הסדרה החדשה של רשת נאלצת לעשות משהו ביזארי שפשוט הורס אותה

ל"האמריקאים", סדרת הדוקו ריאליטי החדשה של רשת 13, ממש חשוב שתדעו שהצילומים שלה נערכו לפני 7 באוקטובר, ולכן היא מציינת זאת בשקופית שפותחת כל פרק (הראשון שבהם שודר הערב, חמישי). מכל הדברים שמרגישים לא ברורים ותמוהים בתוכנית הזאת, דווקא את הזמן שעבר מאז הצילומים בוחרים כאן להסביר לצופים שוב ושוב.

על הנייר, הפורמט של "האמריקאים" היה אמור להבטיח גילטי פלז'ר מהמהנים שנראו כאן: חמישה ישראליות וישראלים לשעבר, שחיים כבר זמן רב בארצות הברית, קובצו יחד לסדרה של מפגשים, מסיבות וחופשות משותפות. כולם מרגישים אותנטיים פחות מציפויי החרסינה הבוהקים שעל שיניהם, וכל זה במטרה לגלות איך זה מרגיש לחיות פיזית בלוס אנג'לס אבל עם הלב והמנטליות עמוק במזרח התיכון. אליבא ד"האמריקאים" - בין אם הם עובדים כסטייליסטים, אנשי עסקים או אמנים רב-תחומיים, כל ישראלי בגלות הוא שגריר בפוטנציה, וגיבורי הסדרה רוצים שנדע שלא רק נועה תשבי וגל גדות מייצגות אותנו בגולה. גם הם שליחים בהתנדבות של ארץ הקודש. או משהו כזה.

אסף בלכר, מפיק ותיק ורב הישגים (לשעבר גם בכיר בקשת 12 המתחרה), מופיע כאן עם בן זוגו הצרפתי והצעיר ממנו בהרבה, נילס. גם המשפיענית לי אלון, אמריקאית טרייה יחסית (שלוש שנים בלבד), שעברה מהחיים הקשים בסביון לגבעות הוליווד, משתתפת כאן לצד בעלה האמריקאי. סיגל ביירנס, שנמצאת בארצות הברית כבר שלושים שנה ונשואה לאחד מעורכי הדין הבכירים בתעשיית המוזיקה (מה שאומר ניים דרופינג של ביונסה, הארי סטיילס ודוג'ה קאט לפחות פעם בפרק), אמורה להביא את הקול הבוגר והאקסטרה פטריוטי. ועל תקן טום וג'רי שלא יכולים לסבול זה את זה, אפשר למצוא את יקיר לוי, איש עסקים וזמר ים תיכוני בדימוס שגאה בטירוף במוצאו הטריפולטאי (או הטוניסאי. האיש הוא צ'אט GPT של עדות) ולא סובל ישראלים ששכחו מאיפה באו; ומוזס חכמון (או האקמן), אמן בינלאומי בעל מבטא אמריקאי כשר למהדרין, שנשוי לכוכבת הרשת טרישה פייטס. נו, בדיוק סוג האנשים שלוי לא סובל.

את הכל מלווה קולה המזוהה של לירון ויצמן, עם קריינות שאמורה להיות משעשעת א-לה שי אביבי ב"בואו לאכול איתי", אך בפועל נשמעת מלאת שמחת חיים והומור בערך כמו הפרסומות שלה להטבות מפעל הפיס.

באופן כמעט אירוני, טרישה - שאינה נראית בסדרה - היא הכוכבת האמיתית של "האמריקאים" ואולי הסיבה העיקרית לכך שהסדרה הייתה צריכה להצטלם מחדש או פשוט להישאר על המדף. פייטס, אושייה מוכרת ופרובוקטיבית עם קריירה שעברה בין מוזיקה, אופנה ותוכן למבוגרים בלבד, הייתה אמורה להיות גולת הכותרת כאן. עם יותר משמונה מיליון עוקבים ברשתות, עצם הופעתה בהפקה ישראלית הייתה אמורה לייצר מספיק באזז. ובהתאם, הרבה מהתוכן נבנה סביבה.

אבל בגלל אותו 7 באוקטובר (זה שמוזכר בתחילת כל פרק), פייטס דרשה להסיר את הנוכחות שלה מהפרקים. הפתרון? בפרק הראשון, שנבנה כולו סביב מפגש שכולל גם אותה, היא פשוט פוקסלה בצורה גסה ומגוחכת. לירון ויצמן לא מפסיקה להזכיר שוב ושוב את הדמות שאסור לנו לראות, וגם המשתתפים האחרים מתייחסים אליה, אבל הכל נעשה בהיחבא ובהסתרה, בצורה שגורמת לך לשאול אם גם ישראלים-אמריקאים משתמשים במילה "קרינג'" או שיש להם שם תואר אחר לזה.

אז כנראה שהדרמה המעניינת באמת התרחשה מאחורי הקלעים, כי על סמך שני הפרקים שנשלחו לביקורת, שאר האירועים בתוכנית צפויים יותר מקביעת תור לוויזה בשגרירות האמריקאית. האמריקאים או הישראלים (באמת שבשלב מוקדם איבדתי סבלנות למשבר הזהות שלהם) מדברים על ארץ הקודש בערגה בלתי נגמרת, בלי שום התייחסות לקושי ולמורכבות של המקום שעזבו מזמן ושאליו הם מתגעגעים ממרחק ביטחון.

המשפטים שלהם הזכירו לי שיחות עם סבא וסבתא ז"ל על החיים במרוקו: "עדיף שכן קרוב מאח רחוק", "אין כמו החום שהיה שם", "תמיד אפשר היה לתת לילדים להסתובב לבד". שלל קלישאות שקל מאוד להגיד כשחיים בבית עם בריכה בשכונת וילות מבודדת.

בפועל, מלבד בתה של סיגל שעלתה לישראל לשירות צבאי, את התמיכה שלהם בישראל האמריקאים עושים מרחוק ובעיקר דרך הסטורי, רחוקים שנות אור ממדינה שהולכת ומקצינה כבר שנים לכיוון דתי יותר, עני יותר והרבה פחות מתאים לרכבי היוקרה שבהם הם נוהגים. אפילו יקיר לוי, זה שמדבר באנגלית הכי ישראלית ששמעתם, אומר שהדבר שהכי חסר לו מישראל הוא ריח הווניל פצ'ולי של בתי המלון. עוד הוכחה עד כמה הזיכרונות מישראל באמת חקוקים לו בדנ"א.

הכל עוד היה נסלח אלמלא הבעיה הכי גדולה של "האמריקאים": אין בה לא גילטי ולא פלז'ר. בלי הומור ובלי דרמות של ממש, כל מה שנשאר זה רק מניפסטים משוחזרים של ישראלים לשעבר שהתעשרו בגדול, אבל עדיין מרגישים קצת מבוכה ואי נעימות מכמה שטוב להם בחיים. זה לא חומר לדוקו ריאליטי. זה חומר לשיחה אישית עם הפסיכולוג.