דווקא סדרה מלפני יותר מעשור גרמה לי להאמין מחדש שיכול להיות בסדר

"בתקופות שמגיעות לאחר משבר, למספרי סיפורים יש תפקיד מיוחד", כך נכתב בתכנייה של הכנס הבינלאומי לקולנוע וטלוויזיה "ג'רוזלם סשנז", שהתקיים השבוע בירושלים בפעם הראשונה, וכינס את השמות הנוצצים והבכירים ביותר בעולם בתחום - אלו שמושכים בחוטים של רשתות השידור הגדולות, ואלו שיצרו את נכסי התרבות הגדולים ביותר שהביא המסך הקטן לעולם אי פעם (ראו גם ריאיון עם ג'ואל פילדס, יוצר "האמריקאים").

הדובדבן בקצפת העשירה הזו היה מת'יו ווינר, האיש שיצר והגה את סדרת המופת "מד מן", שקנה את עולמו כשכתב על תקופה אחרת של העולם לאחר משבר, ועל מספרי הסיפורים ותפקידם המיוחד בימים של שינויים טקטוניים בחברה. "ג'רוזלם סשנז" נועד לבסס את מעמדם של היוצרים הישראליים בחזית העשייה העולמית, ולמקם את ירושלים בשורה אחת עם ערים מובילות בעולם שבהן מתקיימים פסטיבלים מרכזיים דוגמת Canneseries ו-Series Mania. זאת בתקופה בה משברים גיאופוליטיים, כלכליים, וטכנולוגיים מטלטלים את חיינו ומעצבים את העולם מחדש".

אם דון דרייפר יכול היה למכור לאמריקה את קוקה קולה כסמל לאחדות ושלום עולמי בשנת 1969, אפשר להאמין שירושלים יכולה להיות כל דבר ב-2026. למעשה, הכל יכול להיות כל דבר בימים אלה. בתוך המבנה היפהפה של הספרייה הלאומית בירושלים אפשר היה לדמיין את החזון הזה, שנשמע מופרך על הנייר ובטח כרגע.

אחרי הכל, יצאו מפה כל כך הרבה יצירות מתוסרטות - בלי שמץ של פרופורציה לגודל התעשייה המקומית או משאביה. ערימות של כישרון ויצירתיות, חוצפה ישראלית ונטוורק יהודי - למה לא בעצם. הרי אנחנו בבסיסנו עם הספר.

ניסיתי לענות לעצמי על השאלה למה קל יותר לשכנע היום מיליוני משכילים ברחבי העולם שהאיסלאם הרדיקלי חולק ערכים דומים לתנועת הלהט"ב, מאשר לשכנע אפילו אותנו, אנשי תקשורת ישראלים, שירושלים יכולה להיות בירה תרבותית בעולם. התשובה, או לפחות חלק ממנה, הגיעה דווקא מ"מד מן".

בשבועות האחרונות גיליתי שהסדרה חזרה למסך שלי וזמינה לצפייה בכל העונות ביס פלוס (וממש היום, ראשון, היא עולה במלואה גם בדיסני פלוס). התחלתי מתוך גחמה ועודף זמן פנוי של מחלת חום, ונשארתי בגלל ששום דבר אחר שהעולם מציע לי היום לא מעניין או חכם יותר ממה שאני רואה על המסך.

אם להודות על האמת, אלמלא הייתי מרותקת למיטה, כנראה הייתי נוטשת די מהר, כי הקצב של ההתרחשות הרגיש כל כך איטי בהתחלה. הפרקים הארוכים, הדקויות, הניואנסים - מי רגיל לחשוב כל כך הרבה? ואז המורכבות של הדמויות - אני אוהבת אותן, אני שונאת אותן, אני בזה להן או מתמוגגת - מי זוכר איך להכיל כל כך הרבה רגשות בו זמנית מול דמויות שנובעות מהמסך?

דווקא הדמויות המתוסרטות שהכרנו לפני כמעט שני עשורים, אלו שפגשנו שבועית בכל פרק חדש שיצא והיו חלק מהחיים שלנו, היו מורכבות ואותנטיות בהרבה מהדמויות האמיתיות כביכול שאנחנו מכירים כיום דרך הרשתות החברתיות. עם כל המאפרות, הסטייליסטים, התאורנים והתסריטאים - במסך הקטן היתה הרבה יותר כנות מזו שנחשפת אלינו כבר שנים במסך הקטנטן.

התחושה הכללית היא שככל שהבינה מלאכותית ביותר ויותר תחומים, הבינה האנושית מצטמקת. העשור הראשון של שנות האלפיים, שלא אופתע אם יוכר היסטורית כנקודת השיא של ההומניזם, היטיב להכיל סיפורים מורכבים. כשחושבים על זה, אלו גם השנים של תור הזהב של התרבות הישראלית - קולינרית, טלוויזיונית, תיירותית.

אז פרחנו, אז פרצנו עם כל מה שיש לנו להציע לעולם מעבר לצבא והייטק. הנקודה הזעירה והמורכבת כל כך על מפת העולם פרחה בימים של סיפורים מורכבים. אולי ירושלים יכולה להיות בירת תרבות וסטוריטלינג עולמי, אבל בשביל זה נצטרך עולם שזוכר איך מכילים סיפורים מורכבים.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

אבל יש גם נקודה אופטימית שעלתה לי מתוך הצפייה המחודשת ב"מד מן". לאורך כל הסדרה, החדשות מלוות את העלילה. הדמיון לתקופה שלנו מבחינת תחושת סוף העולם - מטורף. זה העולם שאחרי פצצת האטום, זו המלחמה הקרה שמתחילה, זה המרוץ לחלל, זו המחאה החברתית והאקטיביזם הגואה, זה פער הדורות שנדמה שלא ניתן לגישור, זה הקיטוב החברתי שתמיד היה שם אבל עכשיו יצא מכלל שליטה כי הוא מצולם לראשונה, זה הפשע שמשתולל ברחובות והאלימות החריגה שמחסלת לאור יום ולעין מצלמות גיבורי תרבות שנויים במחלוקת שיהפכו אחר כך לקדושים. זו בעיקר התחושה (האמיתית והצודקת) שהעולם משתנה מהותית, הופך למשהו שעוד לא היה ואין לו שם.

הדמויות המובילות ב"מד מן" הן אלו שאחראיות במידה רבה לעיצוב התודעה, והבלבול שלהן הוא תמונת זכוכית המגדלת לבלבול של החברה כולה ולתחושת סוף העולם שמתלווה אליה. בכל עונה נדמה שזה הסוף של סוכנות הפרסום, אבל היא מוצאת את דרכה לשרוד, בכל פעם בגלגול קצת חדש, אבל עם אותה ליבה.

מנחם לצפות בסדרה ממרחק זמן ולחשוב כמה הכל דומה להיום ואיך בסוף - בכל זאת עוד לא מוכרים חבילות סופשבוע בירח, העולם עוד לא נחרב ממלחמה אטומית, לא כל מנהיג עולה נרצח מאז וגם הפשע והאלימות נרגעו ושככו. העולם מצא את דרכו, הוא כנראה מוצא את דרכו תמיד. זה אולי גלגול חדש של סטוריטלינג, ואנחנו בעיצומו של גיל התבגרות לא מחמיא, אבל הליבה היא אותה ליבה.