העונה הנוכחית של "הכוכב הבא" הולכת ותופסת צורה. אם לא בזכות השופטים, אז לפחות בזכות עוד ועוד מתמודדים ומתמודדות עם פוטנציאל שממלאים את הנבחרת. אבל משהו בעריכת הפרקים, או יותר נכון בחוסר הכיוון שלהם, עדיין גורם לה להרגיש לפעמים כמו לקט.
הפרק ששודר אמש הרגיש כמו הומאז' לכמה תקופות שונות של הפורמט: מהאודישן הספק הומוריסטי של ג'ני פנקין (אגב, בדומה לאסף גם אני אוהב את המוזיקה שלה, אבל על סמך הביצוע החורק ל-"My All" היא לא הייתה צריכה לעבור), דרך השטות הגמורה של "הדחת" קרן מתפקיד נשיאת שולחן השופטים והענקת הכוח (ע"ע פאה בשקל של דונלד טראמפ) לשופט אחר, ועד סיפורים קורעי לב כמו זה של ענווה אמויאל מדימונה שאיבדה את אמא שלה למחלת הסרטן ונשארה בעיר כדי לתמוך באביה.
כשמנסים לחבר את כל האלמנטים האלה לתוכנית ריאליטי-שירה שכיף לבלות מולה ערב, מקבלים בעיקר כאב ראש. ולא, ממש לא בגלל זיופים (למרות שגם כאלה היו). נדמה לי שמישהו בהפקת "הכוכב הבא" הבין שמשהו בעונה הזאת לא עובד ובחר בגישת לירות לכל הכיוונים בתקווה שמשהו יתפוס. התוצאה היא תוכנית שמזיעה ממאמץ יותר מאשר מתמודד שצריך לעלות על הבמה הכי גדולה באירופה מול שאגות בוז.
כמו שני פורמטים נפרדים
למעשה, הפרק אתמול הרגיש כמו שני פורמטים נפרדים שחוברו להם יחד. אסי ורותם ממשיכים להנחות את הסיטקום שלהם שנבלע כל כך עמוק בתוך בדיחות פרטיות, עד שלפעמים יש תחושה שצריך לבקש ממישהו מהם שיכניס גם אותנו, הצופים, לתוך הבדיחה. אתמול למשל נחשפנו ל'פמליות' של שני הסטארים של התוכנית, שמשום מה צריכות לאייש את הכיסאות סביב המצלמה ולהמתין כדי לספק טאצ'-אפים או להגיש איזה הפוך שיבולת נטול קפאין. שוב, בתוכנית שיודעת מה היא ומי היא זה עוד היה יכול להיות נחמד, אבל בעונה הזאת הכל מרגיש כל כך רנדומלי.
בפרק אתמול גם נפל דבר והתחלנו לראות אודישנים של אנשים שלא עברו. כן, זה אמור להיות מובן מאליו בריאליטי שירה, בטח בשלב הרכבת הנבחרת. אבל בלי ששמנו לב, "הכוכב הבא" התחילה להוריד את כמות המתמודדים שלא מרימים את המסך למקסימום אחד בכל פרק. אז אתמול קיבלנו שניים, ובגלל שהכל כל כך רנדומלי, דווקא שני המתמודדים שלא הרימו את המסך היו מהקולות הגבריים היותר מעניינים של העונה.
הראשון היה הראל טיירי, חרדי לשעבר וכוכב מדרחוב ירושלים בהווה, שהגיע עם גופיית סבא צמודה ונתן ביצוע מקורי ללהיט "פסיכופט" של עידו מלכה. לא ביצוע שאני יכול להגיד שאאזין לו בדרך לעבודה, אבל לגמרי כזה שסימן אותו כבעל פוטנציאל - מה שלא עזר וזיכה אותו ב"תגיע שוב בשנה הבאה בעזרת השם", גנרי מאיתי לוי. גם יותם אולמר, הצעיר שביצע בצורה מקורית וייחודית את "מי היה מאמין", שיר אודישנים (זוכרים שהיו כאלה?) שקרן פלס כתבה למארינה מקסימליאן ובועז מעודה, נשלח הביתה בלי הסבר ברור.
מביך ופרובינציאלי
מי שדווקא כן עבר ואחראי גם לאחד הרגעים היותר מביכים ובעיקר פרובינציאליים של הערב היה מייקל הרפז, חבר להקת היי פייב לשעבר וכיום אב לארבעה ודובר נלהב למען ישראל ברשתות החברתיות. בלוטות הנוסטלגיה פעלו גם אצלי למראהו של הרפז, עדיין שמור ומלא חן, וכל כך לא קשור לתוכנית שאליה הגיע.
ברור שהפקת התוכנית לא תוותר על ההזדמנות להביא מתמודד שהיה חלק מהיסטוריית הפופ המקומית. גם הסיפור על ההופעה האחרונה של הלהקה רגע לפני סיבוב האיחוד והטרגדיות שפקדו אותם לאחר מכן היה שווה זמן מסך, אבל הביצוע שלו לשיר מקורי שכתב באנגלית והפך בסוף ל"רק אל תגיד" של מאיה בוסקילה, היה בדיוק כמו הביקורות שזכורות לנו על מתמודדים מתחילת דרכה של התוכנית: זה הרגיש כמו מישהו שיושב בבר של בית מלון ומנסה להנעים את זמנם של האורחים. לא יותר.
ההתלהבות של אסי ורותם מכך שהרפז מדבר עם עוקביו על מעלותיה של ישראל ("הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"), ועוד באנגלית, הייתה לא פחות מפאתטית ולא החמיאה לאף אחד מהמתמודדים. ולחשוב שבתחילת הפרק המנחים עוד עשו השלמת פערים בשפה האנגלית למעריצי האירוויזיון מחו"ל שצופים בתוכנית... אני מאוד מקווה שאם יש כאלה, הם פרשו עוד לפני האודישן של הרפז.
והייתה גם נקודת אור: שירה איטח, החיילת בת ה-19 מנתניה, שהזכירה לנו בדיוק לשם מה התכנסנו מלכתחילה. פרצופים רעננים וקולות גדולים שלא הכרנו עד עכשיו. הביצוע שלה ל-"October Sky" של יבבה הנפלאה היה בקלות מהטובים ששמענו העונה (גם אם ממש לא ברור מאיפה איתי לוי שמע בו יידיש). אפשר רק לקוות שלמרות שאין לה סיפור גדול על השביעי באוקטובר או משפחה מפורקת, היא עדיין תגיע רחוק בתוכנית.