היו לא מעט רגעים נפלאים בהופעה העמוסה והמרתקת של זהבה בן בבארבי תל אביב במוצאי שבת. למשל, כשהקדישה את "חיים שלי" ("כי אין אהבה בעולם, כמו אהבה של אמא") ללאה גולדין, לקראת חזרתו של סגן הדר גולדין. אבל הרגע שסימל את המופע הזה יותר מכולם היה הביצוע המשותף שלה עם דודו טסה ל"הפרח בגני", ההמנון הגדול ביותר שייצר הז'אנר המזרחי אי פעם. כבר ראינו בבארבי את חמי רודנר תופר את "נכון להיום" (למשל), ורק לפני שבועיים המועדון אירח ספיישל זוהר ארגוב עם מיטב הלהיטים והאח אמנון כאורח כבוד, אבל הדואט של המלאכית זהבה וגיבור הגיטרה טסה ללהיט ההוא של אביהו מדינה, ננסי ברנדס ו"המלך", במה שמכונה, ובצדק, מקדש הרוק הישראלי, הרגיש כמו חיבור כל-ז'אנרי, כל-ישראלי, מעין ביחדנ'ס פוסט-מלחמתי, כאילו נפלו כל המחיצות, השתחררו כל הערוצים והרמוניה בין ז'אנרים שוררת, וגרו בגלמה ובוזוקי עם פדל דיסטורשן, ודרבוקה עם מכנס עור תרבץ, ותרעש הארץ שלושים שנה.
וכמו החיבור הזה, ככה גם הקהל של זהבה, שחגגה על הבמה יום הולדת 57, לבושה בחליפה לבנה שהתחילה בג'קט עם צווארון של נסיכה והסתיימה במיני, והגיעה לשלב בקריירה שבו אפשר להסתכל אחורה בהשלמה על הדרך הקשה ולקטוף את הדיבידנדים. הקהל שלה היה מעורב לגמרי. ממעריצים ותיקים שהולכים איתה כבר יותר מ-30 שנה, עד תל אביבים וצעירים שגילו אותה מחדש בעידן האח הגדול והפסטיגל, כשהפכה מזמרת מעולה אבל כמעט נשכחת, אפילו בז'אנר שלה, לסוג של מאמי לאומית, שהמדינה מגלה אותה מחדש והיקום מפצה אותה על שנים של תלאות, עליות וירידות. ראיתי מסביבי היפסטרים בלונדינים מזיזים את הישבן לצד דודות מרוקאיות מענטזות, וחיילים וגילאי-אחרי-צבא מוחאים כפיים לפי הקצב ושרים את כל המילים.
הקול של זהבה בן הוא אחד היפים והמרגשים במוזיקה הישראלית בכלל, לא רק בז'אנר המזרחי. יש שירים שבהם מספיקה נגיעה ממנו באוזן, כדי שעור הידיים יתברווז, כמו שאמרה פעם מרגול. והשנים עשו לה רק טוב. היא לא איבדה מהיכולות שלה ומבחינה טכנית היא כיום זמרת טובה משהיתה בעבר, יהיו שיאמרו בשיאה. גם מבחינת עוצמות וסבולת, נדמה שאחרי מופע בן כמעט שעתיים, היא מסוגלת להמשיך מהבארבי להופעה באיזה אירוע פרטי ולתת גם שם את המיטב שלה. הקול הזה נעטף אתמול בהרכב בן שמונה נגנים, כולל כמובן דרבוקה, בגלמה ובוזוקי.
יש לזהבה לא מעט להיטים, ובכל זאת היא הצליחה לדחוס את כולם, פלוס שלושה אורחים - דודו טסה, קובי פרץ ומושיק עפיה, לשעה ו-45 דקות. כולל מחרוזת שירי להקת "שפתיים" במרוקאית, כולל קלאסיקות בערבית. ההתחלה, כנהוג, היתה עם בלדות. "אהבה כזו" המקסים שקיבלה מרייכל ו"אהבה אסורה", המנון הפלייליסט מפסקול סרט באותו השם שכל הקהל שר איתה. ואז שניים טורקיים: "שאני איתך", במקור דואט עם עופר לוי, שאת תפקידו מילא נגן הבגלמה והבוזוקי שלה, שלא התעלה בשירה, ו"לילות בבית" הסוחף בעצב מתוק. ומטורקית הרמת קצב ליוונית: "חוזרת לאותה שכונה", וממנו לפופ הים תיכוני של "להשתגע", כשבן מעלה לבמה חברה שחוגגת יום הולדת.
וזו לא היתה הפעם האחרונה. לאורך המופע היא חיפשה בקהל חברים להעלות לבמה, העלתה פעמיים את הבן שלה לשיר לו, וגם לשיר אתו, נתנה לנגנים שלה לשיר, למרות שהם ממש לא זמרים, ובכמה קטעים מהמופע פנתה לצד הבמה, היכן שעמדו חברים וידידים שהגיעו לפרגן, והופיעה במיוחד עבורם, מבלי להתחשב בעיקר הקהל. כל אלה שיוו להופעה אווירה שכונתית של חפלה פרטית, ופחות של מופע חגיגי בבארבי במסגרת פסטיבל תל אביב. אבל זה לא הפריע לזרם הלהיטים ממיטב הפופ המזרחי שלה: "מלך אמיתי" ו"חיה בשבילך", ואז "טלפון האהבה", קלאסיקה שלה במקצב הבלדי, שהתחברה לקלאסיקה נוספת, "חוף זהב".
כשדודו טסה עלה ושר איתה את "מעליות", זהבה הכניסה לבלדת הרוק הזו עומק ויופי אחרים מאלה שקיימים בה במקור. טסה נשאר לבד והרים את בארבי עם "הגולה" של גלעד כהנא ונזכרתי למה כיניתי אותו ב 2019 "זמר העשור". כשזהבה חזרה הם נתנו יחד את חבטת הניצחון של "הפרח גני". מיד אחר כך היא היממה עם "אינתא עומרי". הרבה זמרים שרים את הסטנדרט הזה של אום כולת'ום, אבל יש כל הזמרים ויש זהבה, שהביצוע שלה חודר כל קיר ומפיל כל חומה. ואז היא פתחה בבארבי אירוע חינה עם המחרוזת במרוקאית, "אהלן וסהלן", "ללה פטימה", "חביבי דיאלי" ו"הטלפון". תענוג, שגורם לך להגיד לעצמך: במרוקו אני הייתי המעריץ של זהבה. וקפיצה לאלג'יר עם "יא רייח" הסוחף.
כשקובי פרץ עולה לבמה זה כבר משחק אחר. כריזמטי, עוצמתי, לוקח את זהבה אתו לדואט הגדול "יחד", ששר במקור עם אישתאר ומחזיר את הקהל עשור וחצי אחורה, לגל השני של מהפכת הפופ הים תיכוני. כשבן משאירה אותו לבד, פרץ מפגיז עם "כל הכוח", שמתחיל מזרחית והופך לטראנס פיצוצים, שמונה דקות של המנון רחבות שמטריף את הקהל. זהבה חוזרת ומפגיזה גם היא עם שלושה באנגרים: "קטורנה מסאלה" האתניקסי, "חביבי יא עיני" שמשלב ערבית עם דאנס ו"אני שטה", כשהבארבי נראה כמו רחבה של אולם אירועים.
חשבתם שנגמר? אולי אצל מישהי אחרת. זהבה חוזרת לבלדות עם "יש מי שאוהב אותי". ואז עולה מושיק עפיה ומצטרף ל"צרות של אוהבים". הקהל מחבק את עפיה, שלאחרונה הכריז על חזרה למוזיקה אחרי פרישה. כשהיא משאירה אותו לבד הוא נותן את "שובר שתיקה" ומגלה מאסה של קהל ששרה אתו כל מילה. יפה. את "חיים שלי" היא כאמור הקדישה ללאה גולדין, כשלצדה עומד בנה, מתכבד גם הוא בשירה ומגלה סימנים של כישרון.
בסיום הגיע כמובן "טיפת מזל", השיר מתוך הסרט של זאב רווח בו כיכבה, ששם אותה על מפת המוזיקה לפני יותר מ-30 שנה וכנראה יישאר לנצח ההמנון שהכי מזוהה איתה. כשהשיר הזה היה "להיט מדינה", זהבה בן הפכה לדמות מגוחכת בתוכנית "העולם הערב" של ארז טל ואברי גלעד, שעשו עליה פרודיה בדמות הזמרת השטחית והטיפשה נאוה רן, בגילומה של שרית סרי. דור שלם של מעריצי אברי וארז הגלצניקים המתוחכמים מ"מה יש" נהנה אז ללעוג לה. מעניין כמה מהם היו במוצ"ש בקהל שלה בבארבי ושרו איתה את "טיפת מזל", אבל הפעם באמת, בכוונה מלאה. כי בסוף השיר הזה ניצח וזהבה בן ניצחה.