לא מעט שחקני דרמה רציניים התחילו את דרכם המקצועית כסטנדאפיסטים. ג'ים קארי, וופי גולדברג, ביל מארי ועוד שחקנים מעוטרים התחילו את דרכם על הבמות. גם בארץ לא חסרות דוגמאות כאלה, מצביקה הדר, דרך גורי אלפי ועד אדיר מילר. לפעמים הקו שמפריד בין קומיקאי מטורלל לבין גאון דרמטי הוא דק מאוד, תשאלו את זוכי האוסקר רובין וויליאמס וג'יימי פוקס. אלא שלעתים רחוקות רואים אמנים שעושים את הדרך ההפוכה - ועוזבים את במות התיאטרון, בבחירה מודעת, אל מועדוני הסטנדאפ. במקרה של אלי חביב, זו הייתה בחירה טבעית, שקרתה כמעט בלי שהוא הרגיש.
"זה מה שרציתי לעשות כשהייתי מאוד מאוד קטן", מספר אלי חביב בריאיון לוואלה תרבות, "המשפחה המורחבת שלי מאוד מצחיקה. יש לי דוד חרדי שהוא המציא את ההומור המשפחתי, ויש לי בן דוד שהוא פיתח את ההומור המשפחתי - ואני פשוט עובד בזה. בן דוד שלי הביא לי קלטות של מונטי פייתון, אדי מרפי ורובין וויליאמס - ואני נורא רציתי להיות כזה. הייתי יושב מול סיטקומים אמריקאיים והייתי מנסה לנחש את הבדיחות לפני שאומרים אותן".
ומתי אתה מבין שאתה באמת מצחיק?
"כשלמדתי בישיבה היה מנהג שנקרא 'רב פורים'. זו מסורת מאוד עתיקה בישיבות שהולכת איזה 400 שנה אחורה. בוחרים את המצחיק של הישיבה ובפורים הוא מחליף את ראש הישיבה ונושא מין נאום של צחוקים. זה מין רוסט על הישיבה ועל התורה".
ויש איזה גבול שנחצה שם? יכולת לצחוק על דמות סמכות כמו הרב?
"צחקתי על הרב, כן. היה לנו קשר מאוד מיוחד מהבחינה הזאת. פגשתי אותו אחרי כמה שנים, והוא שאל מה אני עושה ואמרתי 'סטנדאפיסט', אז הוא ענה: 'כל אחד עושה מה שצריך לעשות'. אני עד היום לא יודע אם הוא התכוון כמחמאה, אבל הבנתי שזה הייעוד שלי".
אם זה הייעוד אז איך הגעת דווקא לתיאטרון?
"המסלול שלי היה בני עקיבא, ואז צבא, ואז שליחות בדרום אמריקה, וסדנאות, ואז חזרה בשאלה - ואז פגשתי מישהו שאמר לי 'לך תלמד משחק, זו הדרך לקומדיה' והלכתי ללמוד שלוש שנים משחק בניסן נתיב. ואז באמת הלכתי לכיוון של תיאטרון ושכחתי מהקומדיה".
זה מסלול הפוך. בדרך כלל מה שקורה זה שמישהו כמו אדם סנדלר פתאום מקבל איזה תפקיד דרמטי אצל פול תומאס אנדרסון וכולם נדהמים מכמה שהוא שחקן טוב. אצלך זה היה לגלות כמה שהמחזאי והשחקן הזה הוא בעצם מצחיק. איך זה קרה בסוף?
"אני כאילו הבנתי שאני עושה סטנדאפ בלי לשים לב. הייתה לנו איזו הופעת אלתורים שעשיתי עם ענבל לורי, והמנהל האמנותי של תיאטרון האינקובטור אריק עשת הציע שנעשה אלתורים של עשר דקות, מין מונולוגים על המצב. מונולוגים אני יכול לכתוב בלי בעיה. אז כל שבוע הייתי עושה עשר דקות חדשות, וזה פשוט היה סטנדאפ בלי ששמתי לב. בראש שלי זה לא הפחיד אותי כי התייחסתי לזה בתור שחקן שמקריא מונולוג. ואז פתאום מישהו בא אליי ואמר לי: 'אני מאוד אוהב את הסטנדאפ שלך'. ומאז פשוט התחלתי לעשות סטנדאפ".
"לסטנדאפ יש שתי מחויבויות. אחת היא להגיד משהו. להיפתח, ולבוא אמיתי וחשוף ולהגיד את מה שאתה חושב ולהנגיש דברים לקהל. בדיחות 'חמותי' כאילו הפכו לקלישאה, אבל פעם הן היו משוגעות. הפעמים הראשונות שמישהו עלה לבמה ואמר 'אמא של אשתי עושה ככה וככה' ואז נהיה שקט. איך אתה מעז לדבר ככה? אבל הבדיחות האלה נגעו להמון אנשים בלב. כאילו כל הקלישאות היו פעם משהו שמישהו היה צריך להגיד כדי שלאחרים יהיה יותר קל לחזור הביתה ולהרגיש שהם לא היחידים. יש משהו בסטנדאפ שהוא כזה. לקחת אנשים למקומות שאסור לדבר עליהם, אבל הנה האיש על הבמה אומר את זה - וזה בסדר.
"אז יש את זה, אבל יש גם מחויבות בסיסית שיצחקו. אם לא צוחקים זה לא מופע טוב, אז זה הרצאת טד, שזה נחמד. הסטנדאפ זה שני הדברים האלה שהם לא נוגדים, הם אחד".
מה דבר שחשוב לך להגיד על הבמה?
"אין לי אג'נדה. יש לפעמים סתם סיפורים שאני אוהב לספר. סתם לדוגמה ראיתי השבוע שיחים שגזמו לצורה של חיות, שגננים עושים. זו הרמה הכי גבוהה של כמה לא אכפת לנו מהטבע. כאילו חשבנו לעצמנו: 'אנחנו לא אוהבים את השיחים כמו ששיחים אמורים להיראות - אז אני אחליף את הצורה של הטבע'. אין בזה בדיחה עדיין, אבל המחשבה הזאת מעניינת אותי. זה המון דברים כאלה. בגלל זה הפעמים הראשונות שאני עושה בדיחות הן נוראיות. לא כיף לאנשים שבאים לראות אותי בבדיקת חומרים. זה לא כיף. אני עולה, אני אומר מחשבה, היא לא מצחיקה ואז שקט, אולי שומעים איזה שיעול. אבל אז מחפשים מה מצחיק ומה כיף".
קומיקאי של קומיקאים
אלי חביב הוא קומיקאי של קומיקאים. דיברתי עם לא מעט סטנדאפיסטים לקראת הריאיון איתו, וכולם לא הפסיקו לפרגן לו ולהגיד כמה שהם אוהבים אותו. כשאני מספר לו את זה, הוא מקבל את זה כמחמאה. ואז, כדרכו, מיד מסתייג. הוא מתחיל לנתח את הרעיון. בודק אם יש איזה קאץ'. זה לא בדיוק תסמונת המתחזה, הוא יודע שעובדתית זה נכון - קומיקאים אוהבים אותו, אבל אולי זה לא כזה טוב? אולי זה אומר בהכרח שמדובר באמנות נישתית? אולי זה אומר שההומור שלו גבוה מדי? מורכב מדי? מתוחכם מדי? הוא מקבל את המחמאה, עוטף אותה בצניעות, ושוקל לבקש פתק החלפה.
"זו המחמאה הכי כיפית בעולם, כי קומיקאים זה קהל קשה", מסביר חביב, אבל מיד מתמקד בלהסביר שהוא לא רואה בעצמו איזה קומיקאי בוטיק. הוא נרתע מהמילה "נישה". והוא צודק, הוא לא. ההומור שלו קומיוניקטיבי ונגיש, ומצד שני לא מתנחמד. למען הסר ספק, הסטנדאפ של אלי חביב מעולה והמופע שלו הוא מהטובים שיש כרגע בישראל. ישראלים רבים נחשפו אליו בשנים האחרונות דווקא כמופע החימום של שאולי (אסי כהן) או אדיר מילר, אבל המופע המלא שלו מוכיח שהוא לא נופל מאף אחד בתחום כיום.
בגיל 45, עם ילד בן שנתיים מזוגתו מיקי טריאסט, הוא עסוק מתמיד, כשבסוף השנה הוא מתכנן להוציא לגמלאות את המופע הנוכחי שלו ולהעלות מופע חדש. במקביל, הוא משחק טכנאי פתולוגיה אנטומית בסדרה "הורסת" של בת חן סבג בהוט, ובקרוב יופיע גם כשוטר בסדרה "תוצרת בית" של גורי אלפי ביס. בשנה האחרונה השתתף בכאן 11 ב"סיפורים מהכורסה" ו"מועדון הסטנד-אפ" וגם ב"כוכבים בריבוע" בקשת 12.
השנתיים האחרונות במדינה, אולי אפילו יותר, היו לא מצחיקות בלשון המעטה. איך עושים סטנדאפ בתקופה כזאת? ראיתי שהופעת בפני חיילים, שזה דבר אחד, אבל איך זה מרגיש שיש לך בערב הופעה בצוותא ואנשים קנו כרטיסים, ופתאום מודיעים בטלוויזיה שהותר לפרסום על איזו טרגדיה?
"ההתחלה הייתה קשה. היו שיחות עם חברים שהשורה התחתונה הייתה: 'אין את זה יותר'. התחושה הייתה שהסטנדאפ בישראל נגמר - ואם יהיה, הוא יהיה סוג אחר מאוד ממה שאני עושה. אבל אז פתאום אנשים באו ואמרו: 'אנחנו צריכים את זה'. אז התחילו הופעות בהתנדבות. ובהתחלה לא ידענו איך עושים את זה, איך מדברים עם אנשים - וזה נבנה ממש עם הקהל. על מה אפשר לדבר ועל מה לא, ויש המון חמלה בהופעות האלה".
ואיפה המלחמה תפסה אותך? כאמן, כסטנדאפיסט, כישראלי?
"הייתי מאוד מודחק במלחמה הזאת, כי הלידה של הבן שלי מילו הייתה מאוד קשה. זוגתי מיקי איבדה הרבה דם והייתה מאושפזת שבוע לפני הלידה. וכשהוא נולד שמו אותו עליי ואז פתאום אמרו 'הוא לא נושם טוב' - ולקחו אותו. ואני באתי לצאת, ואז מיקי שוב איבדה דם ועזרו לה. רופאים נכנסים, ואני הולך לראות אם הילד נושם - ואני חושב שהכל מתפרק מסביבי. התחושה הזאת של להיות הבריא ולהיות האחראי על כולם נשארה לי. והמלחמה נכנסה שם, במקום הזה, ואני הרגשתי שאני צריך להחזיק את הכל".
ואיך החזקת בעצמך?
"בכיתי פעמיים בכל התקופה. כשהופעתי בפני צוותים רפואיים באיכילוב, ושמעתי מהם כל מה שהם ראו ועברו. ועוד פעם אחת בלוויה של משפחת ביבס. את כל המסע ראיתי בטלוויזיה - זלגתי, זלגתי, זלגתי - ואז הייתי צריך להיות עם מילו אז השלמתי יותר מאוחר את ההספד של ירדן בחדר לבד, ופשוט התפרקתי במשך שעה. מעבר לזה אני מאוד מוחזק, אבל זה כן יוצא בכל מקום - הצגות ילדים, פרסומות, ריאליטי - אני תמיד כל הזמן עם דמעות בעיניים".
"יש בעיה בלעבוד במצב רוח. כאילו, העבודה שלי היא עבודת מצב רוח. וזה נורא. מצד אחד, לאנשים קשה לצחוק ומצד שני אנשים צריכים לצחוק והם מבקשים ממך את זה. ולפרסם מופע סטנדאפ בזמן שבאותו שבוע התרחשו שלושה אסונות, זה בלתי אפשרי - אז כמובן שהתבטלו הרבה הופעות והייתה תקופה שעשינו מעט. ומצד שני, אתה יודע שאנשים צריכים וזאת העבודה שלי. אז התפקיד הוא מורכב. התפקיד הוא גם לעזור, אבל הוא גם בעייתי - אתה מייצג קלות דעת בתקופה שזה לא מתאים. זה גם היה כל כך ארוך. זה לא שקרה משהו ועצרנו לשבוע, נוצרה שגרה מתעתעת שאלה החיים שלנו".
אני פוגש את חביב במסעדת "גודנס" ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב כשמסביבנו בולדוזרים חופרים את הכביש. אנחנו מתחילים לדבר על החיים, קומדיה ושאר ירקות (בכל זאת מסעדה טבעונית) - והזמן עובר. השיחה נמשכת כמעט ארבע שעות נטו, בין השאר בגלל הרצון של חביב לדייק ולהתפלפל - מנגנון פנימי שנראה שעובד אצלו בלי הפסקה, במקביל לרצון שלו להצחיק.
גם אם הוא לא עושה את זה במודע, אלי חביב נושא את הדתל"שיות שלו על השרוול כדי שכולם יוכלו לראות. הוא לא מסתיר את הדתל"שיות שלו, פשוט כי הוא לא יכול. זה גם חלק משמעותי מהסטנדאפ שלו. אנשים אומרים לו שהוא "יצא בשאלה" אבל הוא מתעקש לבחור את המילים בעצמו. הוא לא יצא משום מקום, הוא פשוט "הפסיק להיות דתי". באופן אירוני, בסדרה "הורסת" הוא משחק את חזי - טכנאי גופות במכון הפתולוגי (שמתנדב גם בצער בעלי חיים) - דמות עם כיפה.
זו לא פעם ראשונה שמלהקים אותך לתפקיד של דתי. זה מוזר לך? באקלים הנוכחי אם מלהקים בהוליווד מישהו נוצרי לגלם יהודי, אז אנחנו מעקמים את האף הארוך שלנו. אולי גם אנשים רואים אותך עם כיפה ואומרים "אה, אבל הוא לא דתי, למה הוא יכול עדיין לשחק דתיים?".
'אני מבין מה אתה אומר אבל האמת שלא חשבתי על זה. לא ידעתי בכלל שמדובר בתפקיד של דתי עד לשלב מאוד מאוחר".
בתור מחזאי ומשורר שהפך לסטנדאפיסט שחושף את עצמו בצורה נורא אותנטית ומדויקת על הבמה, איך זה מרגיש לחזור לעמדה של שחקן שצריך לקרוא טקסטים של אחרים?
"מהבחינה הזאת זה מאוד כיף כי בת חן סבג כותבת בצורה נורא כיפית ואני נורא אהבתי את הדמות, שהיא כאילו חמודה, אבל בצורה אפלה".
לא נעשה ספוילר, אבל כדי להבהיר לקוראים למה אתה מתכוון נספר שיש סצנה בה הדמות שלך מפלרטטת בצורה מאוד מקסימה ומבוישת עם דמות אחרת, תוך כדי שהיא מבצעת ניתוח על ראש כרות של כלב בצורה מאוד גרפית.
"טוב זה היה פרופ, זה לא אמיתי".
ברור לי שלא התעסקת באמת עם ראש כרות של כלב, אבל זה נראה מאוד אמיתי עם כל מיני מעיים ודם והכל.
"אני מניח שהוסיפו דברים ב-AI, אבל כן היה לזה ריח, כי הוא היה קבור".
קבור?!
"אני לא יודע. אני לא באמת רוצה לדעת עד הסוף".
אתה בטוח שזה היה פרופס?
"לא רוצה לדעת מה קרה, אבל זה באמת נראה מעולה. כלומר מעולה במובן שזה היה מגעיל באמת".
שמע, למישהו כמוני שמאוד אוהב כלבים זו הייתה סצנה קשה. בדרך כלל כשיש סצנות קשות כאלה של גופות, אז יש איזה מישהו שמסתיר בדיוק את הניתוח - פה נראה כאילו ממש נהניתם לזעזע את הצופים עם קלוז-אפים מזעזעים.
"גם לי היה מאוד קשה, והוסיפו גם כל מיני דברים ב-AI כמו תולעים, אבל בגלל שממש ראיתי שזה בובה זה היה אחרת. הסצנה הכי קשה שהייתה לי שם הייתה שהקיאו עליי".
זו ממש הסצנה הראשונה שלך בסדרה.
"זו הייתה סצנה ארוכה, ולא הצליחו לכוון אז נאלצו לצלם את זה שוב ושוב. היו לי שלושה סטים של בגדים, והיה צוות שעמד מאחורה וייבש כל פעם את הסט הקודם שהקיאו עליי. במובן הזה, בשוני של התפקיד, זה היה התפקיד הכי גדול שהיה לי".
הסדרה עצמה עוסקת המון במיסטיקה יהודית, ולכן יש חשיבות לדמות עם קשר לדת שתדע לקדם את העלילה.
"דפנה לוין (הבמאית של 'הורסת' - ע"ס) אמרה לי שיש תפקיד שמתאים לי. והבנתי למה, זו דמות מצחיקה שמתעסקת בגופות ומוות כל היום - שזה קצת מה שאני עושה בסטנדאפ שלי. בראש שלי לא ידעתי בשום שלב שזו דמות של דתי, כי כל דבר שהוא עושה בתסריט יכול להתאים גם לחילוני שמתחזק. אבל זה נחמד לי. אני לא בפייט עם כיפה. יש לי אחת בבית".
טוב גם לי יש כיפה באוטו, תמיד מוכן לאיזו הלוויה, ואני אפילו לא דתל"ש.
"אז זהו שלי אין אוטו, יש לי רק את הכיפה. הבן שלי מילו מצא כיפה איפשהו בבית, ואז הביא לי אותה ואמר: 'אבא, הנה הכיפה שלך'. ואמרתי לו: 'סבתא מאוד תשמח מהרגע הזה'".
מילו הוא בנם בן השנתיים של חביב וזוגתו מיקי טריאסט, בעצמה תסריטאית ויוצרת מצליחה. "היא יותר מצחיקה ממני. באמת", מפרגן חביב, "אני חייב לה המון, היא עוזרת לי המון, קצת יותר מדי. היא הבן אדם הראשון שאני בא אליה כשאני חושב על קטע חדש".
בהופעות הוא עדיין מתייחס אליה כ"חברה שלי", אבל הוא משתמש בכינוי "אשתי" אם זה יכול לשרת אותו. למשל כשהוא היה צריך להחזיר עוף מקולקל בסופר, ואמר: "אשתי אמרה לי להחזיר את זה, ואני לא מתווכח עם אשתי". לטענתו "בדיחות אשתי" שכאלה הן מוסכמה נורא אהובה בישראל. ועובדה, המוכר החליף לו את העוף.
אני חייב לשאול שאלה שאני תמיד שואל קומיקאים על בנות הזוג שלהם: איך הצחוק שלה?
"יש לה צחוק מאוד משמח. הוא לא קורה המון איתי, אז כשהוא קורה זה מאוד משמח. היא מאוד בעדי אבל לא נעלמת בי. יש לה את הקריירה שלה. היא מביימת, היא עורכת תסריט, היא מלמדת בסם שפיגל. היא סופר מוכשרת, ויש לה המון מעצמה - וגם מספיק אוויר כדי שלא יימאס לה ממני. היא גם אמא טובה, שאני מאוד אוהב את זה אצלה".
ואתה אבא טוב?
"אני אבא סבבה, אבל היא מאוד חכמה, ומבינה הרבה דברים עם מילו שאני לא מבין".
על שם מי נקרא מילו?
"מילו היה שם החיבה של אבא שלי שנפטר. קראו לו מאיר. זה כאילו נשמע נורא היפסטרי אבל זה בעצם שם של עיראקי בן 80".
ואיפה הדתל"שיות שלך מוצאת אותך כאבא?
"בסוף השנה אני מעלה מופע חדש, וכמו במופע הקודם אני מתייחס הרבה לאבא שלי - אבל הפעם לא מנקודת מבט של אבא ובן, אלא של קולגות. ואני מתייחס במופע המון לאיך מגדלים ילד כדתל"ש".
כדתל"ש או כחילוני?
"זה מורכב. כי היום אני חילוני, אבל אני דתל"ש. והחוויה היא של מה זה אומר ומה אני רוצה להעביר הלאה, כי מצד אחד זה עולם שעזבת, אבל אתה גם רוצה שהוא יהיה במגע איתו".
זה בשיח שלך ושל מיקי כהורים?
"כן, אבל יותר כמו חיי הנפש של שנינו, ואין לזה שום השלכה פרקטית כי אין ענייני מסגרות חינוכיות בינתיים. המשפחה שלי כולה דתית, אין חילונים. אז כשאנחנו הולכים אליהם יש קידוש בשישי, וסוכה בסוכות, והוא מאוד אוהב.
"בשנים הראשונות של הדתל"שיות הייתי במלחמה עם המשפחה. לאחותי הגדולה יש ילדים גדולים, וזה לא היה קל להביא אותם לארוחה כשאני מתווכח על כל דבר. ניסיתי למצוא את עצמי דרך שלילת מישהו אחר. זה מהלך מאוד גדול לעמוד מול הכוח הכי גדול שקיים ולהגיד לו: 'אין אותך'. זה המון בשביל בן אדם. ואני חושב שהמלחמות האלה היו מהמקום של 'אם אני אצליח לשכנע מישהו - אז אני כנראה צודק'".
זה עובד לשני הכיוונים, בין השאר אצל חוזרים בתשובה.
"ברור, כי עוברים עולם, ורק רוצים לשכנע את העולם הקודם שלך שאתה צודק. יש ניסיון למצוא את עצמך דרך שלילת האחר, שאתה היית חלק ממנו. אני מנסה לגדל את הבן שלי בצורה אחרת, בלי לשלול את האחר".
ואיך זה עובד?
"הוא ילד מורכב. הוא רואה שיש לו סבתא אחת דתייה, ודודים חילונים ולפעמים הולך למסעדה בשבת ולפעמים עושים קידוש. לאחותי יש שמונה ילדים והיא גרה בגרעין תורני - והוא מאוד אוהב אותם. האחיינית עשתה לו בייביסיטר תקופה. הוא עיראקי והוא אשכנזי, ואצל סבתא אחת הוא אוכל קובה, ואצל הסבתא האחרת הוא אוכל שניצל. אני בסך הכל מקווה שהוא יוכל להיות בן אדם, אז אני מנסה לתת לו כלים להכיל תרבויות ומורכבויות, ואני לא יודע אם אני מצליח".
הוא גם בן שנתיים. השאלה היא לאיזה מסגרת תשלחו אותו.
"תראה, אני חילוני אז אני מניח שהמסגרת תהיה חילונית, אבל אני אשאיר את זה לשיחות של עוד ארבע שנים".
זה מגיע הרבה יותר מוקדם בימינו. גן חב"ד מקבל ילדים מגיל 3 חודשים.
"אני כיפה סרוגה. זה מראש מסלול דתי מורכב יותר. גם לא כיפה סרוגה של היום, אלא כיפה סרוגה ברעננה. אני הייתי בבני עקיבא לפני שהיו תנועות נפרדות כמו 'אריאל'. הייתה לנו טלוויזיה בבית. הייתי דתי אבל גם הכרתי את 'חברים'. להיות חרדי יוצא בשאלה זה יותר קשה כי זה עולם שאתה לא מכיר. אני הכרתי את העולם הזה, וגם עשיתי הלוך ושוב כמה פעמים".
מה גרם לך בסוף להישאר חד משמעית בחילוניות?
"אנחנו נדע שזה חד משמעית רק כשאני אמות".
נראה לי שבשלב הזה כבר יש לך קביעות.
"קיבלתי תעודת תושב קבע, אבל אני עוד לא יכול להצביע".
ואתה עדיין בן אדם רוחני? זה מרכיב משמעותי באישיות שלך?
"זה מאוד מורכב ועדין בעיניי. אני לא מפסיק להתעסק בזה. אני חושב שעם הילד זה גם קיים כי פתאום הקמת כת של בן אדם אחד ואתה האלוהים שלו, ואני יודע שבסוף הוא יהפוך להיות דתל"ש שלי. אבל אני אף פעם לא הפסקתי להתעסק בזה. לא בכתיבה שלי, ולא בסטנדאפ שלי ולא במחזות שלי. אני פשוט חושב שיש דבר כזה נפש דתית וזה חיפוש מתמיד כזה, אז זה ענה לי על חלק מהדברים, היו לי שאלות, הלכתי לחפש.
"יש לי הרבה ידע. לא עזבתי את הדת בגלל שלא היה לי כוח לשמור מצוות, אלא מתוך חיפוש. וזה לא שמצאתי משהו אחר. במובנים מסוימים הבן אדם שהייתי, שיצא לחיפוש, לא קיבל מה שהוא מצא. לא מצאתי משהו יותר טוב. אני עדיין בשאלות. אולי זה נכון להגיד 'יצא בשאלה' כי זה נכון שיש שאלות בחוץ ודת היא תשובה, או לפחות אחת התשובות. כשהפסקתי הייתי במריבות עם המשפחה ועניינים, והיום אני פשוט מאמין שהחיים קשים וכל אחד בוחר מה שצריך כדי לעבור את זה".
זה מעניין שזה לא קורה הפוך. נגיד אביתר בנאי או שולי רנד, ברגע שהם עזבו את העולם החילוני והפכו לדתיים - אז הם ממש עבדו בלמחוק או לפחות להדחיק כל זכר לנפש החילונית שלהם. אורי זוהר היה מלך החילונים, וברגע שהפך לחרדי הוא אפילו בז לחילוניות. אצלך לא רק שאין שנאה לדת, יש אפילו בסטנדאפ שלך קנאה מסוימת לאלי של הדת, כשהיו לו את התשובות.
"כי זה כיף להיות דתי. נפש דתית זה לא רק נפש, זה גם הרגלים. יש דברים נורא מסודרים. יש דברים שנשארים, למשל יחסים עם בנות. אם אתה חוזר בשאלה בגיל מספיק מאוחר זה קשה, זה קשוח. למשל לי מאוד קשה לקבל החלטות בגלל זה".
אבל יכול להיות שזה פשוט מי שאתה, וגם אם היית חי את כל החיים כחילוני היית מתקשה לקבל החלטות.
"בוודאות. שרה סילברמן אמרה לא מזמן בפודקאסט משהו שאהבתי נורא: 'פשוט קבל החלטה ותמשיך הלאה. זה יהיה פשוט עוד משהו ברצף של החיים שלך'. אבל לי זה קשה. ומה הקשר לנפש הדתית בהקשר הזה? אני מרגיש שיש אמת. יש דבר נכון בעולם ויש דבר לא נכון בעולם ואני צריך למצוא את האמת. אם אני צריך להחליט אם אני עושה דבר מסוים או לא, אני מאמין שאחת מהתשובות היא הנכונה והאחרת היא לא נכונה. וזה מאוד קשה. אני בודק ומתייעץ ומתיש את כולם מסביבי. אני מחפש עוגנים, אני מאוד אוהב טקסים, יש בזה משהו מרגיע".
ולסיום, אני יודע שדיברנו על זה שקשה לך לקבל החלטות, אבל בוא ננסה לתקן את זה עם שאלון מהיר. שאלה ראשונה: תל אביב או ירושלים?
"אני לא יודע לענות על זה. תלוי מה. אני לא יודע. תראה, אני לא יודע, אבל בסופו של יום אני גם בתל אביב".
איזה פוליטיקאי היית רוצה שיבוא למופע סטנדאפ שלך?
"מי שיש לו את הפמליה הכי גדולה ויקנה הכי הרבה כרטיסים".
כלב או חתול?
(מהסס) "יש לי חתולה, אז אני מוטה".
זו לא חקירת שב"כ.
"אני מאוד אוהב חתולים, אבל אני גם אוהב כלבים".
באמת שאין פה תשובות לא נכונות.
"אני לא יודע לקבל החלטות, זה בדיוק העניין. אתה מכריח אותי לעשות משהו שאני לא יודע לעשות".
הספר האהוב עליך בתנ"ך?
"אני מתלבט בין בראשית לבית קהלת. בקהלת יש שירה ומשפטים נורא יפים. הפסוק 'סוף דבר הכל נשמע' זה משהו שהייתי כותב בספרים שלי פעם, כדי לסמן שהם שלי. ובראשית זה ספר חזק. יש שם הכל. כל הסיפורים הכי טובים, בריאת העולם, אלוהים מאוד נוכח. אחלה ספר".
טיפ שהיית רוצה לתת לילד דתי בן 17 שאתה לא ידעת כשהיית בגילו?
"אתה ידעת שכשמחזיקים חולצה ביד, אתה צריך שהתווית תמיד תהיה בצד שמאל ואז אתה לא צריך להסתכל על הצווארון כדי לדעת את הצד שלה?".
כן, אבל למה שילד דתי לא ידע את זה?
"אני לא ידעתי".
חשבתי יותר משהו שלמדת מהחיים החילוניים.
"אני רוצה את התשובה הזאת. אני נשאר איתה. למדתי את זה רק לפני שנה ועף לי הראש".
חלום מקצועי שהיית רוצה להגשים?
(שתיקה) הייתי רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה…
חלום אלי! פנטזיה! למלא את מדיסון סקוור גארדן עם מופע חימום של סידני סוויני.
"זה יהיה מאוד מוזר אם סידני סוויני תחמם אותי. כלומר, אנשים יבואו, אבל איך זה בדיוק יכין אותם לקומדיה? אני יודע שאני מסרבל את זה, אבל הייתי רוצה להמשיך לעשות את הדברים שאני עושה, ושזה יהיה באולמות גדולים. תשמע, אם אתה שם אותי עכשיו במדיסון סקוור גארדן אתה מקבל הופעה גרועה והתקף חרדה".
אני חושב שאתה לא מבין את המשמעות של "חלום". עזוב את ההופעה. רק שהשם שלך יופיע בחוץ על הבילבורד. אבל בוא נעזוב חלום מקצועי ונדבר על חלום אישי. אעזור לך קצת: תדמיין שמצאת מנורה שיוצא ממנה ג'יני ונותן לך משאלה אחת. מה תבקש?
"וזה לא יכול להיות אינסוף משאלות?".
לא, זה מגיע עם דיסקליימר ברור.
"אני מאוד מפחד מהשאלה הזאת".
לעזור לך? כולם פשוט אומרים שהם מאחלים למשפחה להיות בריאה ומאושרת.
"אז זהו, שאני רוצה להגיד… זה קצת מורכב אבל זה לא. להיות שמח. ולהיות בסדר עם זה שאני שמח - ולא לתת לזה שאני שמח להרוס לי את זה שאני שמח".
מישהו שאתה מרגיש שאתה חייב לו תודה?
"אסי כהן. הוא הכי מלך בעולם. בפעם הראשונה שחזרתי להופיע אחרי הקורונה הייתי מופע החימום שלו, והוא כל הזמן אמר לי 'יאללה יאללה, תעשה מופע'. ואז קבעתי, ומאוד פחדתי אבל הוא כזה בנאדם נדיב, אדם מאוד מיוחד - הוא פשוט אמר לי: 'תפתח מופע ואני אבוא לחמם אותך'".
זה לא נורא מפחיד לעלות אחרי אסי כהן? אף להקה לא רוצה שהביטלס תהיה להקת החימום שלה.
"כן, וגם המשפט הראשון שאמרתי כשעליתי לבמה היה: 'אני לא יודע מאיפה ממשיכים מפה'. אבל זה היה כל כך יפה, איך שהוא בא להרים לי. זה היה צעד מאוד מיוחד".
איפה אתה תהיה עוד 10 שנים?
"פיזית, פה בתל אביב. אותה בת זוג. מקווה שיהיה עוד ילד, או ילדה. אולי. אני לא יודע להגיד אבל בינתיים נחמד לי. מקווה שיהיה נחמד ונעים. ומלא כסף. מלא מלא כסף, ארגז גדול של כסף".
איפה המדינה תהיה עוד 10 שנים?
"אותה בת זוג. אולי עוד ילד".
וברצינות?
"אני כל כך לא הבן אדם לשאול אותו את השאלה הזאת. אני אדם פסימי בטבע שלי והפסימיות במקרה הזה גורמת לי לקוות שבכלל תהיה מדינה עוד 10 שנים. יש לי דבר אחד שאני נאחז בו, שאם הוא יקרה זה יהיה טוב. שמת לב שיש אופנה ברגשות? יש אופנה בהכל. ברהיטים, באוכל, פתאום קרמל מלוח ופיסטוק זה באופנה, פעם זה היה תות בננה. אז ככה גם ברגשות. בשנות ה-90 היה וייב של ציניות. הייתה תקופה שהאופנה הייתה להיות חכם או להיות תמים, אבל זה עבר. ושנאה היום היא מאוד אופנתית. מאוד. ואני חושב שזה יעבור כי הדברים האלה משתנים ואז אולי נתפנה למדינה טובה יותר. ואם לא? שאלוהים יעזור לנו, אם הוא בקטע".