ברגע השיא של "הכוכב הבא" אמש ישבו זו לצד זו שתי זוכות אירוויזיון, דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי. האחת חדה ושנונה וטלוויזיונית להפליא, השניה מצליחה לייצר עניין גם כשהיא הרבה אחרי השיא. מכל האודישנים ששודרו אתמול, השתיים נכחו דווקא בביצוע הבינוני ביותר: ליהי שדה, מלאת החן, הביטחון העצמי והאהבה לעירה - יהוד-מונוסון, שנתנה פרשנות קצת קריוקית ל-Love On The Brain של ריהאנה.
גם אם מוזיקלית הביצוע לא היה משהו לדבר עליו, טלוויזיונית היה שם פוטנציאל עצום. פוטנציאל שבוזבז, כמו כל כך הרבה רגעים בעונה הנוכחית שבאים עם הבטחות בומבסטיות ונעלמים כאילו לא ראיתם אותם מעולם. לא ברור אם זאת עייפות החומר, תחושה של הדפסנו כרטיס או פחד מתגובות ברשתות החברתיות אבל כבר הרבה עונות שאף אחד מהשופטים בתוכנית לא מרשה לעצמו לדבר בחופשיות והעונה זה ניכר במיוחד.
הרי כשהכישרון על הבמה נשאר פחות או יותר ברמה של "וואלה, יש כאן אחלה מתמודדים, אבל לא משהו שלא ראינו קודם", כל מה שנותר הוא ללטוש עיניים לשולחן השופטים. אבל גם זה, כמו שכתב נדב מנוחין, מרגיש עייף מאי פעם. כמו קבוצה של מוזיקאים שהגיעו לקיים אודישנים ללהקות צבאיות ורק מחכים כבר לצאת להפסקה כדי ללכת לקשקש במטבחון על קפה ועוגיות חיוכים. זה די חצוף כשחושבים על זה שפאנל השופטים המתחלף מקבל סכומי כסף מטורפים - כאלה שרוב המתמודדים לא יעשו ממוזיקה בחייהם - בשביל לאייש את הכיסאות בריאליטי המוזיקלי היחיד שיש כרגע על המסך.
ואולי זמרים מבצעים בכלל לא צריכים להיות אלה שיושבים על הכיסאות האלה? זו לא המצאה שלי. כבר שנים שתחרויות שירה מעבר לים מאכלסות את שולחנות השופטים באנשי תעשייה בכירים (סיימון קאוול כדוגמה). זה קרה גם אצלנו בעבר, עם אנשים כמו רוני בראון והמפיק ירדן "ג'ורדי" פלג. בקיצור, ההנחה שיוצרים-מבצעים הם היחידים שיכולים לבחור את הנציג הבא שלנו לאירוויזיון אמנם הוכיחה את עצמה מבחינת תוצאות, אבל טלוויזיונית? שממה ושממון.
למי שכמוני צופים בתוכנית שנה, שנתיים (או עשור), זכור שפעם כל רענון של שופט אורח היה מקבל אזכור ומחיאות כפיים. היום, פרקי האודישנים, שכידוע ערוכים מימי צילום שונים, מדלגים ברנדומליות בין הרכבי שופטים עד שהדינמיקה מרגישה לוקה בחסר. וכשהכל כל כך חסר חיים ועייף, טוב שיש מדי פעם רגעי חוסר טאקט או מודעות עצמית להיאחז בהם. אחרת באמת אפשר לסגור את המסך ולעבור לביצועי עבר של ישראל באירוויזיון ביוטיוב.
וכשמדברים על חוסר טאקט, מתכוונים כמובן לשירי. זמרת כל כך מוכשרת, עם שליטה קולית מדהימה, שמדי עונה מוכיחה איך היא לא ממש מנסה לשלוט בכל מחשבה שעוברת לה בראש ומחליקה החוצה בלי פילטר. רק אתמול היא השוותה את מור פדלון ("מאדאם" של נועם בתן, שגם מתחרה העונה) לבובת בראץ, כנראה בגלל הגובה והעיניים הגדולות.
מדהים איך שירי הפכה מהשופטת שהכי קשה לצפות בה (מה לעשות, עדיין לא התגברתי על זה שהיא שרה יחד עם המתמודדים), לעוגן של "הלוואי שתגיד משהו כדי להכניס עניין". כשהיא יושבת ליד קרן פלס, כנראה האישה עם החושים המוזיקליים הכי חדים בשולחן, שמרשה לעצמה לומר למתמודד אלירז זאדה "תהיה עצמך, כל היתר תפוסים" כאילו הייתה עוגיית מזל במסעדה סינית, ברור שפרט לצופים כולם רק מחכים לסמן וי וללכת לאנשהו מעניין יותר.
ללכת, אבל לא לפני שהם ינפחו את האגו לעוד אחד מהמתמודדים הצעירים כל כך שהגיעו העונה. הפעם זה היה דניאל עזר, בן השבע עשרה מרחובות (שלא קשור לאסי), שנתן ביצוע מקסים לשיר של ישי ריבו למרות שהוא מתמודד עם לקות שמיעה באוזן אחת. אם זה לא היה כל כך מזיק, זה כנראה היה מצחיק לשמוע את השופטים מחמיאים לו על הענווה שלו, בזמן שהם מרעיפים עליו מחמאות והשוואות שיעשו כל דבר חוץ מלשמור אותו מקורקע.
והיה גם את האודישן שדחפו לנו בכפית לאורך כל התוכנית: "אבא שלו הוא איש מאוד *מאוד* מפורסם". כיוון שיאיר נתניהו במיאמי ולמיטב הבנתי ההתמחות שלו היא יותר בצעקות וקצת פחות בשירה, הייתי סקרן לראות על מי מדובר. סער הדר, הבן של צביקה, אכן לא אכזב. עם שיר מקורי מוצלח ("הלב השבור הכי יפה בעולם") ואטיטוד של כוכב רוק מימי הרוקסן (תגגלו, ילדים), הוא היה האודישן הכי טוב של הערב. גם אם מוזיקלית הוא מרגיש זר לתוכנית בערך כמו עוד בדיחת סבתא של אסי עזר.
מה שכן, העובדה שקרן פלס מציינת רגע לפני האודישן שהיא מכירה אותו מינקות ואז נשארת לשפוט אותו לא ממש הופכת את הגילוי הנאות לכזה. במיוחד כשמדובר במוזיקאי כל כך מוכשר. אין שום צורך להצדיק את הביקורות על נפוטיזם.