום של כבוד לקורבנות. לסיכום, יש אנטיתזה ל"מפלצת" - והיא לא רעה בכלל (כלומר, חוץ מזה שהגיבור שלה הוא מרשע של ממש).

ואחרי שנגענו ברוצחים סדרתיים ובמתנקשים מימי הביניים, נסיים עם סדרה על החיים עצמם. כלומר, היא גם עוסקת בדרמה משפחתית סוחטת דמעות, וגם מבוססת על סיפור אמיתי, עם טוויסט שבוודאי ימשוך צופים רבים בישראל. "אף אחד לא ראה שעזבנו" היא מלודרמה בת חמישה פרקים תוצרת מקסיקו, המבוססת על סיפור חייה של תמרה טרוטנר, שכתבה ספר זכרונות שהפך לרב-מכר מיד עם פרסומו.

הספר והסדרה מגוללים את סיפור חטיפתם של תמרה ושל אחיה איסאק (יצחק) בידי אביהם, לאו זלצמן (אמיליאנו זוריטה), במקסיקו של סוף שנות השישים. לאו, בנו של יזם נדל"ן עשיר ובעל השפעה בקהילה המקומית, סיפר לילדים שהם יוצאים לחופשה בפריז ושאמם, ולריה גולדברג (טסה לה), בעצמה בתו של תעשיין עשיר, תצטרף אליהם בקרוב. מה שכמובן מתברר במהרה כשקר, והאב יחד עם שני ילדיו יוצאים למסע בריחה שנמשך כשלוש שנים. במקביל אמם, באמצעות משפחתה, משתמשת בשירותיהם של אנשי מוסד ואינטרפול כדי לנסות להחזיר לידיה את ילדיה.

"אף אחד לא ראה שעזבנו" מנסה ללכת בין הטיפות ולהיות גם מותחן וגם דרמה מרגשת. בצד המותח - לאו מצליח שוב ושוב לחמוק ברגע האחרון מזרועות החוק; בצד המרגש - אנחנו מקבלים מלודרמה שחושפת את הווי הקהילה היהודית של מקסיקו סיטי (כן, הדגש על שמות המשפחה לא היה מקרי). בעוד שסצנות המתח בה צפויות למדי ומציגות מרדפים בהילוך איטי, האזורים המשפחתיים והקהילתיים הם אלה שבהם הסדרה מצליחה לייצר עניין.

בפלאשבקים ששזורים לאורך כל הפרקים אנחנו לומדים כי מלכתחילה השידוך בין לאו לוולריה לא היה תוצאה של אהבה, אלא של שילוב אינטרסים בין אבותיהם בעלי הממון וההשפעה. לא הכל היה רע בקשר הזה, אבל כשהאתגרים האמיתיים צצו והריחוק נוצר, היה זה טבעי שיהיו אלה האבות שגם יהפכו את הסיפור מפרשה משפחתית לפרשה גלובלית ורוויית השלכות.

קל מאוד לצפות בכל חמשת הפרקים של "אף אחד לא ראה שעזבנו" בנשימה עצורה. זאת סדרת בינג' קלאסית. היא עשויה היטב, מצולמת נהדר, מסוגננת מאוד (מהתלבושות ועד השחזור התקופתי), ומעל הכול יש בה סיפור שאתם מרגישים צורך לדעת כיצד יסתיים. בצד הפוליטי, הסדרה מדגימה היטב כיצד הכסף הגדול של המשפחות היהודיות במקסיקו סיטי הצליח להשחית את אלה שקיבלו שוחד ועזרו להם לחמוק מעונש. כתוצאה מכך, היא עלולה אולי גם לחזק טיעונים אנטישמיים על יהודים, כסף וכוח ההשפעה שלהם.

אך בסופו של דבר, "אף אחד לא ראה שעזבנו" מסתיימת קצת כ"אף אחד לא זוכר שצפינו" - כי כשמורידים ממנה את ההקשרים היהודיים, היא מתגלה כמלודרמה עם משחק מעט טלנובלי. מאחר שלא קראתי את ספרה של טרוטנר, קשה לדעת אם זה החומר שקיבלו היוצרים או שהם אלה שבחרו לא להתעמק מספיק באף נדבך, אבל התחושה היא שבמקום לצלול לעומקם של נושאים כמו נישואי נוחות, אלימות משפחתית ושחיתות, הם רק נוגעים בהם וממשיכים הלאה.