סצינת הפתיחה של "יקומות", שעלתה בשבוע שעבר בכאן 11, מתארת שוד אבסורדי, בצורה אופיינית לסוג ההומור של רועי כפרי (מערכוני הרשת המיתולוגיים של "ניצה ולחם", בין היתר). כפרי, המוכר בחנות, מחייך בסבר פנים יפות אל השודד, מציע לו חוויית שירות מושלמת גם מול האקדח השלוף. לבסוף, במקום ללחוץ על כפתור הביטחון SOS, הוא לוחץ על כפתור הצחק LOL.
בפאנץ' הזה גלומה בעצם השיטה של רועי כפרי, שיצר את הסדרה יחד עם העיתונאי/סופר/מוזיקאי גון בן ארי. מול כל מה שרציני, כל מה שמאיים, מול שנתיים של מלחמה טרגדיה שרודפת טרגדיה - מה יכול בן אדם כבר לעשות חוץ מלספר בדיחה טיפשית ולקוות שהיא תציל אותו מהעצב?
שני הפרקים הראשונים של הסדרה - שאין ביניהם קשר מחייב - טובלים באזורים האלה בדיוק. בראשון כפרי מגלם אישה זקנה שמגלה לתדהמתה שהיא בעצם דמות בטלוויזיה ושכל הדמויות שהיא רואה בטלוויזיה הם היא בעצמה (כלומר מגולמות כולן בידי רועי כפרי), ובעקבות זאת יוצאת למסע נוסח "המופע של טרומן" שנגמר בהתחזות לשחקן שמגלם את כל הדמויות (כלומר לעצמה).
אם זה נשמע מתיש ומבלבל זה מפני שזה אכן כך: סלט של דמויות אבסורדיות (כולל מנחה טלוויזיה שמחיאות הכפיים לא מאפשרות לו לדבר, או מדריך קראטה שמרביץ לילדים), הומור מבוכה, עלילות לא-הכי-ברורות ואווירה מדכדכת-משהו של משבר קיומי, של אדם מול כל הרעיונות שלו וכל האפשרויות שבו.
הפרק השני קומוניקטיבי יותר, אבל עצוב לא פחות: בדרך לאזכרה של חמותו, הגיבור (כפרי) נהרג בתאונת דרכים ויוצאת למסע עם מלאך המוות (אסי כהן) בתחנות חייו, מהלידה הקטסטרופלית, דרך הילדות וההתבגרות המבוישות - ועד לזוגיות ולמציאת המשפחה (עוד מככבים: גל תורן ושי אביבי). בדרך הוא מגלה את הרגע שהשאיר אותו ילד בנשמתו לנצח, עד שטעות טכנית של מלאך המוות מחזירה אותו לחיים ישר לאזכרה המצחיקה. שוב, בדיחה טיפשית מול המוות, החידלון. אין היגיון, אין משמעות בדרך, אין דרך לעצור את הזמן. רק לצחוק ולהצחיק.
לפעמים זה מצחיק מאוד, אבל כל זה מתגבש בעיקר לכדי מכלול שהמילה הכי טובה לתאר היא מוזר. זו הסדרה הכי מוזרה שעלתה כאן כנראה מאז "החנות שיש בה הכול" הנהדרת מ-2021. זה איננו גנאי: יש משהו משמח בלהתחיל תכנית בלי לדעת מראש לאן בדיוק היא תתפתל ולפי איזה חוקים ז'אנריים היא תתיישר - בטח שרוב המוצרים מסביב תבניתיים למדי. זה חזון שלא התפשרו עליו, ולא היה בו שום ניסיון להתחנף.
בסופו של דבר "יקומות" היא מה שמכונה טעם נרכש. בשיאה היא כמו לונה פארק קומי עם אינספור אטרקציות, בשפל היא מעוררת תמיהה. בשני הקצוות ברור דבר אחד: זו הצצה מקורית מאוד - גם אם מתישה לעתים - לתוך מוח של גאון.