בשנת 2009 הוציאה רונה קינן את האלבום "שירים ליואל" - אלבום קונספט שנכתב סביב דמות המרפררת לאביה, עמוס קינן, שהתמודד במשך שנים עם מחלת האלצהיימר ונפטר זמן קצר אחרי צאתו. ב"אתה מתעורר", אחד השירים היפים באלבום ולטעמי גם החכמים והמרגשים שנכתבו כאן בעשורים האחרונים, היא כותבת: "אתה גוזר ושומר ידיעות מצחיקות בעיתון / דברים שאפשר בלעדיהם / אבל נעים יותר איתם / הם ממלאים את הבית בשולי ובתפל".
נזכרתי בשורות האלה אתמול, בזמן הצפייה ב"ארץ נהדרת", תוכנית הדגל הסאטירית של קשת 12, שעדיין מנסה לתחזק את מעמדה כמדורת שבט בעידן שבו מדינת ישראל התפצלה כבר מזמן לשבטים-שבטים. לאורך יותר משעה של תוכנית, ולמרות שיש בה את הכישרונות הגדולים בישראל - לפני ומאחורי הקלעים - היא הציגה מערכונים שאין אלא לתאר כ"דברים שאפשר בלעדיהם, אבל נעים יותר איתם".
אם לא הייתי יודע שהיא כבר בת יותר מעשרים, הייתי יכול לחשוב ש"ארץ נהדרת" מנסה לנשוך אך יש לה שיני חלב. האמת היא שאולי השיניים שלה כבר התקהו מרוב לעיסת אותם חומרים כל כך הרבה שנים. כשאייל קיציס מדבר על אחד השבועות הכי מטורללים שהיו פה (והוא לא טועה), ומה שאנחנו מקבלים לאחר מכן זה את הפצ"רית יפעת תומר ירושלמי (ליאת הר-לב) כדמות בוקית ולחיצה, שמספרת תמיד את האמת אך רק אחרי ששואלים אותה שלוש פעמים, ואת שלמה קרעי (אלי פיניש) שעומל קשה מאוד כדי למנוע מתוכניות כמו "ארץ נהדרת" להמשיך ולהתקיים - בחליפת צלילה ודיבורים מטופשים על גימטריה - מרגיש שחדר הכותבים של התוכנית קצת התעייף.
האמת? קשה לכעוס עליהם. להערכתי, עברו כבר לפחות שלוש עונות מאז שהמציאות הפוליטית בישראל עקפה בסיבוב כל ניסיון של מולי שגב והכותבים שלו להגחיך אותה. ובכל זאת, אם מורידים את ההנחות שאנחנו נותנים לה בגלל חסד נעורים או רגעים טלוויזיוניים שלא יסולאו בפז - כמו השיר המשותף עם פדוי השבי אלון אהל, ששודר בשבוע שעבר - אפשר לומר שנראה שהשנה ה"נהדרת" הפכה רשמית ל"נעדרת". וזה כל כך כואב, כי אין משהו שאנחנו צריכים עכשיו יותר מסאטירה חדה, מדויקת ובועטת.
זה התחיל כבר במערכון הפתיחה, תגובה לבחירתו של זוהראן ממדאני לראש עיר, שהפגיש בנתב"ג בין יהודי ישראלי (עומר עציון) ויהודייה ניו-יורקית כשהם מחליפים מקומות מגורים. כל אחד מהם בטוח שהמקום שבו הוא חי הפך לבלתי אפשרי ליהודים ורוצה להתחיל מחדש, והמפגש ביניהם מעלה חששות בשני הצדדים שאולי הם טועים. זה היה מערכון מצחיק-מריר, אך לא שונה או מחדש בהרבה מהשיחות שכבר התנהלו סביב הנושא. "ארץ נהדרת" של פעם הייתה מנסה להביא זווית אחרת, אולי, רחמנא ליצלן, אפילו לערער על הקביעה שממדאני הוא האויב החדש של העם היהודי.
בכלל, נדמה שהחוסר באמירות חדשות או מקוריות הוא אחת הבעיות המרכזיות של התוכנית, שרודפת לא פעם אחרי אירועים וטיפוסים שצברו ויראליות ברשתות החברתיות מבלי להביא להם ערך מוסף אמיתי. אתמול זה הגיע עם דמותו של שי גראוכר (יובל סמו), איש החסדים בסתר שפועל הכי לא בסתר - ולא היה בו מעבר לחיוך דבילי ופאנץ' שחוזר על עצמו שוב ושוב. גם קטעים כמו לקט הבורות השבועי של חברת הכנסת קטי שטרית - אישה שבאמת לא ניתן לייצר דמות שתגזים את הטיפשות שלה - או הרכיבה הצינית של חבר הכנסת אביחי בוארון על שירות המילואים של אשתו, היו רגעים מצחיקים-עצובים, אך כאלה שלא צריך בשבילם את "ארץ נהדרת". מספיק להיכנס לטוויטר.
אמירה חזקה אחת אולי דווקא כן התגנבה אתמול לתוכנית בין השורות - ההיעדרות של דמויות האופוזיציה. לא יאיר לפיד, גם לא בני גנץ או ליברמן, לא יאיר גולן ולא נעמה לזימי (מהבודדים שעוד באמת עושים עבודה אופוזיציונית בישראל). ההיעדרות שלהם מהתוכנית מזכירה את ההיעדרות שלהם מהשיח הציבורי, ואמורה לשמש נורת אזהרה למי שבאמת חושב שמשהו ישתנה כאן בבחירות הבאות. נראה שהמציאות הפוליטית והתקשורתית בישראל מתקיימת כבר מזמן במעמד צד אחד.
חמוץ שכמוני, שמרתי את המחמאות לסוף: שני מערכונים נהדרים דווקא כן היו אתמול בתוכנית. הראשון, קטן יותר אך פייבוריט אישי, הוא עלמה זק בדמותה של אופירה אסייג, שהגיעה לאולפן להתייחס לפרשת חיים לוינסון ועל הדרך הציגה את התוכנית החדשה שלה, "אופירה ופירה". כשזק לומדת דמות לכדי שלמות, דברים יוצאי דופן קורים, וזה ממש המקרה של אופירה אסייג. כמו כל דמות גדולה בהיסטוריה של "ארץ", היא מספיק דומה ומספיק שונה מהמקור כדי לקחת את האגרסיביות המוכרת של אופירה, להעלות בה את המינון, ובשילוב עם קאצ'פרייזים מדויקים והאיפור של מחלקת האיפור הכי טובה בישראל - זה היה רגע של צחוק משחרר.
אך השיא הבלתי מעורער הגיע במערכון שהוקדש לתוכנית "הפטריוטים". להגיד שערן זרחוביץ' מוכשר זה כמו להגיד שליאונל מסי יודע לשחק כדורגל - אנדרסטייטמנט של המאה. המערכון, שהביא אותו בדמותו של ינון מגל ("כי שלום אומרים, לא עושים") לצד יותם זמרי (דור מוסקל, בדמות שנראה שנולד עבורה) ועירית לינור (גיתית פישר בביצוע מושלם), שעורכים תוכנית חגיגית לציון 30 שנה לרצח רבין, היה תזכורת ל"ארץ נהדרת" בשיא שלה. לא רק המשחק היה מופתי, גם הניואנסים הקטנים בתסריט: מחיאות הכפיים הבודדות ליצחק רבין ז"ל (עומר עציון הנהדר) לעומת המחיאות הסוערות ליגאל עמיר; הרצון של חברי הפאנל שרבין ייקח אחריות ויתנצל; ואפילו המבט הספק-המום ספק-פגוע שלו כשהוא מבין שאיתמר בן גביר הפך לשר.
כמו אדם מבריק שאיבד את קסמו אך עדיין מבליח לרגעים וגורם לך להיזכר בגאונותו, גם "ארץ נהדרת" היא מזמן לא התוכנית שזכרנו. אבל כשהקסם מתעורר, עדיין יש בה רגעים שקשה להסיר מהם את העיניים.