עוד לפני ששמענו ביצוע אחד, השבוע האחרון כבר היה רווי באירוויזיון עם הדיונים של איגוד השידור האירופי סביב הדחת ישראל מהתחרות. מודה ומתוודה - כל העיסוק הפוליטי סביב ההשתתפות שלנו הוציא עבורי כבר מזמן את שארית הפאן שעוד נותרה במוסד הארכאי הזה, אבל אם קיוויתי שלפחות הצפייה ב"הכוכב הבא" תכניס איזו אווירה קלילה וזורמת לכל האירוע, ובכן, קיבלנו תוכנית שהשיא שלה היה אלימלך טללה, גיבור ישראל שנפצע בפיצוץ מטען בבית חאנון ולומד מחדש ללכת. כן, כן, זה האירוויזיון שלנו, בין דוז פואה למוסד שיקומי וסיפורים על חברים שאינם איתנו. פאן תחפשו במקום אחר.
בואו נגיד את זה ביושר: במדינה כמו ישראל, באקלים הפוליטי הנוכחי, אי אפשר לשפוט בצורה אובייקטיבית מתמודדים כמו טללה. בחור צעיר עם סיפור מרגש כל כך ועם ערכים שנוגעים בבטן הרכה של רוב הצופים. הביצוע שלו ל"ממעמקים" של עידן רייכל היה בוסרי ברמה המילונית של המילה, עם פערים גדולים בנוכחות הבימתית ובתקשורת עם המצלמה, אבל הקהל באולפן ובבית עדיין רצה אותו בפנים. אפילו השופטים, מינוס אסף שמתעקש בצורה קצת מוזרה לשמור על האפיל המקצועי של התחרות, בחרו לעמוד ולהריע לו.
בזמן שאנחנו שומעים עוד ועוד ביקורת על כך שהאירוויזיון הפך כבר מזמן מאירוע מוזיקלי לאירוע פוליטי, צריך להודות שגם אצלנו מסתכלים כבר שנים על התחרות הזאת כמו סוג של יריבות. זה בלט לא רק בביצוע של טללה, אלא גם בשיח שבולט מאוד העונה סביב שירה בעברית והמוזיקה הים-תיכונית, או בשמה הקודם שחזר לשיח על מלא - מוזיקה מזרחית.
מתמודדים כמו הראל מעודה ואופק כהן גאים בכך שהמוזיקה שהם שומעים שייכת לז'אנר מסוים בלבד. הם שרים בעברית ואין להם שום שאיפה לשיר באנגלית או "לועזית". בואו נדבר על ההגדרה של כל מוזיקה שאינה בעברית כ"מוזיקה לועזית". מי חושב שלשים את הביטלס, ארית'ה פרנקלין, בריטני ספירס וסנופ דוג תחת אותה מטרייה לא מפגין זלזול, התעלמות מעשרות שנים של מוזיקה פופולרית וחוסר בקיאות בהיסטוריה של המוזיקה. אגב, דווקא בועז מעודה (לא קרוב משפחה של הראל), שייצג את ישראל באירוויזיון 2008 עם "כאילו כאן" שכתבה לו דנה אינטרנשיונל (יחד עם שי כרם), הוכיח כמה יפה יכול להיות שילוב בין סלסולים תימניים לפופ "לועזי".
ובכל זאת, כמו בבחירות, גם ב"הכוכב" בסוף מדברים ב"קלפי". ולפחות אתמול, רוב הנציגים של המוזיקה הים-תיכונית-מזרחית עברו לשלב הבא. לעומתם, דווקא אלעד שחר, מלצר מזמר שביצע שיר של נועם בתן, כוכב האודישנים שבעצמו מתחרה בתוכנית, לא עבר למרות שלדברי איתי לוי הוא שר מ"עומקא דה־ליבא" והשתמש אפילו בנשק יום הדין הידוע, שהוא להגיע לאודישן עם סבתא מצחיקולה.
אפשר לומר שזה כבר רשמי: איתי לוי, מי שרק לפני כמה עונות הצטרף לפאנל, בלע לחלוטין את שולחן השופטים. למרות שהכיסא שלו ממוקם בקצה, הוא שולט ביד רמה ברוב הדיונים. לפעמים זו הערה מטופשת לחלוטין ("אני רוצה להחמיא לך על הצהוב-בננה", שאמר לאלעד שחר), ולפעמים זו אנקדוטה רכילותית משעשעת (כמו הפעם שבה עשה שיחת ועידה עם שירי ונינט כדי לספר להן שחלם שהן בהריון). אין ספק ש"הכוכב הבא" מודל 2025 היא הגרסה הכי קרובה לדי־אן־איי של לוי, עם העממיות, העוקצנות והמסרים הסותרים שהוא מביא.
זה בלט במיוחד באודישן של מאיה רוז, מורה לפיתוח קול, הריונית ומתמודדת עם טרשת נפוצה, שנתנה ביצוע כמעט מושלם ל־Listen של ביונסה, ועדיין קיבלה אדום מלוי שלא מסוגל להכיל את הפרפקציוניזם הטכני הזה. למה? מה ההיגיון? האם הוא באמת שמע משהו לא טוב בביצוע שלה? עזבו, בשולחן הזה דברים נאמרים כדי להיאמר, וכל שטות שנזרקת לאוויר נשכחת באותה מהירות שבה נאמרה. לפחות במקרה הזה, הדומיננטיות של לוי לא מנעה מרוז לעבור לשלב הבא, ובצדק: מבחינה קולית זה היה בקלות הביצוע הטוב ביותר של העונה עד עכשיו.