קשה לכתוב על "זהו זה". זה לא מפני שאין מה להגיד, אלא דווקא מפני שנדמה שהכל כבר נאמר, סוכם, נארז ונחתם בשלל כתבות צבע לציון עשור כזה או אחר להיווסדה. שהרי גם אם הייתה בן אדם, ילידת סוף שנות השבעים, היא הייתה כבר לא-צעירה, ובמונחים טלוויזיוניים מדובר בנצח, ממש כמו הקריירה הארוכה של מגישיה.
ובכל זאת אי אפשר לא לתהות איך דווקא "זהו זה" הפכה להיות מי שמנהלת מלחמת גרילה נגד התופעות הבזויות שפשו במדינה. איך היא מצליחה (לפרקים, לא תמיד) להתעלות מעל תכניות עשירות הרבה יותר כמו "ארץ נהדרת" בקשת 12, שלא לדבר על ניסיונות כושלים להצחיק מצד רשת 13 (שמוטב שלא להרחיב עליהם את הדיבור).
קחו למשל את התכנית של אמש: נכון שלא היו בה בדיחות ברמה שתגרום לפרצי צחוק בכל סלון, אבל היו בה המון רגעי "וואלה" (לא הפלטפורמה שמעליה אתם קוראים את השורות האלה, אלא במובן שבו צופים בשורת מחץ, מהנהנים ומפליטים: "וואלה", כלומר "מסכימים").
אחרי קטע פתיחה חלש יחסית, הגיעה מסיבת התה לבובות בלשכת נשיא המדינה. מה נאמר? מאז הבובה בדמות דן מרידור ב"החרצופים" (30 שנה, לך תזכור) לא הייתה הקטנה כזאת של איש ציבור על המסך.
למי שהחמיץ (לפי הרייטינג: רובכם): כבוד הנשיא משחק בבובות ומארגן מסיבת תה לירקות מפלסטיק, אך מופרע על ידי עוזרתו שקוראת בפניו בקשות הזויות לחנינה.
כל המערכונים חביבים, אבל לא כולם מצליחים לשמור על אותה רמה קומית. כך למשל שר הביטחון כ"ץ שמבקש לעצור מינוי של מנהל מחסן פיתות במטבח צה"לי, או הפורום הדתי-לאומי בשבתו כוועדת חוקה, שמתלבטת איך לחוקק חוק עונש מוות שיחול על מחבלים ערבים בלבד ולא חלילה לרוצחים יהודים.
יש בזה ממד סאטירי כמובן, אבל המציאות הזויה עוד יותר והמערכון לא מצליח להתעלות עליה.
פדופיליה כתחביב
איפה כן נרשמו שיאים? ב"קטנות" פרי הגשה משובחת של חבורת השחקנים הוותיקה ביותר על המסך עת היא פוגשת (לפרקים) בדיחה כתובה היטב.
כך למשל ועדת החקירה הצה"לית לאירועי 7 באוקטובר שמחליטה לחקור את תפקודו של ג'פרי אפשטיין (אפרופו הציטוטים ששיתף ראש הממשלה ממקור אנטישמי). "מי, הפדופיל?" שואל גידי גוב - ודבל'ה גליקמן עונה: "לא יודע, לא רשום לי פה תחביבים".
או מאוחר יותר באותו מערכון, עת גוב מזדעק נוכח הקביעה שאפשטיין פעל בשירות המודיעין הישראלי, ברוח: "זו הרי קונספירציה אנטישמית שבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שיתף" ודובל'ה עונה משהו כמו: "אני לא חושב שזו קונספירציה, בדקנו ובנימין נתניהו הוא באמת ראש הממשלה". נו, נחרת צחוק אחת בקול רם בכל זאת נרשמה בסלון.
ולא רק טיפול שלא דופק חשבון בענייני השעה יש כאן, אלא גם בנושאים קלים הרבה יותר, כמו שמתבטא בסיפור על "סמי הסלמון" שמתייחס לטרנד האנטי-אייג'ינג של מריחת תאי זרע של הדג האומלל על עור הפנים. "למה לקחו לי את תאי הזרע?" שואל סמי הסלמון, ונענה: "כדי שנשים בנות 40 יוכלו להיראות בנות 38". הנה לכם עוד נחרת צחוק, לפחות ממני.
געגועים למדינת ישראל
האתנחתה המוזיקלית גם היא מדויקת מאוד. אמש התארח בתכנית ג'ימבו ג'יי שסחף חבורה של אנשים מבוגרים, רובם כבר מזמן מעל לגיל 70 (חוץ מאבי קושניר ה"ילדון"), וכפועל יוצא מכך שקולותיהם אינם צלולים, לביצוע ראפ מרגש.
הבעיה היחידה עם "זהו זה" - ואף היא לזכותה (ולגנות כולנו) היא שכל החיוכים קופאים נוכח שיר הסיום (אמש: "בראשית" של אהוד מנור). זה תמיד מרגיש כמו רקוויאם לזמנים אחרים, למדינה שהייתה ואיננה עוד. קצת כמו הופעות האיחוד של "הכבש השישה עשר", שהן מסע פרידה מישראל שהכרנו ושעליה גדלנו, "שבעה" על חברה שהתיימרה פעם להיות חברת מופת.
וכאשר חושבים על כך שלפי טבלאות הרייטינג, למופע ההסתה ("הפטריוטים") שמתקיים במקביל בערוץ 14, יש יותר אחוזי צפייה, מבינים את גודל הטרגדיה. רוצה לומר: מעל לכל בדיחה מוצלחת ב"זהו זה", תלויה דמעה ענקית.